אאיקו וקלאוס מתחתנים

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1968 >> אאיקו וקלאוס מתחתנים

 

1.4.68

אאיקו וקלאוס מתחתנים

הוא למד עברית. אני למדתי ערבית. בהפסקות היינו נפגשים ליד הברֵכה של אולפן עקיבא. אנחנו שתינו מיץ, גם בירה. הוא לא שתה. היה חם. היה קיץ של שנת שבעים ושתיים.

צריך לשתות, קלאוס. אצלנו מוכרחים לשתות, נהגנו לומר לו. בגלל החום חייבים לשתות. חזרנו ואמרנו לו, לאט לאט.

תפס נשימה. הדביק בנו עיניים כחולות-מימיות. פלט אה סקנדינבי והלך לברז שליד השירותים. קיער כפות ידיו לכעין ספל ושתה. שערו הבהיר והמתוח כחיצים, התנוצץ בשמש בגון מתכת מולבנת. טבל השיער בכפות ידיו מלאות המים, כמברשת משובחה של צבעים במיכל צבע. שפתיו נתדגדגו. פלט ציחקוק סקנדינבי קצר-נשימה. בלע אוויר כדג אה.

רוצה גלידה? היה חוזר ושואל הגנרל המקסיקני שלמד באולפן אינקוגניטו. כל האולפן ידע שהוא גנרל מקסיקני, אך היה אסור לדעת. יד לפה, אמרו לנו. יד על הלב שלא נספר, הבטחנו.

הגנרל היה רחב-כתפיים, רחב-ידיים ורחב-לב. היה מכבד את כולם בשתייה, בגלידה, במיץ. אבל יותר מכולם רחש חיבה לעמיתו, לקלאוס הלבן, שכמוהו היה גוי, שכמוהו היה בעל עבר צבאי, שכמוהו היה מין נפש נודדת עם מקל ותרמיל וערגה לארוג את השטיח האדום לפעמי המשיח. חלום משותף, בהבדל קטן. קלאוס היה מתנדב, נטול פרוטה, הגנרל קיבל משכורת גנרלית בשביל חלומותיו.

כיצד ואימתי הצליח הגנרל לדובב את ריעו ולהוציא ממנו פיסות מידע ולדעת שגורלם דומה רק אלוהים יודע. כי קלאוס שתק כדג. ולו רצה לדבר, גם אז כיצד היה יכול להסביר את עצמו. עברית, כמובן, לא ידע, שהרי בא ללמוד בכיתת מתחילים. את המעט שקלטו האחרים, לא קלט. גם אנגלית לא ידע. פה ושם מילה, פה ושם קטע של משפט, שעלה לו במאמצים מרובים. וככל שתפש פחות, השתדל יותר, וככל שהשתדל יותר, תפש פחות.

גם אני ניסיתי לדובבו. הרים שתי עיניים תמות, תוהות, חרשות. ניסיתי לקשור עמו שיחה בלא מילים. ברמזים, בתפוזים, בשירים, בצחוק לא הלך. לאיש לא הלך. לא מן הכיתות העבריות של הנכרים ולא מן הכיתות הערביות של היהודים. לבסוף נמאס קלאוס על כולם והשארנוהו יושב בדד, עם ראשו הבלונד-לבן, עם עיני התכלת המימיות. כמו אבזר. כמו תפאורה שאינה צריכה לבינה, לחיבה, ליחס.

*

קלאוס היה קצין בכוחות האו"ם, באותו לגיון זרים החי על הסכסוך הערבי-ישראלי. ראה את ישראל מנקודת תצפית בגבול מצרים, אהב את שראה, נטש משרתו, מכר ביתו והרי הוא עובד את עם ישראל. בקיבוץ שבעמק הירדן.

והמעשה שהיה כך היה: ישב קלאוס אי-שם בסיני. פעם בסיני ופעם בארץ גושן במדבר. קיבל משכורת, ואשתו אשר בנורווגיה גם היא קיבלה, ומשכורת שלישית הופקדה בבנק. בהתחלה היו עוברים הימים חיש, וחיש מצטרפים לחודש משכורת. אחרי כן התחילו לזחול הימים, כל יום שבוע. כל יום חודש. אחרי כן לא היה הבדל בין יום לשבוע לחודש. מוחו יבש בשמש הלוהטת. בלילות היתה באה צינה לחבור לו למיטה. חבריו חיו כמותו. הבריחה לשממה משממון היומיום הסקנדינבי לא הביאה את המזור המקווה לנשמות חיילי צבא-העולם-הנאור.

