אולי אתה פרס?

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1966 >> אולי אתה פרס?

 

18.3.66

אולי אתה פרס?

אוצר של 220 מיליון ליש"ט מחפש יורשים

ומוצא אותם ב... ישראל

חי לו אדם חיים תמימים וחולם... חולם על מטוסים, ולא סתם מטוסים אלא אחד גדול, גדול מאוד, שיושבים בו מאה ואף יותר נוסעים. הוא קברניטו. ולא סתם קברניט הוא אלא אחד נועז וגיבור.

הנה פורצת סערה נוראה. המטוס הענק מיטלטל ככדור פינג-פונג קטן. בין שמים וארץ הוא מיטלטל. בודד, ערירי, קטן מול עולם גדול. מופקד לחסדי שמים.

לא לחסדי שמים בלבד כי הוא ישנו. הוא הקברניט הגיבור. קולו קורא לנוסעים. בתוך הסערה הנוראה, שקט הקול, רגוע, מיטיב:

"רבותי," אומר הקול. "מדבר אליכם קברניטכם, ד"ר אוקטביו ווילגאס פרס. המטוס שלנו נקלע לתוך סערה של מה-בכך וקברניטכם מבטיח לכם שעוד מעט קט יוציא אתכם ממנה ויביא אתכם בשלום ליעדכם. לפי התוכנית הקבועה מראש. הדקו היטב את החגורות. הרגיעו את ילדיכם. אני מבטיח לכם שהכול יעבור בשלום. ויש לי הסמכות להבטיח לכם זאת כי רבות שעות הטיסה והניסיון שעמדי. עשרות אלפי קילומטרים טס כבר קברניטכם. מעשרות סערות הביא את נוסעיו לחוף מבטחים, שירו, רבותי."

והמטוס, תארו לעצמכם, מטוס שבהשוואה ליקום הגדול מהו? צעצוע פצפון ותו לא, אך בפנים עולם ומלואו, מאה נפשות ויותר, נפשות נושמות, חולמות, אהובות, מקוות, שקשורים בהן מאות רבות של קרובים וידידים על הקרקע, מטוס שלם כזה נותן קולו בשירה.

"לא," מסיים את דבריו הציר מיופה הכוח של קולומביה בישראל, ד"ר אוקטביו וילגאס פרס, ועיניו חוזרות אלינו מטיול ארוך לתוך מרחבי אל-על – "אין יפה מן הרגש הזה, מן הידיעה הזו שיכולתָ לאיתני הטבע. אני רואה את עיניהם המדודות של כל האנשים שהפקידו חייהם בידי. ואני אסיר תודה להם על שנתנו בי אמון. ואני גאה על שעמדתי במבחן."

*

יושבים אנו בביתו של הציר בירושלים. עמו, וארבעה ילדיו, ואשתו הנאה ומזכירתו הישראלית, וצמרמורת קלה מזקיפה את שערותינו, ולא בשל הצינה בלבד.

ושקט, והס.

"מתי זה היה, כבוד הציר?"

"מה היה. לא היה." הוא מחייך עצובות. "אך יכול היה להיות. תמיד רציתי להיות טייס, אלא שאשתי אמרה 'לאו'. היא אמרה: 'חלילה. יקרה לך משהו ומה אעשה עם המשפחה והילדים. אין אנו עשירים...'"

"ועכשיו, כשהירושה הגדולה תיפול בידיכם ותהיו עשירים?"

*

כאן נעשה הפסקה קטנה ונספר לכם אגדה שתחילתה בימים הירואיים של מלחמת בוליבאר לשחרור ארצות אמריקה הלטינית וסיומה בימינו או לכל המאוחר לפני שנת 1970 – אחרת לא תהיה אגדה.

באותן שנים סוערות (1860-1850) חיו שני אחים אוהבים בקולומביה. סערות, מלחמות, פלישות, מרידות, דם, ודגלים מתנופפים, וקברות צעירים... ארזו שני האחים חפציהם, נטלו את משפחותיהם ונדדו לאזור צ'וקו, ג'ונגל שעל החוף הפאציפי, שעד בואם של השניים לא ראו שם פני אדם לבן. רק אינדיאנים חיו שם, וגם הם היו מתי מספר.

דון אנדרס פרס דה-ריבארו ודון פרדריקו פרס דה-ריבארו נהנו מן השמש והצמחיה, ואם כי אחד מן השניים היה כומר (איני זוכרת מי מהם בדיוק), והשני היה בעל משפחה – חיפשו אוצרות בסביבה. כי למרות הכול אין לסמוך רק על חסדי שמים. והם מצאו שם נקרות מלאות... זהב ופלטינה ואבנים יקרות.

שלא ייראה לכם שהיתה זו מלאכה קלה. הזהב לא התגלגל שם ברחובות (שלא היו) צריך היה לחפור, ולבדוק, ולסחוב, ולקדוח, ולמלא אונייה שלמה. אכן, אונייה שלמה מילאו השניים בזהב טהור ובפלטינה ובאבנים יקרות ועם כל האוצר הזה הפליגו – כמובן, לא חזרה למרכז קולומביה המסוערת והנאבקת על עצמאותה ושבוודאי היתה מחרימה אותו אלא – לחוף מבטחים. לאנגליה.

