אבחנה

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1960 >> אבחנה

 

4.11.60

אבחנה

"שוב איחר לחזור, שוב איחר לחזור" עינה אותה קול טורדני. היא לא מצאה מנוח לגופה המזדקן. הוא העיק, הוא הכביד, הוא כמו כבל באזיקים, הגוף המזדקן הזה. ומאום לא היה לאל ידה לעשות אלא לשכב שם בחשכה, ללטוש עיניים מיחלות, ולהמתין, להמתין.

"מה יהיה, אלוהים, מה יהיה!..." באחד הערבים הוא ישוב כשצינת הלילה עוד ריחנית על פניו, יחייך לך ויאמר כמו מבוייש: "ובכן אומאמא, זאת אומרת אומאמא, כלומר, אומאמא..." לבה יעצור רגע מהילוכו השגרתי – ויעמוד דום. והיא תדע: ויקטור מצא לו אשה. ויקטור רוצה לשאתה לו ולתת אם צעירה לילדיו המיותמים. והיא, הסבתא, לא תאמר מילה. היא תיגש למטבח ותביא לו כוס תה ושני צנימים דקיקים בחמאה – והם ישבו זה מול זה, וישתו תה מהול בשתיקה.

"ומה יהיה אז, מה יהיה אחר-כך?" המיטה בערה כמו מוקד של מכשפות, וראשה הלך עליה כמו גלגל. מאז החל חתנה לאחר בלילות, הפכו הערבים לסיוט אחד איום ונורא. תחילה כה רצתה שייצא להתבדר מעט. שלא ישב תמיד אבל ואפור. ועכשיו הטרידה אותה המחשבה שהוא הלך אל איזו אשה. ולאן הלך אם לא אל זו האשה?!

היא קמה מן המיטה, סרקה שערה, פידרה את אפה והחליטה: הלילה היא תאמר לו. היא פשוט תשאל אותו "ומה יהיה עלי? אני – כיוון שאשה חדשה תבוא הביתה, אני אהיה זרה כאן. ובכן, בתחילה לא, אבל אחר כך אהיה מיותרת וגם בלתי רצויה לזו האשה הצעירה שתבוא לישון במיטת בתי, ליד בעלה של בתי, להיות אם לילדי בתי – ילדי."

דמעות של כעס ועלבון, של קנאת-אם שהולכים לגזול ממנה את ילדיה, רתחו בעיניה ושרפו את שפתיה. רחש נשמע מחדר-הילדים. ואותו רחש כמו הצילה. היא רכנה אל מיטתו של נכדה, בן השלוש, שדיבר מתוך שנתו. היא כיסתה אותו ולטפה ראשו והצמידה את שפתיה למצחו לא בנשיקה אלא כדי לבדוק את חומו אם לא עלה, חס וחלילה, כדרך שעושות אימהות מדורי דורות. אותו רגע נפתחה הדלת וחתנה חזר.

"האלו, אומאמא" לחש לה וחיבק את כתפיה כבהתנצלות. "כל כך מאוחר ואת עוד לא ישנה! צר לי שהשארתי אותך כל הערב לבד."

"אין זה צודק שאשה בגילך תתעסק עוד בילדים", נאנח. "אני אחפש..."

"תשתה משהו?" נכנסה לתוך דבריו, ובטרם היה סיפק בידיו לענות, כבר עמדה במטבח ומזגה מן התה החם ששמרה למענו על גבי אש קטנה. וה"טוסט" אף הוא הפיץ כבר ריח מאפה טרי ומגרה, וכבר היא חוזרת עם מגש ושתי כוסות, הצנימים ומעט פירות. והשניים שותים דומם.

וויקטור מביט בפניה העייפות של חמותו, מחייך אליה ועיניו מלאות התודה, כמו לוחשות: "מה הייתי עושה בלעדיך, אומאמא. מה הייתי עושה בלעדייך..."