כיוון שפג החידוש שבמרחבי חולות-מדבר, נשאר רק החול. דיונות של חולות נודדים ושמים עם כוכבים. היה גם ברחש. היו גם זבובים, שהגיעו מן הציוויליזציה לערמות זבל-קונסרווים. היה טרנזיסטור, שנידנד נעימות ערביות מונוטוניות. ותמיד אותם פרצופי גבינה דנית משעממת, כשלו.

לולא היה חתום על חוזה, היה אפשר קם וחוזר ומציל את נפשו ואת ביתו. אולם חוזה הוא חוזה וגבר הוא גבר, מקיים הבטחה. ואם כי הרגיש שמשהו הולך ומתפורר בו, שמשהו מיילל בו ועוד מעט-קט יזעק עד שייחר גרונו עד שייצא מעורו ויכרע המשיך לשבת במדבר. עוד מחצית השנה, עוד חמישה חודשים, ארבעה, חודש! כשנשארו עוד שבועיים, לא ידע איך יקום, איך יאסוף חזרה את גופו לתוך עורו, איך ייכנס למזוודות, מטוסים, רכבות, רחובות, בית, אישה, ילד.

כולם ארזו חפציהם בבוא זמנם ונפזרו לבתיהם, ובאו חיילים וקצינים אחרים תחתם. קלאוס הלך אל החולות. הביט בדיונה נעה ומתקרבת. רטט בציפיה, שתבוא ותכסנו. אי-שם לקראת סוף שירותו ויתר על חופשת מולדת וחתם לשירות של עוד שנה. ומדי יום ביומו, רק האיר השחר, היה יוצא אל החולות. ומדי ערב בערבו היתה יוצאת חוליה לחפש אחריו ולהחזירו לביתן, באחוות אחים לנשק. עד שנמאס עליהם הדבר והלכו לממונים וביקשו שיקחוהו. שבינתו כנראה נסתתרה.

ולמה טענו כי בינתו נסתתרה? כי שם, באשר שכב בחולות, התחיל לשמוע קולות ולראות חזיונות. ראה את שבטי ישראל נודדים במדבר. ראה את משה יורד מן ההר עם שני לוחות הברית, ראה את הסנה בוער באש. ראה את מה שקרא בביבליה שהביא איש-מילואים ישראלי עם כיפה על הראש, ראה מה שסיפר להם אותו ישראלי באנגלית, וחבריו תירגמו לשפתו של קלאוס. ראה את סיפור חייו של אותו איש-מילואים עם נעורים במחנות השמדה, ונודדים אחרים במדבריות התרבות, וגם את אסירי ציון ברוסיה. וכמו שאין מוקדם ומאוחר בתורה, כך אין מוקדם ומאוחר אצל קלאוס במראות שראה במדבר.

בין קטע מנדנד בטרנזיסטור לקטע שני, שמע חדשות. גם קטעי עיתון בני שבוע-שבועיים הגיעו אליו, והוא למד מהם, שישנו סיכסוך בין יהודים וערבים. שהיתה מלחמה ותהיה מלחמה. הוא למד לדעת מה הוא בעצם עושה במדבר ולמה, לבד מן המשכורת. במוחו באה לשכון הבשורה, שהוא שומר ישראל. התחיל להציק לחבריו בגודל המשימה שהוטלה עליהם, בגודל האחריות הרובצת על כתפיהם, כשומרים על שלומם של ילדי האלוהים הנגאלים. לכן התקבצו והלכו לממונים.

לא הבינו אותי, דאב קלאוס. לא תפשו את גודל השעה, אומר הוא לאט לאט.

ומה היה הלאה - לוחש הגנרל.

יושבים השניים בחורשה על יד הבריכה ומסתודדים.

הלאה - - - הגעתי הביתה. נסעתי דרך ישראל וראיתי אותה מבעד לחלון. בנמל התעופה את מי אני פוגש? את איש המילואים עם הכיפה. הוא טפח על כתפי. אני נשבעתי לו, שאני נוסע על מנת לחזור. סיפרתי לו, שאלוהים נגלה אלי. הוא לא הגיב, אולי לא הבין. אולי לא האמין.

