אבא מעתיק מבנו

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1972 >> אבא מעתיק מבנו

 

15.12.72

אבא מעתיק מבנו

כבר ארבעה שבועות אין הוא יודע מה נעשה עמו. בתוך המוח מצויה מין עיסה דביקה האוטמת גם את האוזניים. העיניים לא נפגעו. הן רואות. והאור הרב שבא מן החוץ מכריח את עיניו לדמוע. בייחוד כך בשעות אחר הצהרים, כשהשמש מגיעה מן הים ביחד עם זוהר כחלחל, חד-קרניים.

הוא מסיט את הווילונות, אבל אז חושך וקשה לקרוא, וכשהחלון פתוח אל האור – קשה לקרוא שבעתיים בשל אותן קרניים.

הוא יודע, שנוח להטיל את האשם באור-הים-תיכוני הזה, המסנוור עיניים אירופיות, ולומר – שאינו טוב לקריאה. אבל פה ושם תופסים גם שעות טובות-אור. אך אז, אז מפריעה אותה עיסה שבמוחו. עיניו רואות – מוחו אינו תופש.

הוא פוחד לגשת אל המנהל ולהיוועץ בו, שמא תתגלה אטימותו. אולי יגידו שזקן הוא מכדי ללמוד במרכז קליטה. אולי יפקפקו באקדמיותו, כיוון שיושב ד"ר לפילוסופיה ארבעה שבועות בכיתה וטרם הצליח לתפוש צורתה של אות עברית אחת שתדע להצטרף אל רעותה. והוא הולך לכיתה כמו ילד טוב – בוקר בוקר הוא הולך לשם, יושב ארבע שעות בטמטום מוחלט, וכל אימת שהמורה אומרת דוקטור זובארין – אומרת ומצביעה במקל ארוך על לוח שחור שכתוב עליו משהו בלבן, דוקטור זובארין בבקשה... נופלת עליו אימה. לבו קופץ לגרונו וצובט במלקחיים של נפח.

"אההה, אההה," הוא פולט בקול חנוק.

"שלום המורה," לוחש בנו בן הארבע-עשרה. ואבא הדוקטור חוזר אחריו.

כך בכיתה, כך גם בהכנת השיעורים. הבן מכין את שיעורי הבית, ואבא הדוקטור מעתיק מבנו...

האחרים כבר מדברים, מגלגלים שיחות שלמות. שומעים אותם בחדר האוכל, בפרוזדורים, בטיילת שעל החוף. נתניה עיר קטנה ויפה. ועם ערב גדלה כמו בלון שנופחים לתוכו ורחובותיה מתמלאים המונים שוקקים. וגם בנו, גם בתו, גם אשתו אצים לטייל ברחובות העיר וחוזרים משולהבים עם כל השלטים של חלונות הראווה שגורים על פיהם. ועם כל מיני מילים חדשות ש"קנו" שם חינם אין כסף. והם שמחים כמו כל יהודי שנקרתה לו מציאה. ואז פוגשים בפניו של אבא "שנשאר ללמוד", והם מאובנים – ומתביישים. ושותקים לפתע. כמו גביר שבע שנתפס בשעת ארוחה דשנה, מול קרוב עני. והם כמו בולעים בחזרה את המילים.

בהתחלה היה הבן מנסה ללמד מעט את אביו. בסבלנות אין קץ היה עושה זאת. בהרבה יותר סבלנות מאשר מסוגל היה האב אי-פעם ללמד את בנו. חכמה. וכי איזה דאגות יש לילד שמלמד את אביו, ואילו דאגות יש לאב המלמד את בנו? וכך, עם ערב, יושבת קאטינקה ומלמדת את אמה, ויורי מלמד את אביו.

אחר כך נהיו "השיעורים" קצרים יותר. לבן אצה הדרך ואותות חוסר-סבלנות היו מסתמנים על מצחו הצעיר. ואולי רק נדמה כך לאב, הוא שנהיה חסר מנוחה, ולו אצה הדרך.

"אם אין לך סבלנות, אז מספיק." היה מתפרץ 

"פאפא, פאפושקה. הלא הילד לא אמר שום דבר..." יצאה האישה להגנה.

"אתם חושבים שאני גולם. מטומטם. יש לכם אבא מטומטם!" היה טורק בדלת.

"השכנים ישמעו..."

"שישמעו, שלא ישמעו..."

כולם ישמעו. כולם כבר שמעו. וכולם כבר יודעים שמשהו לא כשורה איתו. רק איתו. כולם נקראים אל הלוח ומדקלמים את הכתוב בשטף כמו את פושקין. נולדו עם שפת ה"ייבראים" הזו. מכעס היה נמס כלשהו גוש העיסה. כמו נבקע הר-ברעידת-אדמה והיה בא עליו איזה אור של בינה. היתה מופיעה א' וב' וגם ג'. והוא אפילו ידע מי הן ומה הן. לבו פחד ורחב משמחה ומאימה שהבן יפתח את הדלת, יתפוש בשרוול חולצתו ויבקש, פאפינקה שוב, רק עוד רבע שעה... היה אוזר את כל כוחו ברגליו ורץ אל החוץ.

