"...אבל ישנה קולט"

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1968 >> "...אבל ישנה קולט"

 

18.11.68

"...אבל ישנה קולט"

נזדמנתי למונטריאול שבקנדה, וכדרכי בגלות, מיד עם בואי הרמתי שפופרת וביקשתי לדבר עם "הקונסול שלי". הרגשתי כל-כך עשירה. לא סתם אישה. לא סתם תיירת. לא סתם ישראלית. אזרחית שיש לה קונסול – איזה רגש גדול מפעם בלבה. בייחוד לאחר שנפגשים ביחס הקר, הזר, חסר הנימוס ונטול כל רצון לעזור – שמצטיינת בהם הקונסוליה שלנו בניו-יורק...

ידעתי עוד שבמונטריאול יש לי לא סתם "קונסול שלי", אלא אחד מיוחד במינו. איש מידות, איש שיחה, אדם שאפו אינו בשמים, אחד ששמו דוב סיני. ומי שמכיר את דוב סיני, מוקיר אותו ואין צורך להרחיב עליו את הדיבור.

הקול מעבר לקו ענה ב"שלום". וזה כל כך נעים כשבקו טלפונים זר עונים לך בשפתך. "מצטערת" – אמר הקול – "אך מר דוב סיני אינו בנמצא. הוא יצא לניו-יורק, למשלחת ישראל באו"ם".

כל התקוות הוורודות שלי התפוררו. כשישנו כבר קונסול שיכול ורוצה לעזור – אז הוא איננו. מה אעשה – חשבתי. כאילו שעד כה לא הסתדרתי בעצמי. כאילו רק דרך אחת נשארה לפני – לא לפתוח את המזוודות, לחזור לשדה התעופה ולשוב הביתה. כי ידעתי – הקונסוליה במונטריאול קטנה, רק שלושה עובדים בה – קונסול ושתי פקידות, ואילו השגרירות? זכרתי בכאב את אריה אשל ז"ל, את האיש היקר באדם שנקטף כך לפתע.

החזקתי את השפופרת ביד – מהססת לומר את ה"שלום" המסיים – כשהקול מעבר לקו, כמו הרגיש במצב רוחי והמשיך בטון מנחם:

"אבל ישנה קולט..."

ובעצם כאן מתחיל הסיפור.

"ברוכה הבאה" – אמר קולה של הגברת ששמה קולט. – "כן, היא תסדר פגישה זו ותקבע פגישה אחרת. לא. אין זה לטורח עליה. לא. אין היא מכירה אותי – אבל הרי אני עתונאית ישראלית וזה תפקידה.

ולא עברה שעה קלה והיא צלצלה להודיע שהפגישות נקבעו ורצתה לדעת אם אדע כיצד להגיע למקום, ומה אעשה בערב ומה בכלל התכנית שלי בעיר? ואם אין לי תכנית אחרת – תשמח "להוציא", אותי, אלא שהערב היא מרצה במועדון נוער על "יחסי ישראל ערב". היא בוגרת אוניברסיטה במקצוע זה.

כשנסעתי לאותו מועדון נוער יהודי, חשבתי בלבי איזה נשים נפלאות יש לנו. יודעות הכל. לומדות הכל. וכיצד זה לא שמעתי על קולט אביטל עד כה. כיצד לא שמעתי עליה הבינותי מיד. כי בתוך קבוצת הנוער (בחלקם הניכר יורדים מישראל) שהיו בגיל 16–17, צריכה הייתי לחפש הרבה עד שהבינותי מי היא "הגברת מן הקונסוליה". כמו שאר הנערות היה שערה אסוף לזנב סוס, לבושה היתה בחליפה כחולה של סטודנטים, נערה בין נערים, רק בצורת הוויכוח ניכר השוני. בהתאפקות הרבה, באוטוריטה שבקולה. והיתה זו שיחה קשה – שעד היום איני יכולה להשתחרר מרישומה. הנערים והנערות התווכחו כאילו לא היו יהודים. כאילו היו ערביים... אך על כך – בהזדמנות אחרת.

בערב למחרת, שוב לא היתה קולט נערה עם זנב סוס. פגשתי אותה בבית אחת מידידותיה, והיו שם יהודים ולא יהודים מן החברה העילית של מונטריאול, ו"מדמואזל קולט מן הקונסוליה הישראלית", היתה צעירה אלגנטית ומלאת סופיסטיקציה, העונה לשאלות הנוגעות לישראל כמו דיפלומט מדורי דורות.

קולט משמשת כממונה על יחסי ציבור בקונסוליה – אבל כשהקונסול איננו היא מנהלת את הקונסוליה. היא דוברת אנגלית רהוטה, צרפתית נהדרת, קשרה קשרים טובים עם העתונות המקומית, מוציאה הודעות לעתונות, מארגנת סימפוזיונים, משתתפת בדיאלוגים בין סטודנטים ערביים וישראליים, אחראית לרכוש הביתן שלנו ב"אקספו", מקיימת קשרים עם הארגונים היהודיים, נואמת לפני נשים (כשאין נואם אחר), ואפילו הוכתרה בתואר "אם השנה" על ידי ארגון "הדסה" המקומי.

"אם השנה" – שאפילו אין לה ילדים – היא צוחקת – "שאפילו עוד אינה נשואה..."

"אבוי" – אני אומרת לה – "עוד תשארי בתולה זקנה".

"את צוחקת. אם לא יחזירו אותי הביתה, איני יודעת מה יהיה. כמה זמן עוד אשב כאן. ואני מתה כבר לחזור לאמא. זה לא חיים..."    

 
לייבסיטי - בניית אתרים