אבל אני את שבועתי קיימתי. מכרתי את הבית, התגרשתי מן האישה, השארתי לה הכל, והריני כאן. עובד בקיבוץ בענף ההדרים. גם זו דרך לעבוד את האלוהים... אומר קלאוס, והגנרל המקסיקני כורע על ברך, חוטף ידו ונושק לה. דמעות גדולות זולגות מעיניו הלטיניות השחורות וקלאוס הלבן, שערו הפשתני מאיר בשמש כהילה סביב ראשו של קדוש נוצרי. היה רגע גדול. האולפן, שהיה בדרכו לכיתות, עמד מלכת והביט כחולם. שילב הגנרל זרועו בזרוע חברו וצעדו ביחד לכיתה, ואחריהם האולפן בתהלוכה.

חודש הימים שהקציב הקיבוץ לקלאוס ללימודי עברית, חלף בלא תועלת... העניקו לו עוד חודש ועוד חודש. אנחנו "גמרנו" את קורס הערבית שלנו מזמן. הגנרל המקסיקני נתמנה רשמית לדיפלומט וטבע בים של אצילות-מחייבת. קלאוס חזר לענף החדרים, עם עשר מילים עבריות וחמישה משפטים באנגלית. יחד עם השמש ששזפה את פניו, את זרועותיו ואת כל גופו, היה כאחד מאיתנו. כמעט. עלה בדרגה ונהיה אחראי להדברה, דישון והשקייה. אחרי כן סגן מנהל ענף. אחרי כן ממלא מקומו. במלחמת יום הכיפורים, כל הקיבוץ היה על ראשו. היה הגבר היחיד הפעיל שנשאר, שלא נקרא לחזית. איזה מזל, איזה מזל. לא שלו. של הקיבוץ כי מה היו עושים בלעדיו. חשיבותו מילאה את לבו עד להתפקע. לא חשיבותו ערכו.

אלא מאי? שאף פעם לא באו לאמור לו, קלאוס, כולנו עובדים למען מטרה אחת. כולנו בונים את הבית הלאומי איתך ביחד. לא דיברו איתו על אידיאלים ולא על ציונות. בכלל לא דיברו עמו, ובייחוד לא על דברים שבלב. אולי לא מדברים בקיבוצים על דברים שבלב. ואם מדברים, ודאי לא עושים זאת שעה שהשמש קופחת על הראש בשדה, ולא במטבח, ולא בהגשה בחדר האוכל.

ואחרי העבודה אחרי העבודה הולך כל אחד לביתו, לאשתו, לילדיו. כולם מתכנסים בבתיהם הקטנים, זוגות זוגות וקלאוס יושב עם בדידותו.

*

עברה שנה, עברו שנתיים וכבר השנה השלישית מתדפקת על לוח שנותיו בקיבוץ. יש כאלה שהגיעו אחריו והם כבר חברים, משתתפים באסיפות חברים, בוחרים, נבחרים. וקלאוס עדיין עומד בחוץ. עדיין זר. מתנדב מוזר. ידיים עובדות תמיד חינם אין כסף. שרת-תמיד.

אמת, לא פעם אמרו לו החברים, היכנס. היכנס לשתות לה. אבל לא נכנס. לא פעם אמר לו הגזבר, קח כסף וסע העירה. מה יסע העירה ואין הוא מכיר בה איש. סירב פעם, סירב פעמיים ושלוש, עד שנתרגלו, שקלאוס תמיד בבית. כמו התה במיכל. כמו המים בברז. כמו האור בנורות. שרת-תמיד עם מפתחות ומברגים, צינורות וחוטים: לתקן ברז דולף, לנקות סתימה בביוב, להחליף פתילים בתנורי הנפט. להניח אריחים, לצבוע, לסייד.

התחיל לפקפק אם עבודת-חינם של שש-עשרה שעות ביממה למען קיבוץ עשיר היא הדרך לקרב את ביאת המשיח. הלך לשדות לשמוע קולות. קיווה, ששוב יירד עליו אור גדול, שיורה לו את דרכו.

וכשהתחיל ללכת בשדות גם בלילות, אמרו החברים, קלאוס, קח חופש. תחסר לנו מאוד, כי עונת הקטיף הגיעה, אך קח חופשה של חודש ולך לחפש את עצמך. לך החלף קצת פרצופים. יש דירה לקיבוץ בעיר, תמצא בה מיטה. הנה מאתיים לירות. תצטרך עוד, תבוא, ניתן לך. לך, לך, חבר יקר.

