אוהל מנוקב בנחל צופר

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1969 >> אוהל מנוקב בנחל צופר

 

3.1.69

אוהל מנוקב בנחל צופר

באו שבועות ארוכים של שקט ועבודה קשה בבניה ובחלקות המשק, "כמעט וחשבנו", אומר אחד המ"כים, "שהפתח מכבדים את מפעלנו ונמנעים מלחבל בו."

אבל החבלנים והרוצחים שוב חצו את נחל הערבה, הטמינו מוקשים ופוצצו שנית את המשאבה המספקת מים לכל ישובי הסביבה. ואף שהנזקים לא היו חמורים והמוראל נשאר גבוה, התכוננו הכל לבאות, תירגלו עצמם תוך כדי המשכת העבודה החקלאית.

לפני שבוע ומשהו עברה צופר את מבחן האש שלה. החבלנים הציבו בזוקות מאולתרות שירקו רקטות אל עבר הישוב, אך לא נגרמו נזקים.

על אף כשלון החוליה, הבינו אנשי ההיאחזות שעבר עידן המיקוש והפיצוץ. מעתה ואילך יבקשו כנראה החבלנים להזיק למבני המשק. המתח הבטחוני שנעשה לשיגרה שכן בלב המתיישבים וליווה אותם בעבודה ובשעות הפנאי – עד בוא הלילה אור ליום ב', שבו נורו עליהם פצצות מרגמה ממרחק מאתיים מטר.

אני חלוץ

"היינו בחדר האכילה," מספר מנחם, "כששמענו את קולות הנפץ מיהרנו לשוחות. אבנים ורסיסים עפו באוויר. חייל אחד, לידי, חטף רסיס ואני נשכבתי בכוח לאחר שאבן גדולה חבטה בגבי. כמובן שהיה רגע אחד של מהומה. יש לנו כאן בנות שלא כולן מורגלות במלחמות כאלה.

"מכל מקום, אחרי הרגע הזה היו כולם במקומם, והפצועים הועברו למרפאה. רגמים הרימו פצצות תאורה. אחר כך היה שקט גדול. מירי מתה מפצעיה והפצוע נשלח לבי"ח בבאר שבע. לא סיפרנו לבנות על מירי. לא ידענו איך להגיד. אתה מבין הן אהבו אותה והן היו.. הן היו... בנות..."

בשלוש לפנות בוקר כינס מנחם את כל המתיישבים בחדר האוכל ובפיו הנוראה בבשורות. המשפחה הגדולה טמנה את ראשה בידיה, בכתה ללא בושה והתארגנה לשעתה הקשה – לקום בבוקר המחרת ולצאת לעבודה, למחות דמעה בצינעה ולהמשיך בדיוק במקום שהפסיקו.

מנחם גאה על שהוא בא מצפון תל אביב ובכלל-בכלל אינו בן-קיבוץ, כפי שטועים בו לפעמים; שדווקא הוא, שלא פעם פיקפק בעצמו, בכוח רצונו ובכלל, יושב לו במקום הנידח ומסוגל לומר: "אני חושב שאני חלוץ. כן, בהחלט, אני לא מתבייש לומר זאת. יש לי גם הוכחה. אתה רואה את הגבעות השכנות? עכשיו הבט על המקום הירוק שאנחנו נמצאים בו. מרגיש את ההבדל? להבדל הזה אני קורא חלוציות."

מתנדבי חו"ל

גם מייק, המתנדב מניו יורק, יודע להגדיר את עצמו. "אני יהודי", הוא אומר, "ושם אין לי מה לעשות למען העובדה הזאת. אני הרפתקן, ושם אין הרפתקאות שמעניינות אותי במיוחד. אחי הגדול נפצע בשנה שעברה בווייטנאם. החלטתי שאני, אם אפצע, יהיה זה במקום אחד בלבד – כאן!"

רק אחר כך מתברר שבחור זה הוא גם הליצן שבחבורה. הוא מסיים את המונולוג שלו, מסיר את כובע הגרב המאובק מראשו, ואומר: "אינני יכול לומר יותר, בלי ציטוטים ובלי תמונות בבקשה. תודה."

המתנדב מדרום-אפריקה מספר על הזדהותו המהירה, וההולנדי מבקש שלא נספר סודות צבאיים כשנצא מכאן. הבטחנו לו והמשכנו עם מנחם אל קבוצת הבנות שישבה בחברת שני כלבים על הדשא. רץ מגיע אל מנחם.

"מצאו עוד?"

"שבעה. שבעה מוקשים."

"ובכן?"

"פירקו את כולם. בבוקר תהיה בדיקה נוספת."

"תודה. חופשי."

פגשנו את יהודית שבאה מחיפה ועושה ניסויים מיוחדים בחממות של צופר. היא רוצה שיהיו כאן פרחים. "המון פרחים. תארו לכם. לוע הארי וציפורניים, שושנים וציפורני-חתול. דשא זה לא מספיק."

ערב קר יורד על העגלות העמוסות אנשים החוזרים מיום עמל, וליל-כוננות חדש בא אל הנוער של צופר. בנות מספרות על מירי וחיילים עצובים יוצאים למשימותיהם.

"מחר בבוקר," אומר מנחם, בלוותו אותנו אל שער ההיאחזות, "מחר בבוקר נקום ונמשיך. נצטרך להתאמץ. לזכור את מירי, וגם לנסות ולהעלות חיוך. אתה מבין, לחייך כאן זה חלק מהעניין."

 
לייבסיטי - בניית אתרים