אביה לחוף ים אילת

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1977 >> אביה לחוף ים אילת

 

15.4.77

אביה לחוף ים אילת

סתם על אנשים של יומיום, עם לחם, אהבה ופנטזיה. 

עצים ואבנים וסלעים. 

הוי הסלע האדום, האדום.

השיר מזדמר מאליו כאשר מגיעים לסלע הוורוד, הניצב עם הכניסה למלון הנושא את השם האדום, עם חוף הריוויירה הכחולה של אילת. אחרי כן נרגעים, כיוון שאין לפני מי לזמר משירי ציון. באילת צריך עכשיו לדעת שוודית או צרפתית. גם עם ספרדית אפשר לעבור. עברית – אפילו המלצרים עדיין אינם דוברים אותה. 

שוודית על שום מה? משום שרוב התיירים, האורחים ומנהלי התיירות הקבוצתית הצ'ארטרית – באים מן הצפון: ספרדית – משום שרוב המשרתים לפניך בבית הקפה, בבתי העסק ובפונדקי הבירה נמנים עם עולי ארגנטינה, שהתיישבו באילת בעם רב; וצרפתית – קצת בשל התושבים הוותיקים ובעיקר בשל מועדון הים התיכון (הצרפתי, כמובן), ששמו הולך לפניו, והמועדונון המקפץ אחריו, הריהו הסלע האדום, הבנוי על אותו פרינציפ, בהבדל קטן.

ההבדל הקטן הוא – אביה. מנהלת מלון יחידה בארץ בענף גברי למהדרין, עד כמה שהדבר ידוע לי. היתה אמנם גברת אחת, שהניחה את היסודות של המלונאות העילית, הלא היא גברת לוטה אייזנברג, מ"גלי כנרת" לשעבר, ועתה בהנהלת רשת המלונות של הכשרת הישוב. אבל מלוטה ועד אביה, לא פגשנו בבנות המין היפה באמת, כמנהלות בתי מלון.

בתי המלון מלאים נשים. אורחות ומארחות. אלה שבאות לנוח ואלה שמאפשרות את המנוחה. יש חדרניות, יש בקבלה, בהגשה, במטבח ואפילו מבשלת ממין נקבה אפשר למצוא לעתים. אבל המנהל – תמיד גבר. אצל אביה זה להפך. המנהל – גברת. החדרניות – גברים. וכך הלאה...

הנה לפניכם מנהל בלי שעון ושרשרת על הכרס, בלי סיגאר בפה, ולא מאחורי שולחן הנהלה רחב מידות. אישה נערה, גיזרה של דוגמנית, רגליים חטובות ומלאות מרץ, פנים נקיות מאיפור, ראש קשור במטפחת ועין פקוחה על הכל. אביה פה ואביה שם ואביה בכל מקום ועם כל דבר.

היא מנהלת הכספים, מארגנת הזמנות, יושבת על תקציבים – מפעל גדול הוא חרושת האירוח והמלונאות. כמעט מדינה קטנה, שצריך להנהיג אותה מבחינה כלכלית, אנושית, מבחינת כוח אדם וכוח אורחים. וכיוון שיש גם יומרות להיות נוסח מועדון הים התיכון, צריך לתכנן לאנשים את זמנם הפנוי בתוך עיסקת החבילה. מן גן ילדים למבוגרים גם לשעות הלילה, שתיכנס לסלע האדום ותראה אדום לנגד העיניים כל ימי שהותך בחופשה. שתסע משם וכל עצמותיך תאמרנה, וברגליך תריסר ריקודים חדשים באותם צעדים, וצעדיך כשל שיכור, וכדי לחזור לעצמך אנא היכנס למיטה והישאר שם ימים אחדים לנוח מן המנוחה.

לכך שואפת אביה בשקט. אבל צריך להבין, שהכל תלוי באורח. כל אדם תופס כפי יכולתו, כפי תאבונו. המלון מגיש את האפשרויות על מגש של חדווה, בניצחו של רס"ן (מיל.) ינוקא, המתחיל להצחיק בעברית, צרפתית, שוודית, הולנדית ועוד, למן הבוקר ועד שעות הקטנות של הבוקר. מהלך יחף, לובש חולצה וחצאית נוסח החופש, החופש... משחק בתיאטרון המועדון, מביים את ההצגה, כותב אותה, מככב בה. איפה הסתיר את כישרונותיו – איזו אבידה לעולם הבידור!