וישנה גם נחמה. אישה טובה. נחמה מכירה את כולם. אולי תמצא לו זיווג. לא אמרו לו, רק חשבו, שיקחו דברים עם נחמה, כדי שתחפש לנכרי שלהם נכריה.

לא טוב היות האדם לבדו. פקח עיניים, קלאוס. העיר מלאה בחורות טובות מראה. אמת, בחודש ימים לא מוצאים כלה. לפחות ימצא מנוחה לעצמו. לפחות יראה, שבמקומות אחרים לא טוב יותר וישוב אליהם מפויס.

*

אותה עת עמדתי בשיפוץ ביתי. עמדתי? חליתי מרוב עגמת-נפש. עומד הבית על ראשו, הכל הפוך ומהופך, הרהיטים מכוסים בסדינים ובני סדינים ועיתונים, הכיסאות הפוכים על השולחנות, חדר-השינה מפורק, הכל מקובץ לתל גדול בחדר אחד, ושאר החדרים מצפים לצבע, והצבע הלך לצבא.

בלית ברֵרה הפשלתי שרוולים, קשרתי ראשי במטפחת, קראתי הוראות טמבור, והריני עומדת ברומו של סולם ומסיידת סינטטית. בא בן השכן לאסוף מכתב שהושאר אצלנו בעבורו, נצטער. אמר, שמתקנא הוא בי, כי גם בו בוער יצר הצביעה, אסף את מברשת הסיידים ממני והמשיך בעבודה במקומי. הלכתי לחנות חומרי הבניין וקניתי עוד מברשת, ועוד דלי ועוד צבע. עומדת אני למטה וצובעת, עומד הוא על הסולם וצובע, הרדיו מנגן, והשמחה רבה. אחרי כן כואבות הזרועות, אחרי כן כואב העורף, אחרי כן מתגלים הכתמים על הקיר, וכואב הלב. ההתלהבות דועכת והתוהו-ובוהו עולה ומתרבה.

אומר בן-השכן, עכשיו אני מוכרח ללכת, אשוב בערב.

אומרת אני, אוי ואבוי, מה אעשה?

רק שאלתי, נשמע קול צילצול הטלפון. הוא מצלצל ואני מתרוצצת לחפשו תחת הכיסויים, ועד שאני מוצאת אותו, קולו נדם. וכך כל פעם. רק אני עולה לסולם, מתחיל הטלפון לצלצל. אך מגיעה משתתק. לבסוף נפגשנו. ומעבר לקו מודיע קול בלי נעימה, קול שתופס נשימת-פתע כדג על היבשה זה אני. קלאוס מדבר. קלאוס מאולפן עקיבא. הגנרל המקסיקני נתן לי את מספר הטלפון. אמר, שאת יכולה לעזור. מכאן לכאן מסביר, שקיבל חופשה מן הקיבוץ, אולי אני יודעת איזו עבודה, שיוכל לעשות בה מעות מעט. אולי אני יודעת מקום שם מדברים בשפתו, ואם לא מדברים בשפתו, שיבינו ללבו.

לצבוע אתה יודע?

יודע.

יברכך אלוהים. קלאוס, בוא מיד!

וכך אנו עומדים וצובעים. הוא למעלה, על הסולם, אני למטה. אחר כך אומר קלאוס, חבל על ראשך. ואם אעזור לו, תיגמר עבודה חיש וחודש ימים שלם לפניו. יעבוד תמורת אוכל. לינה יש של הקיבוץ

אמרתי, נראה-נראה. אני משלמת בעד עבודה. 

כמו שאיטי הוא בדיבורו, כך הוא איטי בעבודתו. איטי, אבל יסודי. בלי רעש ובלי המולה, בלי הגה ובלי הבל-פה, צבע את החדר וניגש לחלונות. כדי שיהא חדר אחד מושלם, שאליו אפשר להעביר את הרהיטים. והכל עושה לבדו. לאט לאט, בזהירות, טיפה אינה יורדת ללכלך את הרצפה ואת הרהיטים.

קראתי לו לאכול. לא בא. אמר, יבוא כשיסיים את עבודו, כך רגיל הוא. עבד בלא לאות, במוסר עבודה שייסר אותי, כי מזמן לא ראינו כמותו במקומותינו. בא הערב והוא עדיין עובד. בא בנו של השכן. התגנב על בהונות רגליו בחדר-המדרגות, כדי שלא ירגישו בו ולא יאמרו לו, בוא לעזור. העיף עין וראה את קלאוס הלבן, צובע במקצב אחיד, עקשני. מניע זרועותיו בהתמדה של אסון-טבע. ראה ורווח לו ונכנס בחיוך גדול. כבר לא צריכים אותי, מה?

