איזה חוש מסחרי

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1963 >> איזה חוש מסחרי

 

1.3.63

איזה חוש מסחרי

"זהו רחוב אלנבי. כאן הוא מתחיל. ביום חלק זה מת, בלילה הוא מתעורר וחי, כפי שהנכם רואים – חי מאוד. גם שם רחוב אלנבי. המרכז המסחרי. ביום חי מאוד, בלילה הוא מת מאוד – כפי שהנכם רואים. עכשיו ניכנס לשדרות רוטשילד, כן, זה הרחוב על שם משפחת המיליונרים. מכאן אנו מגיעים להבימה. הבימה! אינכם יודעים? חנה רובינא, הדיבוק, הטרופה הוילנאית..."

התיירים שלי נלהבים מאוד. או-לה-לה. ואנחנו חשבנו שתל אביב זה ים וחול ועץ תמר, או-לה-לה. ומה זה?

זה פלאפל.

פלאפל? (נא להדגיש סוף המילה) קסקסה פלאפל?

"המלך" מדליק את פנסי התרבוש שלו, עושה הוקוס פוקוס, מסתובב על עקב נעלו, צוחק בקול ותוקע לידי כל אחד פלאפל ריחני וחריף ודי נוזלי.

"סה בון, סה בון" – מתלהבים התיירים שלי, שוקעים מלא שפתותיהם וסנטריהם בתוך הפיתות. הטחינה הדלילה מדלילה זרם דקיק ודביק על הבגדים, אך אין דבר. סה בון, סה טרה-בון. רק שקצת בוער. מיסיה דאם, זה בוער! שותים מיץ גזר ומחליטים שהגזר הישראלי הוא דליקטס. לא תמצאו כמוהו בכל העולם כולו. המוח היהודי הוא ממש פלא מסחרי. איך שהמוח הזה המציא פלאפל ומיץ גזר ובכלל – הם, כלומר התיירים, צריכים היו לדעת מראש שהג'ניוס היהודי יעשה גדולות ונצורות בישראל – ובייחוד בשטח המסחר – אומרים הם בגאווה.

כאן התעורר בי פתאום א. ד. גורדון שלנו ונתתי להם הרצאה מקיפה על עבודה-היא-חיינו. והודעתי להם מה שידוע לנו כבר מזמן, שהחוש המסחרי נטש אותנו כבר מזמן בארץ-ישראל. ובכלל – נולד יהודי חדש. באירופה, למשל, מוכן היה יהודי לתת את כל הונו, לעשות בגופו מום, איזה אולקוס קטן ומשהו דומה ובלבד שלא להתגייס לצבא. כאן – כסף? קדחת. דם – כמה שתרצה. דמים – לא. בחורינו רצים לחזית – ואלה שנשארים בעורף מתביישים.

הם פוקחים עיניים טוריסטיות גדולות מאוד. מאוד מעניין. אבל זה בוער, כלומר הפלאפל. והיהודים בכל זאת סוחרים ממולחים.

אז עכשיו נשתה את הקפה הכי טוב בעיר, או תה, כרצונכם – ואת העוגות הטובות ביותר במזרח התיכון. וברוב גאווה הכנסתי אותם ל"עוגיה" שלי, בה אני מבזבזת את מרבית כספי ואת גזרתי. התיירים שלי אכלו את העוגות בעיניהם בהתלהבות גוברת. ולחשוב שכל אלה העוגות הנפלאות הן יהודיות. רוצים מבחר של עשרים עוגות על צלחת גדולה, מכל עוגה נציג. כך רוצים.

"באמת?" עיקם שפתיו מנהל המכירה. "אצלי אין מבחרים – אין עוגות על צלחת גדולה. כל עוגה שתיקחו לשולחן תשלמו בעדה. ככה זה."

ולא הועילו טענות ומענות. העוגות והעוגיות וריבועי שוקולד קטנים, הופיעו כל אחד על צלחת נפרדת. על השולחן שלנו עמדה רכבת ארוכה של צלחות, 3-4 צלחות לפני כל אורח כמו מסדר חיילים עייפים וכבר לא היה מקום לכוס תה אומללה אחת. מיהרנו ל"סיים" את העוגות בלי הילה וקצת בצער, והתיירים שלי הודו – שאנחנו באמת חיילים טובים...

 
לייבסיטי - בניית אתרים