"אז מה אם אני מרחובות"

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1973 >> "אז מה אם אני מרחובות"

 

15.6.73

"אז מה אם אני מרחובות"

"במה מתחילים, במה מתחילים? נראה לך את העיר, הא?!" וכבר אנו דוהרים ברחובות רחובות, אם אחות המושבות, התופחת, כריסה בין שיניה, לעיר.

בכל אשר תפנה טירוף של בניה. ערימות של חומרי בניין, פיגומים, שלטי "כאן בונים", דרכים חדשות ורחבות נסללות בין פרדסים, דחפורים מיישרים שטחי ענק, למרכזי ספורט ומרכזים קהילתיים, שכונות שלמות פושטות צורה ולובשות צורה.

בתי מושבה קטנים חוסים בצל רבי-קומות, קצת מבוישים, רועדים מפחד וגם מציפיה. זה לא פשוט כשבית הופך לרכוש...

"העיר שלי!" נאנח בגאווה נהגנו, ראש העיר.

עתה, כשפוגשים ברחובותי הוא כבר אינו מצטדק: "אז מה אם אני מרחובות". הוא שר שיר הלל לעירו. כזה עוד לא היה ולא יהיה. דבר חדש בארץ. "רק חבל שהוא ווס-ווס"..

"טעות בידך. מי שאומר אינו יודע. אצלנו ברחובות יודעים הכל ששמואל הוא רכטמן מצד האב וחסון מצד האם. ספרדים בני ספרדים דור שישי בארץ ואולי יותר," מתפאר האוחז בהגה ועושה תפנית כזו שלוא אני שוטר מייד הייתי רושמת לו דו"ח למזכרת.

טמפרמנט ים-תיכוני עם כל התוספות. דוגרי, עם אהבת מאכל הניכרת יפה על הגוף שלמרות הכל נשאר קל תנועה כשל חתול, הרבה רעש ואוזן קשובה לקול דממה דקה – איש סימפטי ופשוט הליכות.

הטאבון

שכונה יפהפיה של בתים חד-קומתיים, זהים זה לזה וכל אחד ייחודו שלו בשל הגינה, הגפן המטפסת, ורדים וצמחים ריחניים וגדר אורנמנטית כדמיונו הטוב של בעל הבית. וילדים משחקים בגינות וברחוב הרחב הפנימי שאין בו תנועה, "צהלה" של רחובות.

"תימנים. אותם לא תעבירי לעולם לבתים גדולים. יישארו בפחונים ולבנייני קומות לא יעברו."

"אז מה עשיתם?"

"בנינו בתים קטנים. הקצינו שטח; סידרנו הלוואות, סידרנו מימון, בקיצור, כבר עשינו וחיסלנו מעברה של פחוני זרנוגה. יפה, מה?!"

"תראו, תראו מי זה בא?" בן-רגע הוקפה המכונית והוצאנו מתוכה אחר כבוד. ילדים חדלו ממשחקם, נשים פסקו ממירוק רצפות לקראת החג, גברים מגודלי זקן ומסלסלי פאות נוסח תימן הקיפו בזרועותיהם את ראש העיר וראש העיר חובק אותם. אחד זקן ומכובד מכופף ונושק ידו וראש העיר נושק ידו של הזקן. הלכו שם נשיקות..

"תיכנסו, תיכנסו והתכבדו..." שלושה-עשר ילדים ואחד בדרך בשלושה חדרי שינה וסלון זעיר. מיטות סדורות המתקפלות אחת מתחת לשנייה, וסדר וניקיון, פרחים, תמונות, מפיות מרוקמות, יד עקרת-בית טובה מורגשת בכל, ועקרת-הבית עומדת עמנו, כריסה בין שיניה, רווה נחת.

"לא. לא קשה לה. ברוך השם. יש בנים בצבא, ויש בנים בבית הספר, ויש בת שעוזרת, ויש סדר ומשטר, ויש תינוק בעריסה, ויש בית חדש עם גינה. ברוך השם, ברוך השם. איזה הבדל מן המעברה. בטח – איזה הבדל...