*

סיפרתי לו מיהו קלאוס. מניין בא לישראל וכיצד הגיע אלי. נכמרו רחמיו של בן השכן על קלאוס, שלבו תלוי על צווארו ואין דורש לו. אמר, יסיים קלאוס הערב את עבודתו, אקח אותו לקולנוע. לא אניח לו ללכת לישון, בלי שיראה תחילה את אורות העיר, בלי שישתה קפה ברחובה הסואן, בלי שיראה את בנות ישראל מראות מראיהן... אמר ועשה.

למחרת העיר אותנו עם הנץ החמה. בחמש כבר עמד לפני הדלת והקיש עליה רכות. בקיבוץ, אמר, הוא מתחיל את יום עבודתו בשעה ארבע. חם בעמק הירדן...

עלה על הסולם והתחיל בצביעה. השקיע את מברשת הסיידים המשובחת, ארוכת השיער, בדלי התלוי באמצע הסולם וכופף ראשו אליו, וירד שערו הבהיר, ונתבלבלו זה בזה, ולא ניתן לדעת מה מברשת ומה הראש.

משהתרגל למעמדו החדש, נאות להפסיק את עבודתו ולשתות עמנו קפה. בסוף העבודה גם אכל מארוחת הצהריים. עד שעה שש בערב לא נח. הרדיו ניגן, הקירות נצבעו, שכנים נכנסו ויצאו לראות וחזרו להזמינו לעבוד אצלם. "סידור העבודה" שלו היה מלא עד סוף החודש...

בערב חזר לראות טלוויזיה ולהביא פרחים. אמת, בארצו עבד בחנות גדולה לתקליטים, היה מנהל, כמו שאומרים. ובקיבוץ הוא מנהל השקייה ודישון, גם הדברה, ובכל זאת רק עכשיו נהיה עומד ברשות עצמו. ישב מעט והלך. אמר שעייף הוא, רוצה להקדים לישון, כדי שמחר יהיה רענן. יפים הלילות בתל אביב, הוסיף וזיק של גבר בעמיו הבזיק בעיניו.

*

בין כה וכה אנחנו משוחחים. כלומר אני מדברת, הוא מניד ראשו להן ולאו. הוא מתרגש עד דמעות כשאני מצליחה לנחש את מה שמתרוצץ בלבו. כן, הוא אוהב את הקיבוץ. כן, טוב לו שם, כמו לכולם. אך בין שבחי הקיבוץ, שפיו מלא אותם, רוטטים עלבונות, אכזבות, פצעים, צלקות. הוא אומר אנחנו, שלנו, ואני אומרת, כל הקיבוץ שלך, ואין בו פינה בשבילך, אה - - -?

ולא חבר ולא בית שעוברים בו את המפתן לעת ערב, לנשום ביחד... כמו מכונת עבודה שאינה צריכה לחברות מגמגם קלאוס. ו- ו- בקיבוץ רחוקים מארץ-ישראל יותר מאשר במחנה האו"ם בארץ גושן.

ואתה תוהה, אם האחרים, אם החברים מצאו את ייעודם מעבר לארוחת בוקר צהריים וערב. מעבר למיטה לישון בה בלילות והרעייה להקים איתה את המשפחה. שהרי לאכול ולבנות משפחה מסוגלים הכל ולא רק יהודים, ולא רק בארץ-ישראל, ולא רק בשעה זו של דור ראשון לגאולה.

קלאוס מדביק בי את עיני התכלת המימיות שלו והן מתמלאות כבריכות. ושעה שהן מתמלאות, הן תכולות יותר. תכולות עד כחול. עד שמתכסות בעפעפיים מפני הבושה. בקול ניחר הוא אומר: והמריבות, והשביתות. כולם שובתים. לא עובדים. עוד כסף, כסף, כסף...