לא ברור לנו מה קרה אחרי כן. אם השניים חזרו מיד לקולומביה, או שנשארו זמן-מה באנגליה ובאירופה. אבל ברור שהשניים היטיבו לשמור על סוד האוצר מפחד החרמה, הלאמה, מיסוי וכל שאר המזיקים המתנכלים לרכושו של אדם שלולם לא ילמד כי "לא תקחהו עמך".

האגדה מספרת ששני האחים, הכומר ובעל המשפחה, חזרו לקולומביה, חיו חיים צנועים מאוד ומתו, וסוד אוצרם איתם.

*

לפני שנה בדיוק התפרסם בעיתונות העולם ובעיתונות קולומביה וארצות אמריקה הלטינית והמרכזית דבר האוצר של משפחה קולומביאנית. אוצר ששוויו 220 מיליון לירות שטרלינג, מחפש יורשים. ואם כאלה לא יימצאו עד שנת 1970 – יעבור האוצר המופקד בבנקים בבריטניה, לידי ממשלת בריטניה.

קמה בהלה גדולה. לבבות רבים הכו על חטא על שהחיים המודרניים בזים ולקשרי משפחה. על שכמעט ולא תמצא אדם מודרני שיכול לשחזר שלושה דורות. יש לשער שרבים באו בטענות אל האמהות והסבתות שלהם ובתביעות לנסות לזכור מה שם היה לסבא של הסבתא שלהם. מה השם בדיוק. ואני אומרת "רבים", משום שמי שביקר בספרד, בפורטוגל ובארצות אמריקה הלטינית, יודע ששם פרס אינו בן יחיד או כמעט בן יחיד, כמו שמעון פרס אצלנו. שם כל אדם שני נושא שם זה.

כדי לא להלאות אתכם, כל הפרסים, עם דה-ריבארו ובלי דה-ריבארו עשו יד אחת, וקופה אחת והזמינו מומחה בינלאומי לענייני גילוי קשרים משפחתיים, היסטוריון נודע בפורטוגל, ואילו ממשלות קולוביה ובריטניה, הזמינו מומחה משלהן. נסעו השניים ברחבי העולם, ביררו ובדקו ודיללו ובחנו והגיעו לרשימה כמעט סופית של צאצאי אותם שני אחים ביליונרים שחיו חיי דוחק ומתו עם סודם, מפחד מסים שבארצם.

המיופה כוח של קולומביה בישראל, ד"ר אוקטביו וילאגאס פרס, דוקטור למשפטים, סופר, עיתונאי, ודיפלומט בעל ותק של 15 שנים, הוא אחד הצאצאים הבטוחים, ואמו תירש כנראה כ-30 מיליון לירות שטרלינג, וכיוון שהיא אישה קשישה ואינה רוצה בירושה, היא מעבירה אותה לבניה. והיא אֵם לחמישה.

חשבון פשוט – האיש הצנוע היושב בירושלים יירש, אפוא, שישה מיליון לירות שטרלינג.

*

"איך נודע לכם הסיפור?" רוצה המיופה כוח לדעת.

"ממר שמעון פרס שלנו," אני צוחקת. "גם הוא ודאי חיפש קשר, אלא ששושלת הייחוסין של משפחת פרס אינה מתחילה עם בוליבאר, היא מתחילה עם שמעון. הוא בחר לעצמו בשם זה, לשם הקיצור והעיבור."

"אכן, בשם טוב בחר," מבטיח לנו המיופה כוח. "ומה היה הוא עושה בכסף רב כזה לו נפל בחלקו. השאלת אותו?"

"שאלתי. הוא אומר כי היה נותנו לביצוע תוכנית התפלת מי הים."

"באמת?"

"הוא אומר שיכול היה לכסות כמעט את כל תקציב ממשלת ישראל, ואזרחי המדינה רדופי המסים היו נושמים קצת בשקט, תקופת מה, לפחות."

"באמת?"

"והוא אינו אומר, אך יש לשער, שהיה מפריש מעט לרפ"י שמצוקתה גדולה ושאין לה פרוטה לפרטה, אפילו לא לפלקטים לבחירות הסתדרות המורים."

"באמת?"

"ומה יעשה כבודו בכסף הרב הזה, לאחר שיהיה בידיו?"

"הלא אמרתי? מטוסים. תמיד חלמתי על מטוסים. אני אקנה מטוס גדול. אבל אני לא אהיה קברניטו. מאוחר להתחיל ללמוד, בגילי. על כן," נושם הוא עמוקות. "על כן יהיה בני הבכור לטייס. חינכתי אותו לכך. ואני אתלווה אליו. לכל טיסה אתלווה. ובמטוסו הגדול יביא את נוסעיו לחוף מבטחים תמיד. סערות, רוחות, איתני טבע, על כולם יתגבר. והם, הנוסעים, יתנו אמון בבני – והוא יהיה ראוי לו. אני אצעד לידו – כתף עם כתף. אולי אומר להם, אולי לא אומר:

"יש לי הכבוד להיות אביו. זהו בני!"

 
לייבסיטי - בניית אתרים