יוצאים אל החצר האחורית, ובטרם מספיקים להסתכל סביב שומעים את ראש העיר נאנק. "אוי ואבוי – מה סחבתם הנה את הפחון המחורבן הזה. למה לא אמרת לי והייתי נותן לך הלוואה לבנות מחסן. עד שהתפטרנו מן החרפה הזו."

מלפנים – רחוב חדש, נקי ורחב ובתים יפים, נקיים, מודרניים – שכונת וילות במלוא מובנה של מילה זו. ומאחור, בכל חצר וחצר – מעברת זרנוגה...

"רגע, רגע. אל תצטער ככה. קודם תביט מה יש בפנים. אחר כך נדבר."

בפנים, במרכז המחסן שתקרתו מפוחמת, רובץ כהה ובוטח בעצמו הטאבון, מעשי ידיו להתפאר של בעל-הבית, שגבל אותו מחימר ובוץ ומוץ ומי יודע מה עוד. טאבון עם כוכים שווים למאפה, לבישול. 

תנור שנותן את הטעם לתבשיל. 

תבשיל שנותן את הטעם לחיים. 

מסורת העוברת מסבתא לאמא לנכדה. 

טאבון שיודעים לבנותו הגברים בעצמם. לא לומדים לבנותו –פשוט יודעים.

ובצד, ליד הקיר, אבני ריחיים שכאילו הוצאו מאיזו חפירה ארכיאולוגית. אבני ריחיים לטחון בהם את הקפה ואת החומצה ואת הכמון ואת כל הטעון טחינה. לא קונים בחנות. יודעים מה טוחנים ויודעים מה אוכלים. ובחבלים המשתלשלים מן התקרה תלויים מיני ירק ותבלינים לייבוש. 

ועומד שם ריח אינטימי של תבלין החיים – בית.

"אתה מבין מה יש פה בפנים? בלי הטאבון – אין בית. מבין? לא הלוואות, לא מחסנים מבטון, צריכים מפח. ישן..."

האלמנה

"שמונה-עשרה שנים אלמנה. מה לעשות. קשה." 

"שמונה-עשרה שנים! רגע, בת כמה את. לא נראית יותר מעשרים וחמש..."

"באמת. תודה רבה. תודה רבה."

"איך שומרים על נעורים, עם איזה הלנה רובינשטיין...?"

"אין פנאי להיות זקנה. עובדת כמו חמורה. פשוט מאוד."

"ואיך זה לא חטפו אותך כל אותן שנים, עם פרצוף כזה יפה..."

"ועם רגליים עם כאלה גידים, הא! ומתי שיחטפו ואני כל הזמן עובדת?"

"איפה את עובדת?"

"איפה – בפרדס! ואחרי-הצהריים במשק בית. עוזרת בשעות. ובערב עוזרת אצל הבית שלי. ארבעה ילדים ואמא."

"אבל הילדים כבר גדולים לא עוזרים לך..."

"במרוקו היה אחרת ופה אחרת. ילדים קטנים מכנסיים קטנים, ילדים גדולים – מכנסיים גדולים..."

"ואמא, לא עוזרת?"

"אמא עיוורת."

"למה את לא עובדת במשק-בית אחד, מסודר? משלמים הרבה כסף."

"למה שכבר עובדת עשרים שנה בפרדס. לא רוצים לתת פיצויים בשביל להחזיק אותנו. אין פועלות. ומשלמים רק 380 לירות בחודש. מחכה לפנסיה. חבל להפסיד עשרים שנה של עבודה, אז נחכה עוד עשרים שנה. מה לעשות..."

"ואיזה דירה יש לך, טובה?"

"אני לא גרה בבלוקים הגדולים. גרה למטה, בבתים קטנים. מפני שהיינו משפחה גדולה. שתי משפחות. בעלי מת, אבא שלי מת. יש דירה גדולה, אבל מוזנחת. כמו בית של אלמנה.

"ובשכונה, יותר טוב, יותר יפה. לא?"

