אחותי והמיליונר

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1965 >> אחותי והמיליונר

 

5.2.65

אחותי והמיליונר

מחזה קטן ד'

יש לי בשורות משמחות. תארו לעצמכם, אחותי והמיליונר. כן, כן. זו היתה אהבה ממבט ראשון. אותו ערב שהתחיל בצורה כה חמוצה הפך להצלחה כבירה.

אחרי שמוטקה, בעלי, איים שהוא שוכב לישון ודי, ואף עשה כן, ביקשתי את נפשי למות. אחר כך אמרתי לנפשי: "היי שקטה. כמו שהבעל שלך מציע לעצמו כך יישן." לבשתי את השמלה החדשה, שקניתי באופן מיוחד למאורע, והחלטתי, בצער, שהיא אינה הולמת אותי. אסור לקנות על רגל אחת ושזה יהיה לי שיעור. איזה שיעור יקר... אז  לבשתי את שמלת ה"הוסטס" שתפרתי לפי עצה בעיתון, שמלה ארוכה עד הרצפה עם קצת רקמה פה ושם ושהילדות שלי אומרות שאני יפה בה כמו מלכת אסתר, ונעלים עם עקב גבוה ודקיק. אמנם מתחת לשמלה הארוכה לא רואים את הרגלים שלי, אבל עם רגלים שמנמנות כמו שלי, מה שבטוח בטוח, ואפילו אדע למות, והאופנה תתהפך אלף פעמים, אני לא אנעל נעלי סבתא.

כשהתחילו אורחי להופיע, סיפרתי להם שלבעלי יש חום גבוה, אך כיוון שהמסכן לא רצה לקלקל לנו את שמחת "אך פגישה, אך פגישה שכזאת", הוא שומר לעצמו את העונג לפגוש את כל החבריה בהזדמנות קרובה אחרת.

וההזדמנות לא אחרה לבוא. אחרי איזה שעה הוא הופיע, כלומר מוטקה, מיצמץ בעיניו, נשם מלוא ריאותיו את ריח מרק הדגים שבישלתי לזכר אילת, ומפאת ה"חום" שלו ישב קצת בריחוק מקום מכולם והביט בעין קצת אלכסונית בלוכסנבורגי שלי ובעין עוד יותר אלכסונית, ב"מוטקה גנב" המיליונר.

המיליונר אמר לאחותי "האו-די-יו-דו" – והיא סיפרה לו בדיוק. אחר כך צחקנו לפחות שעתים על נושא זה. אחותי קראה למוטקה שלי למטבח לשטוף קצת כלים ועשתה לו שם שטיפת מוח קטנה והוא חזר מתוק מדבש. והיה שמח, והיה שמח. אני קצת התבלבלתי עם הסכו"ם. וגם זה היה שמח... לא כל כך.

*

המיליונר הציע שנעשה קצת טיול בארץ. רוצה להכיר יותר מקרוב "דיס צ'ארמינג ליידי", הכוונה לאחותי. הוא מזמין, אפוא, את כולנו לטיול. וכך אנו מוצאים את עצמנו, מוטקה ואני ושתי הבנות שלי, המיליונר ואחותי – במכונית קטנה בדרך לטבריה.

הולך לנו. בחיי שהולך לנו.

"הוא צריך אותנו כמו חור בראש" – אמר מוטקה למחרת יום ההצעה ולא רצה לנסוע. עכשיו הוא יושב במושב הקדמי. ליד ההגה יושב המיליונר ו"כל הנשים" מאחור.

"אך!" – נאנח מוטקה שלי ואומר למוטקה-בדרך של אחותי – "מה דעתך, איך קלקלו לקדיש לוז את הטיול האפריקני שלו."

גיסי-לעתיד-לבוא-אולי מפנה את ראשו מן ההגה ותוקע עיניים נפגעות בבעלי.

"תביט על הדרך, חה-חה-חה!" – אני כאילו צוחקת וכולי מתכסה עור אווזים. עם כל האסונות האלה בדרכים, אלוהים, צריך שבע עיניים ולא שתים.

"מה קרה?" – אומר מוטקה שלי – "כבר קיבלת הומור בריטי?..."

"לא יפה לדבר ככה" – אומרת אחותי לבעלי.

"פרדון מי – אומר הגיס בדרך – אי אפשר להשאיר ארץ מולדת בודדה בלי נשיא."

"המולדת תתמוטט?" – רוצה מוטקה בעלי לדעת.

"פרדון מי" – פרדון הו", ואנחנו כבר עומדים הנה הנה לפרוץ בצחוק כשהמיליונר אומר בקול של קרח שואל. 'בג-יו-פרדן'. נהיה שקט. שקט לא נעים.

על מה מדברים, על מה מדברים. הצילו!

*

אמא!" – צועקת נירה בתי – "ראיתי את התמונות בעיתון איך שבן-גוריון מתנשק עם האישה שלו ואיך שהנשיא מתנשק עם האישה שלו ושניהם סוגרים עינים, וזה נורא מצחיק."

"נירה, למען השם, שתקי! איזה "אלטער קאפ"..

גם אני לא מתלהבת מהערתה של נירה. אבל איך היא מעיזה, כלומר, אחותי, להתבטא כך על הילדה שלי. מי היא בכלל. ובכלל, ראיתם. נירה היא רק בכיתה א'. איזה אינטליגנציה. גם מוטקה שלי מת מהנאה ומגאווה, רואים. מה הוא מתגאה לו ככה. מה יחשוב עלינו המיליונר...

"תתביישי לך" – אני אומרת לנירה וחושבת גם את אחותי.

"אבל, אמא, זה נורא מצחיק, ראית?"

"איך את מדברת על הנשיא שלנו!"

"כמו שאת מדברת, אמא."