*

בן השכן הוא אדריכל צעיר. שחרחר הוא וצעיר כל כך, עד שהוא מקפיד לגדל שפם וגם זקן, כדי שיאמינו שהוא גבר בגברים. לא ילד. הוא כמו דף נייר חלק שהתחפש לספר. ואילו קלאוס איש עם עבר, אם גם בלי הווה מרשים, עם ילד זנוח ואישה גרושה, עם עבר צבאי ועבר מקצועי. ורכוש שעשה. ורכוש שאיבד. וספרים שקרא, וספרים ששכח. חלומות שחלם ושעות וימים ולילות ושבועות ושנים, שחלפו בלא שהותירו הד. נמחקו מחובות החיים ומזכויותיהם. לא נכללו במאזן. אך את החומר שממנו עשויים חיי אנוש עייפו. עשוהו שבע ימים.

ואילו בן השכן, נער צעיר, שתול בערוגת חייו כעץ על פלגי מים. הוא אוסף את קלאוס הנווד, הקשיש ממנו בהרבה, כאסוף שיבולת לגורן בחג הקציר ככתוב בשיר. מוכרחים למצוא לו נערה, אומר הנער בדאגת אב. אולי היה אסור להתיר למתנדבים בגילו לבוא בגפם. דעתם נטרפת עליהם בבדידות. שאדם כיוון שהגיע לגיל מסוים, אסור לו לחיות בגפו. בלי בן-זוג מהלך אדם בגפו על קביים, וסופו שישנא את סביבתו.

אני צוחקת לו, אך מסכימה עמו. למה לא אגרום לו קורת-רוח והוא עזר לי בצביעה. יפה גם לראות את בן השכן, נושא על כתפיו הצעירות את האחריות ומידת הכנסת אורחים בשם המדינה. איני אומרת לו, שיותר משמסוגלים המתנדבים לעזור, זקוקים הם בעצמם לעזרה. שבסופו של דבר רק תמהונים מגיעים אלינו. וכך יושבים אנו ומטכסים עצה, כיצד עוזרים. ואילו קלאוס מקשיב, מתאמץ להבין, מתעייף, עוצם עיניים ונרדם. וכיון שנופלת עליו תרדמה, יורדת על פניו שלווה. וכיון שיורדת עליו שלווה פושט על פניו חיוך מפויס. שערו הלבן מבריק באור הנורות כהילת קדושים נוצרים.

יש לי! קופץ לפתע בן השכן. יש לי בשבילו נערה.

*

אאיקו פשטה את הקימונו ולבשה ג'ינס. קנתה את המכנסיים הקצרים ביותר, הקטנים ביותר, ובכל זאת היו גדולים וישבו עליה כמו על דחליל. הורידה אותם ותפרה תפר פנימי לאורך. ועמדה שם בחולצה ארוכה כשמלת-מיני ושתי רגליה פונות פנימה, רזות, עצובות, נטולות מין. קיפלה שוליים, פעם ופעמיים. חזרה ולבשה. מכנסיים של בובה, של מאריונטה בתיאטרון בובות. לבשה חולצה מרוקמת מן העיר העתיקה, עם שמש גדולה עולה על החזה, פיזרה שערה המשיי השחור כפחם והיתה מוכנה לדרך.

תחליפי את הנעליים, אמר בן השכן. נעלי את נעלי העץ, תיראי גבוהה יותר. לא כמו מחופשת.

אני רו לוצה - אמרה אאיקו בעברית המיוחדת ליפנים.

תעשי מה שאני אומר. את רוצה להתחתן?!

איתך - אמרה אאיקו פשוטות.

הוא לא אמר לה, אאיקו, הרי אני בסך הכול ילד. רק אדריכל בדרך, בן עשרים-ושתיים אני. איך יכול לומר לה כדברים האלה, והוא בעל שפם ובעל זקן ואיש-סודן של נשים עם בנים בגילו ואף קשישים ממנו.

שוקי, עד איזה גיר יכורה אישה רלדת?

הסמיק ושתק.

אני כבל בת שרושים וחמש, - צייצה.

מיני שאלות לשאול איש צעיר. מיני שאלות לשאול נער בראשית דרכו. וכי ישנה הגבלה בגיל לידה. מה לו לידה, מה לו בלייה? אאיקו, לא שואלים שאלות כאלה. לא שואלים אצל בחור.

אצר מי אשאר?

אצל קלאוס. הוא כבר איש. הוא יודע.