"אני יודעת? יוצאת עוד חושך, חוזרת כבר חושך. הטיול האחד זה עם פח הזבל. כמו עכשיו, בערב חג. סליחה, לא יפה לעמוד כך ולדבר עם ראש העיר עם פח זבל ביד..."

"צריכה משהו? תגידי. אפשר לעזור לך..."

"לא. תודה. שום דבר. אולי – אולי אפשר לסדר טלפון ציבורי. אמא הופכת את מנורת הנפט ויש שריפה. צריך לקרוא מכבי אש, ואין טלפון."

"למה היא צריכה מנורת נפט. אין חשמל? ובכלל – הלא היא עיוורת."

"בשביל זה. היא לא יכולה לראות אור, אז היא אוהבת לשבת על יד ולהרגיש שיש אור מהחום של המנורה. עד שאני באה מהעבודה לא רוצה לשבת בחושך, ואני משאירה מנורה. וגם – זה יותר בזול נפט."

הפנסיונר

מקצה גוש "הטרומיים" החומים, העייפים, (כבסים עד עייפה, אופניים תלויים על ווים, גיגיות, עגלות ילדים, אנטות, גרמופונים מצטרחים, נשים על הבלקונים, עשן דקיק מעורב בקטורת זבל נשרף) מופיע איש צנום בגופיה. "חבר הוועד!" מציג עצמו במבטא הונגרי-רומני.

"אני רוצה לדבר איתך" מודיע בחומרה, ומארחנו מרגיש מאוד לא בנוח. עוד מנה של סיפורים עצובים – והוא רצה להראות ולהיראות.

"רוצה להגיד לך, אדוני ראש העיר, שצריך הרבה חינוך. אנחנו מכל העדות וזה קשה. זורקים הכל לחצר ואני צועק וזהו. צריך חינוך... אבל עכשיו יש חשמל, יש כביש, יש אוטובוס. מרגיש כמו בן אדם שחי בישראל. קודם הייתי בחוץ. לא במדינה. זרקו אותנו הנה ושכחו."

לחלוחית מופיעה בעיניו של מארחי ראש העירייה. מושיט ידיו לחבק את האזרח שלו, נזכר איך חייכתי כאשר הלכו הנשיקות ב"וילות של זרנוגה" ומתאפק, אך רק הטיתי ראשי וכבר עומדים השניים הומים כשתי יונים.

"את רואה, בשביל זה אני עובד. בשביל זה... וספר לי איך היה מבצע הזבל. ספר!"

"הוא עשה קונקורנציה. התחרות בין הילדים, איזה קבוצה תאסוף יותר הרבה זבל ותנקה יפה. בא בהתחלה ובא בסוף ועזר לשרוף ונתן פרסים."

"והבטיח פרסים, הבטיח. איפה הפרסים?" – הקיפו אותנו נערים ונערות.

"כיף חאלאק, רכטמן. זוכר אותי? לקחת אותי טרמפ לירושלים, זוכר? למימונה."

"ואיפה הפרס, איפה?"

"יהיה, יהיה..."

"יש לי בקשה," אמר איש הוועד. "בוא הצידה."

"דבר לפני כולם. בחייך. לפני כולם."

"אני פנסיונר. מקבל 320 לחודש. עם אישה. בטח עם אישה. הכל ביחד 320. קשה לי לשלם 70 לירות מסים.

"שבעים לירות לחודש!" השתוממתי.

"לא. לשנה..."

"רוצים שירותים," הוספתי. "צריך לשלם. שבעים לירות לשנה לא נורא."

"תכתוב לי מכתב לעירייה וניתן לך הנחה 25 אחוז. בסדר?"

גירד פדחתו. "לכתוב... ברומנית עניין אחר. בעברית קשה."

"תבוא לעירייה ויכתבו לך."

"למי?"

"אלי."

"מתי?"

"תמיד. מתי שאתה רוצה..."