אולם הספק, כיוון שמצא לו טרף שילח בה מלתעותיו. והיו לו עוזרים רבים למורא שבא לשכון בלבבה: ההגיון האומר – וכי עד מתי יוכל לשבת בגפו גבר צעיר כחתנך? הלא בדרך הטבע הוא; והשכנות – מהן שהיו נאנחות וכואבות את כאבה של הסבתא ומהן – כאלה – שהיו להן ידידות, אלמנות וגרושות וסתם מוכות-גורל שחיפשו שידוך; וגם לבה שלה, זה הלב הרפה, היה נוהג לפרפר לפעמים ולהזכיר: אומאמא, אינך צעירה... ומה יקרה אם... והילדים ישארו שוב לבדם, מיותמים בשניה. הלא מוטב שישא לו אשה בהקדם? כולם כולם עשו יד אחת וכצבא עוין עמדו עליה.

וכך עברו ימים והיו לשבועות, והשבועות לחודשים. וברבות הימים גבר פחדה ורבץ בענן כבד על הבית כולו. הנה, הנה תבוא הסופה, ועמה גם סופה שלה. היא ניסתה לפטם את ויקטור, חתנה, במטעמים משובחים, היא השתדלה לערוך ערבי משפחה ארוכים ביחד עם הילדים, היא הרבתה לּקשט את הבית בפרחים, הרדיו ניגן בלי הרף למרות שלא סבלה זאת, הילדים היו שרים ורוקדים, ממש כמו בבית שהאם בו צעירה וחייכנית ושובבה. הכל, הכל עשתה – ובלבד שחתנה לא יחשוב אותה לזקנה מכדי להיות אם לילדים, למען לא תחשוב גם היא כך.

"נאמר שיתחתן עם אחרת, אז מה? הלא מאוד ייתכן שהוא ישאיר לה את הילדים, כי הלא לטובתם הדבר. מה יפים הם עכשיו ומה מטופלים. איזו אם צעירה, ואפילו אמיתית, תטפל ותתמסר כך לילדים ולא כל שכן אשה זרה," טענה בינה לבינה ונרגעה מעט.

אולם בבוקר אחד היא נעורה בכאב זר בכל גופה. לא המיטה בערה, גופה הוא שיקד כמו כבשן. וכאשר הלכו הילדים זה לגן וזה לבית-הספר, רחוצים ושבעים, לבשה את בגדי אחר-הצהריים, גם כובע וכסיות, וברגליים כושלות הלכה לקבוע תור אצל הפסיכיאטר המפורסם שבעיר. כך לא יוכל הדבר להימשך. היא חייבת ליטול עצה ולהשתחרר מן הסיוט הזה. הלא עוזרים לאנשים – יעזרו איפוא גם לה.

ומזלה שיחק לה והפסיכיאטור המהולל קיבל אותה מיד. בחדרו כמו נפתח סגור לבה והיא סיפרה לו את כל העובר עליה, וגם התיפחה.

"גברתי," אמר לה הפסיכיאטור המפורסם, "המצב אליו הגעת ואשר בו את נמצאת ובייחוד החום אינו נובע מאהבתך ודאגתך לנכדיך, ומרצונך להיות להם אם. את אשה אינטליגנטית ומוטב שתדעי את האמת לאמיתה. חייבת את להכיר את האמת פנים אל פנים ואז בעזרתך הפעילה, נוכל לעזור לך. המקרה שלך הוא פשוט בתכלית. את מאוהבת בבעלה של בתך המנוחה ואת מקנאה לו קנאת אשה. את חייבת להתגבר על רגש זה אם אינך יכולה לרכוש את אהבתו של" – – – –

את סוף דבריו של הפסיכיאטור הנודע היא לא שמעה. היא לא שמעה עוד דבר אותו יום. כיצד הגיעה בחזרה לביתה – אין היא זוכרת. הכל ניטשטש ונתערפל. וכשחזר ויקטור לארוחת-הצהריים מצאה נטולת הכרה. הרופא שהוזעק פינה אותה מיד לבית-חולים.

היתה זו דלקת ריאות קשה.

 
לייבסיטי - בניית אתרים