הוורסיה הישראלית לפרוורסיה הצרפתית

לא על המלון רצינו לספר אלא על המנהלת. אביה נחשול-פאפושאדו, שעבדה את פאפו הגדול (בעלה) כמו שעבד יעקב אבינו את לבן למען רחל. שבע שנים פלוס עבדה אביה בבית המלון ליד פאפו שלה ובשנה השמינית נישאה לו, והריהי עכשיו הגברת אביה פאפושאדו, מנהלת הוורסיה הישראלית לפרוורסיה הצרפתית של מלונאות.

הכרנו את אביה במלון נפטון, כשאילת היתה, קטנה והפכפכת ומועדון הלילה של נפטון היה גדול. היא, אביה, היתה אז צעירה בעשר שנים טובות, היתה נשואה לנחשון לגבר עם שרירים ועם ספינה, שעמדה בנמל תמיד ולפעמים היתה מפליגה לנואיבה, וניהלה את המועדון בטירוף נפש. היתה מביאה אמנים מקרוב ומרחוק, היה לה אף לכישרונות צעירים מבטיחים ומקיימים, ושם נתגלתה בין השאר, תיקי דיין במיטב המרץ הראשוני שלה, שהציף את כולם בנחשול, שסיחרר את כל רואיה והשאיר אותם בלא כוח התנגדות.

ואילו פאפושאדו (פאפו, לשם הקיצור) היה בעל משפחה ובעל מועדון לילה הסעל האדום, שהלך והלך וחדל ללכת. אולי משום שהבעלים היה הולך לבלות במועדון של אביה. ואולי משום שלא היה מקום לשני מועדוני לילה מצליחים באילת הקטנה.

היו שאמרו, שזוהי דרכו של פאפו החריף לחסל את האויב – להופכו לאוהב. לא עברו ימים רבים והאויב חוסל. המנהלת נלכדה בקסמיו של מנהל הסלע האדום, נפרדה מנחשול, בעלה, בעל הספינה, והלכה אחרי איש חלומותיה.

לא פשוט להיות חברה צמודה של איש נשוי ואבי ילדים. לא פשוט להיפרד מבעל, מסטטוס של אישה נשואה ולהפך לסימטה צדדית. אבל אביה לא היתה אף פעם סימטה צדדית. היא היתה דרך המלך. קבל עם ואור עמדה לצד איש לבבה, ואיכשהו קיבלו את הכפילות הזו, איכשהו הבינו, אפילו לא היה מדובר בכוכבי קולנוע, ראשי מדינות, שרים, רוזנים ושאר אנשים חשובים. איכשהו, במקום שיש אהבה, לא יעמדו צדיקים גמורים.

יש לשער, שהבחורה הצעירה ידעה מנת סבל הגונה וגם גרמה מנת סבל לא מבוטלת. אבל "עשיתי מה שעשיתי בעיניים גלויות. ידעתי שיש מחיר לכל דבר, ואני הייתי מוכנה לשלם כל מחיר, כדי לעשות את דרך החיים שלי עם פאפו. כיוון שידעתי, שאצלו העבודה קודמת לכל, שהוא איש של משימות גדולות והולכות וגדלות, הבנתי עוד בשלב מוקדם מאוד של אהבתנו, שכדי להיות איתו ולידו, אני צריכה לעבוד איתו..."

וכך, כשבע-שמונה שנים ישבה עמו בסלע האדום אשר באילת, עד שהיתה עוזרת לידו, אחרי כן פועלת בשמו, ועכשיו כמנהלת הכל-יכולה. היא מספרת בהרבה רוך על אהבת בעלה את ילדיו, ואיך היה מקפיד לנסוע ולהיות עם משפחתו ימים אחדים כל שבוע. היא היתה מחכה באילת. עכשיו היא אשתו – ופאפו יושב בתל אביב. חברת בית המלון שלהם נהפכה לחברה גדולה של השקעות כלליות ופרוייקטים שונים לבניין. העסקים גדולים, יש משרד עם טלפונים, וגם אביה יושבת במשרד יומיים בשבוע.

כשאביה רוצה לראות את פאפו, היא נוסעת לתל אביב. כמו שפאפו היה נוסע בזמנו לראות את משפחתו... צחוק צחוק, מאז היא אשתו, היא רואה את האיש שלה הרבה פחות מאשר כאשר היתה חברתו. לך ודע למה האדם שואף...

"את מאושרת, אביה?..."

היא אומרת שאכן. שמאוד. שנורא. ועיניה יורות חיצים של אזהרה לחצרן, שלא עשה את עבודתו כראוי. נשלחת אצבע – הבט, שם, מתחת לכיסא...

 
לייבסיטי - בניית אתרים