הפרופיסור

"אני אוהב כשכותבים לי. אני אוהב כשבאים. קשר ישיר עם האזרח. דלת תמיד פתוחה..." ישב והסביר מאוחר יותר בחדרו וקרא את הדואר שהגיע. ילד מבקש שימצאו מקום לילדי הרחוב לשחק בכדור, כי מכל מקום מגרשים. אזרח מודיע שנורה נשרפה בעמוד החשמל בפינת הרחוב, שהדואר חפר בור ולא סתם אותו, שהזבלים מעירים אותו משנתו. מדען במכון ויצמן הגר בדירת שרד עצומה מבקש הנחה במסים...

"תיתן לו הנחה?" אני צוחקת.

"כמובן. אתן לו 25 אחוז. אתן."

"מצחיק. 25 אחוז לאדם החי על קיצבה מביטוח לאומי ו-25 אחוז לפרופסור בווילה מפוארת..."

"אם לא אתן לפרופסור הנחה לא אוכל לתת הנחות לפנסיונרים. ומה את חושבת, שהמדען הוא עשיר גדול? גר בדירה ענקית לא שלו, והמעמד מחייב אותו לרמת חיים שגם ממשכורת גבוהה קשה לקיימה. אותו מחזיק בארץ לא הכסף. 25 אחוז הנחה זה לא כסף זה. חשוב היחס, ואני מעוניין בו לטובת רחובות. אתן לו הנחה."

"העיר שלנו היא מיוחדת במינה. היא עיר של עדות ומדע. עיר חקלאית ואוניברסיטאית. עיר של פרדסנים עם ותק והיסטוריה של שלושה דורות; ועולים חדשים. עיר של מרמורק ושעריים. אני הולך לכל משחק – ושותק. רק כשמשחקים נגד זרים אני צורח.

ואצלו, ברחובות, אין התכתשויות בין עדות. אין פנתרים. ואחוז המקרים הסוציאליים קטן מאוד. אנשים עובדים אנחנו. עוזרים אחד לשני. חיים בחמולות עם שורשים. אוהבים שמחות. אוהבים חיים. אנשים עם מזג טוב. כמו האקלים. הכי טוב בארץ.

נזיז את הטראנספורמאטור

לשמואל רכטמן שיטה לא-ישראלית לנהל את עירו. הוא משרת אותה.

שמואל רכטמן מעודד ביקורי אזרחים ושיתוף פעולה בלי מתווכים. כך מקבל כל בית ברחובות גלויות "אל ראש העיר" שבהן מתבקש האזרח לציין כל מיפגע ציבורי וכל תלונה. כך יש לראש העירייה פקחים בכל העיר, שותפים שהוא יכול לבוא אליהם בטענות על שלא הודיעו לו שמשהו אינו כשורה.

ראש העיר הזה מזיז טרנספורמטורים ענקיים כדי שיהיה יותר נוח להלך על המדרכה. בן לילה מצמיח מפרצי חנייה חדשים, נוסע אחרי מאספי הזבל עם בוקר, ואז אוספים את הפחים על קצות האצבעות...

ברחובות לא חושבים שבעל רכב צריך לבלוע את רכבו עם עצירה. ולא חולבים את האזרח על כל צעד ושעל. רכטמן "הינדס" את אגד, ורק כשאלה ויתרו על שטחי התחנה הישנה במרכז העיר נתן את ברכתו לתחנה החדשה. כך יש במרכז העיר חנייה במגרש נוח, ללא תשלום.

ליום הולדתו של קשיש וקשישה נשלחים פרחים בידי בני נוער ומשגרים גלויות ברכה לעוברים מבחן-נהיגה. אימהות ברוכות ילדים מוסעות במכוניתו של ראש העיר לשבוע נופש, על חשבון העיר, ורכטמן בא לבקר כל קבוצה. לרחובות יש אבא.

"דבר, זו רק אמא שלי"

ול"אבא" הזה יש אמא.

היא מופיעה במשרדי העירייה, אינה ממתינה אצל המזכירה ונכנסת ישר ללשכת ראש העיר.

