איך מרקדים "שייק"

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1965 >> איך מרקדים "שייק"

 

12.2.65

איך מרקדים "שייק"

מחזה חלק ה'

איפה אנחנו? בטבריה, כידוע לכם, מלווים את אחותי ואת המליונר שלה בטיול הכרות.

אנו צועדים ברחוב ומרעידים מקור. עצוב ושקט ולא רואים נפש חיה. איזה שד דחף אותי ליבב. מה היה חסר לי במיטה החמה.

אני חובקת זרועו של מוטקה בעלי, ונדחקת אליו קרוב קרוב. מחפשת אצלו מגן מפני הרוח, מפני מצב הרוח...

"עוד מעט חבובה. כבר לא רחוק" – הוא אומר.

"לאן אנחנו הולכים?"

"למינוס הזה."

"איזה מינוס?"

"נו, למועדון הלילה הזה. הלא את יודעת. למה את מעמידה פנים?"

לכי ועשי רושם על הבעל שלך. כשחיים בכפיפה אחת עם אדם אחר אז הוא יודע את המחשבות שלך עוד בטרם נולדו.

"באמת, מוטקה."

"באמת מירה. לולא מתת לראות את המועדון הזה, שבו תרקוד הערב אחותך היקרה עם השידוך שלך, לא היינו צריכים להסחב עכשיו בחשכה הזו ובקור הזה. אז מה את פתאום עושה את עצמך שאינך יודעת לאן אנחנו הולכים?"

והוא בוודאי היה ממשיך לעשות לי את המוות, לא מרוע, ככה סתם. אלא שפתאום פגשנו את השכנים שלנו מתל אביב, אלה שגרים בקומה מעלינו ושאני בקושי אומרת להם שלום בגלל הרעש שהם תמיד מקימים עם האורחים שלהם, ואף פעם לא מזמינים אותנו. הם עברו על פנינו במכונית המבריקה שלהם, ולא יאומן כי יסופר, לא המשיכו לנסוע אלא עצרו, הבעל קפץ החוצה וכמעט חיבק אותנו משמחה. 

"לאן, מי, מתי, הצטרפו אלינו" – וכבר אנחנו יושבים בפנים ונוסעים ביחד אל ה"מתחת לאפס". 

"לא מתחת לאפס אלא מתחת לפני הים" – חוזר ומזכיר לי מוטקה.

"אבל פה קר כמו מתחת לאפס" אני מתגוננת.

"וכל כך מת..." – מוסיפה השכנה מת"א.

בטח. היא רגילה תמיד לרעש...

*

רוצים לדעת מה היה במועדון? היה יופי. כך אמרתי אני, וכך אמרה השכנה וכך אמרו הבעלים. אבל מה שחשב כל אחד מאתנו בלבו... זה דבר אחר לגמרי. אני לא ראיתי כלום. היה עשן כזה שאי אפשר היה לראות כלום. אני לא שמעתי כלום. היה רעש כזה שאי אפשר היה לשמוע כלום.

עד כמה שראיתי מבעד לענן העשן אז עמדו של ילדים גדולים ורעדו לפי הקצב. אתם כבר ראיתם את ריקוד השייק. זה הולך ככה: הוא עומד אחוז עווית, רגליו פסוקות, אגרופיו קמוצים, וגבו כפוף. הישבן פונה קצת פנימה, בכיוון הבטן, כמו בכאב בטן, או יותר נכון, כמו באותה תנועה שעושים אחרי שמקבלים בוקס בקיבה. בידיו הקמוצות הוא מנפנף כמו באיום של החזרת מכות. היא עומדת מולו. רגליה מחוברות, החזה שלה בולט, פניה קפואות כקרח, כאילו היו שייכות לבחורה אחרת. גם כפות ידיה קמוצות, אבל שמוטות כלפי מטה כאילו רצתה לזרוק אותן. כל העסק נעשה בתנועות חדות, כמו שהיו מרקדים הרובוטים, לו ידעו לרקוד.

"ואולי אלה רובוטים" – מציע מוטקה.

"זה דווקא יופי" מכריזה השכנה.

היא צעירה ממני באיזה שנתיים ומשוויצה עם זה כאילו היתה באמת צעירה. שתספר לסבתא. הריקוד האיום הזה אינו יכול למצוא חן בעיני שום בן אדם שעבר את השלושים. אני אפילו לא בטוחה שהוא בכלל יכול למצוא חן.

אחרי שהפסנתרן ישב על הפסנתר ואחר כך שכב עליו לישון ואחר כך שכב על הרצפה ואחר כך שר שיר אחד יפה וניגן קטע אחד יפה והתחיל להשתגע שוב, ושוב הביא עלי מבוכה איומה כיוון שכולם התלהבו ואני חשבתי שאתעלף, אמרתי שזה נהדר. גם מוטקה אמר שזה משגע, וגם השכן והשכנה השתגעו מיופי. אבל כולנו נשמנו לרווחה כשלבסוף מצאנו את עצמנו בחוץ. אגב, את אחותי לא מצאתי שם.

*

"מה נשמע בתל אביב?" אני שואלת את השכנה.

"חה" – אומרת השכנה. "אשכול נאם אתמול בסינימה שברמת גן. אז תתארו לעצמכם, בשעה שש כבר לא נתנו לעבור שם."

"מה עשית ברמת גן?"

"הייתי צריכה ללכת לספר שלי. ספר מצוין. ולבד מזה, כל כך זול. שתים וחצי לירות חפיפה וסידור."