*

ושם היתה השמש שולחת את הקרניים כבומרנג מן הים, והן היו נחפזות לחתוך כמו קרני לייזר. מיהר להישען על משהו פן ישתטח לכל אורכו ויאבד את חושיו. וקרה שבמנוסתו הפך שולחן עם כוסות ובקבוקים. שנפל על ערימת כיסאות שנתקפלו תחתיו לפתע, "שכובד" בכוס תה על פניו ואחריה הגיע גם מגש וקול דק של אישה צועק "בוז'ה מוי דוקטור זובארין, אתם מרגישים לא טוב, גם בעלי מרגיש לא טוב והלכתי להביא לו כוס תה... הנה אכבס להם את החולצה, מאום לא קרה, ואיש לא ידע..."

באחת מבריחות ה"ברוגז" הגואלות הללו נפל לתוך זרועותיו של מי שעתיד היה להיות מושיעו.

*

דוקטור זובארין, עולה חדש מקיוב, שגופו הגיע לחוף מבטחים ואילו כל-כולו עדיין נע ונד בין ניירות, כופר, מכירת חפצים, צפייה של לילות כשחרב המאסר תלויה מעל לראשו, טלפונים מארץ ישראל, ואחרי כל טלפון כזה טלפון מחריד שאומר, סליחה טעות... ומפגשים דחופים של עוד חברים באיזו מחתרת לא כתובה, לא קיימת, אבל נוכחת מאוד בדמך – נפל אל בין זרועותיו של איש ישראלי, העומד איתן על שתי רגליו הנטועות באדמה הזאת. כל כך קרוב לא זכה עוד לעמוד ליד שום ישראלי. מקרוב קרוב ראה את עיניו הגדולות השקטות הנחות כמו ים המלח באדמה הבקועה. ופנים אלה צימחו זיפי זקן קוצי, חולצה פתוחת-צווארון וחזה גלוי ששיבה זרקה גם בו – וראש אפור ורוך של ברכה שפוך על הפנים.

"יסלחו לי..."

"סלחנו..." חייך הישראלי. זה שנים רבות לא פנו אליו בגוף שלישי רבים.

"אני בורח מעצמי, אתם מבינים..." אמר.

"גם אנחנו בורחים מעצמנו..." צחק הישראלי בעצב.

העיסה שבמוח נמסה כליל. הנה רואה הוא את עצמו עומד בתוך חצר ובהמשכה גן ומעבר מזה רואים את הים ומרגישים את הרוח שגליו מביאים, ולידו עומד סתם ישראלי."

"מה צורך לישראלי לברוח מעצמו?" תמה הדוקטור.

"סתם צחקתי," נאנח הישראלי.

"אתם עובדים במרכז הקליטה...?"

"לצערי לא."

"אתם עובדים בסוכנות, בממשלה?"

"לצערי לא. אנחנו סתם. ציווילים..." צחק הישראלי והוואדיות של פניו עמקו.

חיבק אותו הדוקטור בין זרועותיו ודמעות ניקוו בעיניו. 

"אתם אדם ישראלי ראשון שאני פוגש, אח... באתם בטח לחפש איזה קרוב..." שאל באכזבה.

"כולם קרובים לי כאן," אמר הישראלי, "אבל איש אינו מבני משפחתי. שמעתי אנשים מרוסיה באו למרכז הקליטה הזה ובאתי."

"אני דוקטור יואכים זובארין, מקיוב. וכבודכם?"

"דוקטור חיים שיפר."

*

ישבו השניים על מדרגות הכניסה ושוחחו. וסיפר לו הדוקטור זובארין את הקורות אותו. איך כבר סבתו כמעט לא היתה יהודיה. איך לא היה לו דבר לעם הזה היהודי, ולא לדת ולא כלום, אבל איך במלחמה ששת הימים לא הלך לעבודה והיה צמוד אל מקלט הרדיו, כאילו השתילו איבר לגופו. ומאז אם הלך לעבודה – הלך רק באופן מוכני. לעת עתה. עד אשר... וכל השנים האלה לא היו אלא עינוי אחד גדול של עמידה בתור. ביום, בלילה. ער או נרדם – היה בהכנות ובכוננות.

אבל מה יאמר – הנה הוא כאן ואינו מרגיש שהגיע. משהו. משהו הולך וגדל בתוך מוחו, בכל כולו. – מין לא-כלום. מין אסון שאין בו מעשה. אי-שם החמיץ את גודל השעה. הוא מתדפק על שער נעול ומוצא שזה בכלל לא שער אלא חומה. הכל לא ריאלי. לא נכון. הוא מרגיש כמו מכתב שנשלח לכתובת נכונה, אבל הוא אינו המכתב הנכון. איך יסביר, לא שהשתנה הכתוב בתוכו. אין מי שיפתח ויקרא את הידיעה. הוא סתם מגבב מילים. סליחה. יילך לו.

"ידידי זובארין, ירשו לי לעזור לכם. בשביל זה באתי."

"ואמרתם קודם שאינכם עובדים בסוכנות."

"נכון. איננו עובדים בסוכנות."

"אז מי אתם."

"יהודי שבא מטעם עצמו. לאנדסמאן – מקיוב... אח שלכם...".

"סוף סוף" נאנח זובארין ורצה לשיר: יש לי חבר, יש לי אח – כמו שעשינו כשהיינו ילדים וכרתנו ברית-אחים עם ילד חדש...

 
לייבסיטי - בניית אתרים