"נירה!" – יוצא מוטקה שלי בשאגה.

המיליונר נבהל כנראה מן השאגה. הוא כמו קפא. האוטו נתן קפיצה כמו פרד עקשן.

"סורי" – הוא מתנצל ומזיע בכוסות. חם במכונית והיא קטנה כזו. כל המיליונרים האלה קמצנים כמו קבצנים, מזה יש להם את המיליונים -  אני נזכרת במה שמוטקה אמר, כשראה את "הזבוב" שהמיליונר שכר. לא יכול היה לשכור מכונית אנושית... כל העשירים האלה מצחיקים את מוטקה שלי. הוא אומר לי תמיד: "תביטי על המטומטמים האלה. קונים מכוניות קטנות, שסכנת נפשות לנסוע בהן, משלמים איזה אלפים יותר מאשר עולה מכונית גדולה קצת יותר ישנה, בשביל לחסוך 50 לירות לחודש. מוציאים אלפים בשביל לחסוך פרוטות."

*

אבל נשוב למכונית. ובכן, המארח שלנו נזכר שגם מוטקה בטח אוהב לנהוג – או אולי קשה לו להתרכז כשככה מדברת משפחה ישראלית על המנהיגים של כל היהדות. אם כך ואם אחרת מוטקה שלי יושב ליד ההגה.

"אני רוצה לשבת ליד אבא. אני רוצה לשבת ליד אבא וגם אני וגם אני – צועקת אחרי הגדולה – הקטנה. מסכנות שלי, אף פעם לא יוצא להן לשבת באוטו שאבא שלהן נוהג, תמיד אנחנו כמו גלגל חמישי.

"ילדים ודגים שותקים" – מכריז אבא שלנו. ואנו מפליגים מפליגים.

"יותר מהר. יותר מהר! צועקת נירה ואחריה מחזיקה הפצפונת בת השלוש בקול צפצוף דק ואי אפשר שלא ליהנות. כל פעם הן "תופסות אוויר" מתנפחות כמו אווזות, ומצווחות בכוחות מאוחדים.

"תשיג אותו. עבור אותו. אבא! א-ב-א-ל-ה!"

ואבא'לה מתקרב להגה ואוחז אותו בשתי ידיים אמוצות, ואנחנו רצים, אצים, עפים, טסים...!

"הנהג שלנו חברמן!" – צועקות הבנות.

"הנהג שלנו חברמן!" – צועקות הגברות.

רק האדון מאנגליה שותק ומזיע. מזיע ושותק ועוצם עיניים כמו בכאב.

"אמא'לה" – צועקת נירה – "הדוד מיסטר דומה לנשיא בתמונה בעיתון..."

אנחנו מתפרצים בצחוק. אבל אחותי אומרת, "מיסטר מקס" – אומרת אחותי בקול אינטליגנטי, "מיסטר מקס אולי אתה תנהג. אני מרגישה בטוחה יותר כשאתה ליד ההגה. חה-חה!"

בעלי זורק בה מבט מלוכלך. כפוית תודה שכזו. ובשבילה אנו צריכים לצאת מכלינו ולהכין כיבוד לאורחים, ולהיטלטל עם התרח הזקן הזה לטבריה, וככה היא מתנהגת. ככה הוא אומר לי אחר כך, כשאנו שוכבים סוף סוף לישון עייפים ורצוצים. ו"הזוג הצעיר" יוצא לבלות כדי להכיר קרוב קרוב.

 

*

 

מוטקה לוקח עיתון, מדליק את המנורה שלידו, מתהפך לצד הקיר ומתחיל לקרוא.

"חה, חה – זה באמת מצחיק. תראי את בן-גוריון איך הוא צועד וזורק חיוכים כמו פילם-סטאר בקרנבל. ובכלל – כל הטררם הזה מסביב לשליחנו – והכרזות שהייצוג הביא כבוד – חה-חה-חה... מה את בוכה?"

ואני שוכבת במטתי ודמעות זולגות מעיני. כאילו הלכתי "אחרי מטתי". איך קברתי את נעורי. מתי זה קרה. מתי פתאום נהייתי זקנה. הנה, אני ישנה בבית מלון רומנטי – לידי בעלי. קורא בעיתון וגבו אלי. כל טבריה צוהלת, רוקדת, משתגעת. כלומר – לא ראיתי אבל אני יכולה לתאר לעצמי – ואני שוכבת לישון ביחד עם התרנגולות.

בסך הכל, בכמה אחותי צעירה ממני. בשנתיים. רק שנתיים. והיא עוד נערה והיא צריכה לבלות. היא צריכה הכל. לא שאני מקנאה בה חו"ח. מה שאני רוצה לראות אצלה הלואי ואראה אצלי. כלומר, אני מאחלת לה אפילו שיהיה לה יותר טוב מאשר לי. שיהיה לה הכי טוב בעולם. שלא תסתובב כמו, כמו איזה מסמר בודד. שתטעם טעם בית שלה, עם משפחה שלה, עם סירים שלה, עם בעל שלה, עם דאגות שלה. שתהיה כמו כולם. למה שתהיה מיוחסת... שתהיה כמו כולם, כי זה נורא להיות לא כמו כולם.

וכולם הלכו עכשיו לרקוד.

"מיריצ'קה" – הושיט ידו אלי, מוטקה – "מיריצ'קה, אל תקנאי. את פי אלף יותר יפה מאחותך ויותר חתיכה מאחותך ויותר הכל. ויאללה, טמבל מתוק שלי, התלבשי ונלך לרקוד. כי כולם הלכו לרקוד – חמומת-מוח קטנה שלי."

ומה שהיה אחר כך – בשבוע הבא. 

 

 

 
לייבסיטי - בניית אתרים