איזה נימוס?!

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1963 >> איזה נימוס?!

 

20.12.63

איזה נימוס?!

ג'נטלמן, שמנטלמן – אני נהג

איך השמלה. עכשיו היא בסדר? נכון שעם הסרט השחור היא מגלה את הצוואר ומכסה אותו... כמו שצריך.

אך! פעם זו היתה שמלה נפלאה. תכננו אותה במיוחד בשבילי. פעם. אבל נכון שיש לי גוף מצוין בה, אפילו היא כבר לא כל כך צעירה. כלומר – השמלה והלובשת אותה?

הנה. ארים את השיער, כאן אוריד. זמרת צריכה להופעה נאה. איש לא יספר לי שההופעה אינה חשובה. הקול אמנם חשוב יותר – זה נכון – אבל מי ירצה לשמוע באוזניו כשעיניו לא תאהבנה?...

אני אשיר הערב שוברט לידר, סולו. לבד לבד. אחר כך אשיר אריה אאידה ביחד עם מקהלה. מקהלה שלמה ותזמורת שלמה. הוי אלוהים, כמה אני מאושרת!

אומרים שזו תזמורת נפלאה, אפילו אינה ידועה. תזמורת של איך קוראים למושבה הזו? אף פעם לא הייתי שם, במושבה הזו. אבל מה זה חשוב? והיא לא בדיוק כמו התזמורות הגדולות איתן שרתי בפאריס ובלונדון. אז מה זה חשוב, העיקר שאני שרה שוב. שמקהלה תענה לי. שכינורות יתנגנו. והמנצח יתן לי אות ויחייך אלי. וכולנו נהיה לחטיבה אחת. יחד. לא לבד. איזה יופי זה. זו הרגשת השותפות, האחדות. זו ההרגשה שאינך לבד. שיש מי שמצווה עליך בשרביטו ושיש מי הולך אחריך ועונה לקולך. איזה יופי זה שיש הד לקולך.

בני אדם נאספים כדי לשיר ביחד. בני אדם נאספים כדי למזוג לתוך החלל החרש קולות מזמרים. האמיני לי ששעה קלה של שירה היא יותר בת קיימא מבנין העומד לעד. אמנם אי אפשר למשש שירה בידיים אבל היא ממשית ועומדת לעד אם יש לה שומעים. ובין השומעים חייב להיות מישהו – שלך. הוא חייב לשבת באולם ואז יימתח חוט בינך לבינו – – – ואת תבואי אתי לקונצרט. אנא.

*

אך אותו ערב לא יכולתי ללכת אתה. בשום אופן לא יכולתי ללכת. והיא עמדה לפני הראי מנסה להדביק לפניה חיוך שובבי. ערירית עמדה, הזמרת המפורסמת לשעבר, ומכל מחזריה-לשעבר לא שאר איש. איש לא שאר ללוותה אל אולם הקונצרטים, שם תהיה סולנית ומנצח בפראק יתן לה אות וחיוך, ותזמורת תפתח, ומקהלה תענה – אפילו אינם מן האופרה של מילאנו, ולא התזמורת הפילהרמונית הישראלית, קונצרט יש לה הערב במושבה "איך-קוראים-לה."

ותגידי – איך אני אגיע פתאום לשם, ואיך אני פתאום אבוא לבדי, ואיך אסחוב לבדי את המזוודה ואת השמלה ואת הפרחים? תגידי – איך?!

וכך, לאחר חיפושי-אין-קץ של מכר, מכרה, סתם אדם עם מכונית, בלי מכונית, נזכרתי שאנו חיים בדור של איגוד-מקצועי וכי הכל ניתן לקנות בכסף. הכל. יש לך דאגות עסקיות – אתה משלם הרבה כסף והולך להתייעץ עם עצמך אצל עורך: דין. לבך עצוב ודרושה לך אוזן כדי שתוכל לשפוך את הלב – פעם הלכו אצל ידיד; היום הולכים אל הידיד המקצועי – הפסיכיאטר. פעם הלכו אל ידידים כדי לא להיות בודדים – היום נמלטים אל המארחת המקצועית בבית הקפה. וכו' וכו'.

ובכן, יש נהגי טכסי, תודה לאל. הטכסי יסיע אותה והנהג ילווה אותה בחיוך אם נשלם לו ונבקש יפה יפה. הלא אדם הוא... הוא אפילו עשוי להסביר לה פניו...

וכך גם עשינו.

משהגיעה המונית יצאתי אל הנהג וסיפרתי לו את סיפורה של הזמרת שלנו. ועוד סיפרתי לו שהאמנים מאמינים באמונות תפלות וכי אסור להם ללכת להופעה לבד בלי ידיד, שזה מביא מזל רע.

עצוב להיות כה בודד גם בשעת שמחה. נכון? – אמרתי לו – על כן, אנא, משתגיעו לאולם, אל תתן לה לשאת את מזוודתה הקטנה. תיכנס עמה לאולם ותאחל לה מזל טוב, ותגיש לה זר פרחים זה. אני אמרתי לה שאתה מכר, חבר. 

פניו, שחייכו תחילה, נמתחו למסכה עיקשת וקרה. 

גברת, אני לא סוחב מזוודות. אני לא סבל, גברת.

לא חשבתי להעליב אותך, חלילה, פניתי אליך כמו אל ג'נטלמן.

גברת, מה את מספרת לי סיפורים. ג'נטלמן שמנטלמן. אני נהג.

 
לייבסיטי - בניית אתרים