אין אנשים, יש אנשים – פותחת שקית ניילון, מוציאה מפית ופורשת אותה על שולחן הכתיבה, מניחה עליה ביצים שלוקות חומות (חמינדס), בוריקאס עם תרד או גבינה, מלפפון ירוק ישר מן הגינה, מתיישבת ממול ופוקדת: "תאכל".

"אבל אמא, יש אנשים. את רואה."

"תאכל. אתה נראה רע. כל כך רזית..."

הוא מסתכל על גזרתו שהולכת ומתרחבת – ומוכרח לצחוק.

"אחר כך. בבקשה. אחר כך. אחרי הישיבה."

"לא. ישיבה ולא בטיח. עכשיו. הבוריקאס יתקררו. הם חמים. ישר מן התנור. לא תבייש את האמא שלך. בעצמי עשיתי בשבילך..."

ואז יושב ראש העירייה ואוכל בצייתנות. הוא רוצה לכבד את הנוכחים האחרים שיטעמו גם הם מהמעדן שאין שני לו בעולם לכל בן, אבל היא יושבת ושומרת בעיניה כל פירור, מלווה כל נגיסה וכל לעיסה כאילו אכלה היא. 

"שיהיה לך לבריאות."

עכשיו, שבנה שבע, היא פנויה לעסקי כלל.

"שמע בן," היא אומרת. "גולדמן צריך רישיון לקיוסק בבית ממול."

"איזה גולדמן?"

"איזה גולדמן. השכן שלנו. שליד הבית של אמא שלך."

"מצטער, אי-אפשר לפתוח שם קיוסק."

"אל תצטער, כן אפשר, הורסים קיר ויש קיוסק."

"אמא, תני ואסביר לך."

"זה שכן טוב. כל השנים שאני אלמנה תמיד נתן לי כבוד. תיקן את החלונות ששיברת עם אבנים. היה מחזיק אותך על הברכים כשהיית קטן. ועכשיו, איזה כבוד הוא נותן לי ואיך הוא אוהב אותך; ואיך הוא מדבר דברים טובים עליך. תן לו רישיון ודי."

"שיכתוב בקשה ונביא את זה לדיון."

"איזה דיון. איזה בקשות?"

"אמא – אני לא יכול לתת לו רישיון. אני ראש עירייה ולא מלך."

"אבל אני כבר הבטחתי לו. אתה מוכרח. הבן שלי מוכרח לקיים את הבטחת האמא. זה קודש. כבד את אביך ואת אמך. לוא היה אבא שלך קם מן הקבר ורואה שהבן שלו לא מכבד בקשות אמו..."

כאן נשבר ראש העירייה. "תשלחי אותו אלי. אדבר איתו..."

אבא שלו. אבא שלו היה ראשון העגלונים של רחובות. עד היום מתגאה רכטמן בכך שאביו הניח את היסוד לתחבורה ציבורית בארץ ישראל היהודית. הוא הביא את הדיליז'אנס הראשון ועצם עובדה זו היא ערובה שכל עוד יישאר בכהונתו, תשמור רחובות על צביון עיר כפרית, שהמכוניות לא דחקו את רגלי הסוס והעגלה ושלצד מפרצי החנייה תימצא קבועה במדרכה טבעת לאסור אליה סוס.

תחילה היה קשה עם האם, עד שלמדה שלא הכל מוכן ויכול הבן לעשות. כמעט יום יום היתה באה ובקשה חדשה בפיה. למען שכנים, מכרים, בני רחובות, שלא תפסו כי אפשר לגשת לראש העיר לבד וביקשו את תיווכה. ולפעמים בעצמה היתה יוזמת.

היתה מאריכה שבת אצלו בעירייה. והיו באים אישים בעניינים מעניינים שונים – והאם יושבת. לרחובותיים זה לא הפריע. אולם לעתים היה בא זר, היה מגלגל בעיניו בציפייה שהאישה הזרה תלך סוף סוף ויישארו לבדם. עתים אף היה מבקש לדבר ביחידות. לא בנוכחות זרים.

"דבר, דבר, אתה יכול לדבר. זו רק אמא שלי..."

 
לייבסיטי - בניית אתרים