אאיקו הגיעה לישראל בעקבות אוקאמוטו. באה לכפר על פשעי בן עמה. הלכה בתהלוכה, בכתה עם שבט המקוייה. שרה שירים, התפללה לפני הכותל, ריקדה כמי שנכנס בה הדיבוק, יבוּנה בית המקדש, מער פסגת הל הצופים, ילושרים שר זהב, והבאנו שרום עריכם. טיילו בכל הארץ, ובכל מקום שרו ורקדו עד שנתיייגעו. הגיעו לתל אביב ונתעכבו. היה לה מכתב לשוקי מאדריכל יפני, שלמד עמו בטכניון. הלכה אליו. לקח אותה למשרדו, הראתה שם עבודותיה, וביניהן שקופיות מקסימות, בהרכב צבעים עדין, חדש. נשאה חן לפני המנהל, ושכר אותה בו במקום. ונשארה. את רוך גוניה השאירה בהרבה בנייני פאר בארץ, הנמצאת במשבר כלכלי חמור.

שמה של אאיקו הלך לפניה. ופניה הלכו ודעכו, קמלו בבתוליהן כגן נעול. ישבה במשרד העילית וציירה בתי עילית, ולא ידעה אם היא מכפרת בכך על עוון אוקאמוטו, על החטא שחטא לילדי ישראל. ושמא בייסורי הבדידות שנתנסתה בהם בארץ-ישראל. כי אף כי נערה יפנית היא חלום חלומותיו של הגבר הישראלי, איש מהם לא טרח להושיט אליה ידו מעבר לחלום. לא נמצא גבר שראה באאיקו את הגיישה הנכספת, את מאדאם באטרפליי המפורסמת.

שוקי, עד מתי יכורה אישה ררדת? עד איזה גיר?

אל תביכי אותי, אאיקו. תשאלי את קלאוס. את קלאוס תשאלי.

*

זה קרה כשקלאוס עמד באמצע הצביעה. כשהצעתי לו כסף בסוף היום, נטל בחמדה. לא שב בערב עם פרחים לראות טלוויזיה ולהירדם לידה. בישר, שהוא מוציא את אאיקו לארוחת ערב. למחרת הגיע לעבודה באיחור. ביום שאחריו, בשעה עשר. משנעלם, מצאנוהו ישן באמבטיה. גיחך לעצמו וביקש קפה. שעות העבודה נתקצרו. בכל מקום שמצא עצמו לבד נרדם. העבודה זחלה. לבסוף לקחנו דברים עם אאיקו. גם היא היתה חיוורת, מקמצוץ הנערה היפנית נשאר פירור.

איך אתם מדברים, אאיקו?

לא מדברים.

לא מדברים. לא אוכלים. לא ישנים. לא עובדים. שני חסידי-אומות-העולם, אבודים בארץ אהבתם, מצאו זה את זה. כשני בנים חורגים שכרתו ברית דמים. כשני תועים במדבר שמצאו זה את זה. כאדם וחווה בגן עדן תוצרת עצמית.

*

הצבע חזר מן המילואים. קלאוס לקיבוצו. נשמתי לרווחה.

הקיבוץ נשם נשימה קצרה, סקנדינביות. אה. עמדו והסתכלו בקלאוס התמהוני, במכונת העבודה שלה שיצאה לחופשה ולא האמינו לעיניהם. מאתיים לירות בכיס, מיטה בדירה העירונית, יצא בלא מזוודה וכל רכושו עליו. עמד בכביש לחכות לטרמפ, וחזר במכונית יפנית, עם נערה יפנית אוריגינלית בגודל טבעי, קלאוס פיו מלא דברים וידיו מלאות ממתקים לילדים. והפרדס שלו, ובית המלאכה לאהילים שלו, וחדר האוכל שלו, והזריחות שלו והשקיעות שלו. והנערה היפנית הולכת אחריו, עקב בצד אגודל היא פוסעת בקימונו מארץ השמש, נכנעת ושותקת. עמדו כל בחורי הקיבוץ וקינאו בזר המוזר, שמצא לעצמו את חלומו של כל גבר ישראלי, שלעולם לא יצליח לעבור את גבול הגדר הביטחונית של הקיבוץ, כי כל היעוד לו מצוי בגבולותיו. בין הגדרות...

השבוע נערכה חתונתם ברוב פאר ב - - - יפן. הזמנה יפה, מצוירת, הגיעה משם אלינו. לשוקי ואלי. וגם לקיבוץ. שלחנו להם טלגרמות. מזר טוב כתבנו להם.

תודה, תבואו ער הבלכה, - השיבה אאיקו. אחותי תבוא אריכם. אחותי איקוקו. היא בת שרושים ושמונה.

 

 
לייבסיטי - בניית אתרים