"הנשים האלה" – צוחק בעלה. "בשביל לחסוך לירה על תסרוקת היא סוחבת אותי מתל אביב לרמת גן. אני הולך לשבת בבית קפה כדי לחכות לה וכבר לא נדבר על ההוצאה הכספית על הבנזין לרמת גן ובחזרה, על הקפה – מילא. אבל אני צריך לשבת שעתיים ולחכות לה. ושעתיים שלי שוות כמו כלום חמישים לירות.

(שוויצר. שעתיים שלו שוות חמישים לירות...).

הממ. שעתיים שלו שוות חמישים לירות. ומוטקה המסכן שלי, כמה שוות שעתיים שלו...

"אתמול אני נהגתי בעצמי" – מתחנחנת השכנה.

אתמול היא נהגה בעצמה. אחרת לא נאה לה. ובעצם, מה יש לי אליה. השד יודע. אינני קנאית מטבעי. בכלל לא. 

"אז מה עניין חפיפה וסידור לאשכול?" רוצה בעלי לדעת.

"מה עניין? ובכן. אני רוצה להחנות את המכונית ליד המספרה. קופץ שוטר ומנפנף בידיים. 'לזוז' – הוא צורח – 'לזוז.'"

"מה קרה" אני שואלת.

"אל תשאלי שאלות" – משיב השוטר – "אשכול ינאם פה."

"מתי ינאם פה."

"אל תשאלי שאלות. הוא ינאם פה בשעה תשע."

"אבל עכשיו רק שעה שש."

"גברת, מה את מתחכמת. לזוז. אסור לעמוד פה. לזוז. הצידה. מהר!"

ולא נתנו לי לעמוד. אולי זה נראה לכם מצחיק. איזו אישה טיפשה רוצה לעשות חפיפה וסידור לראשה וזוכה לחפיפה וסידור רוחנית. טוב לה. אבל לא טוב לו. אני נפגעתי באופן אישי ובאופן לאומי. הלא אשכול הוא ראש ממשלה שלנו, נבחר שלנו ולא אחד שהשליטו עלינו. הוא אדם חשוב מאוד אבל אחד מן העם ולא מלך. וזו גדולתו. הוא אהוב ואהוד עלינו. למה, אם כן, כל פעם שהוא צריך להגיע לאיזה מקום הופכים את כל סדרי התנועה. והפעם – שלוש שעות מראש!

"צריך לנהוג זהירות" – אמרתי לה.

"שטויות. זו אספה גדולה בסינימה. את חושבת שיבדקו בכליהם של כל הקהל?..."

"זה מפני הכבוד אליו" – הציע השכן.

"הוי, לא" – אמר מוטקה בעלי – "כבוד והערכה לראש ממשלה אין מבטאים בכך שמקיפים אותו בחומה של שוטרים ומפנים את המקום בו הוא צריך לעבור שעות מראש, אלא בכך שהוא יכול להלך חופשי כאזרח בין אזרחים."

"גם אני חושבת ככה" – אמרה השכנה בלהט – "ולכן כה נעלבתי. אני אומרת לכם שאת כל הטררם הזה עושים נגד רצונו או בלי ידיעתו, בשביל שוויץ ובשביל החשובים שמסתובבים סביבו. להבטיח מקומות חניה נוחים לאנשי השכבה השלטת. וזה מעליב. כאילו אנחנו היינו אזרחים ממדרגה שניה, "Natives".

*

"את יודעת שלשכנה שלנו יש שכל" מודיע לי מוטקה שלי כעבור יום.

אנחנו יושבים עם הילדות שלנו ועם מוטקה המיליונר מלונדון ועם אחותי ומביטים בטלוויזיה.

מוטקה האנגלי בולע בקושי פיהוקים. לשידורים של בי.בי.סי., אי אפשר להשוות את התכנית הזו בכלל. הוא מודיע לנו. אחותי מסכימה איתו בהחלט. בכלל. היא מסכימה איתו יותר מדי. אני חושבת.

שידורי הטלוויזיה באים מלונדון. רואים שם גבירות מקסימות מעשנות סיגריות סאלם, מתרחצות בסבון "פאלם אוליב" משתמשות בנייר טואלט אמריקני, והמון פרסומות אירופיות ואמריקניות, עם נשים וגברים ומכוניות אמריקניות מלוות במנגינות ערביות, וזה נורא מצחיק. אחר כך מראים לנו ריקוד בטן "א-לה קיפאק" ומוטקה רומז שכדאי לקחת את הילדות וללכת מכאן. ואחותי מסכימה עמו מיד. 

"I could not aggree with you more" היא חוזרת ואומרת. שמעה את זה בשיעורים מתקדמים באנגלית. חיי, איני יודעת מה קרה לי. אחותי הקטנה, שאני כה אוהבת אותה תמיד, הולכת לי על העצבים. והיא הלא עצמי ובשרי.

"ככה זה" – מסביר לי מוטקה. – "משפחה זה כל זמן שקטנים. כשמתבגרים אז אמא היא לא אמא אלא אם ואחות היא קרובה. כל אחד יש לו את העניינים שלו. ככה זה. רק אני חשוב לך. הבעל שלך. שתזכרי את זה."

משעמם לכם כבר לקרוא את הפרשה הטבריינית הזו. תאמינו לי שגם לי כבר נמאס לכתוב את זה. בטח שמתם לב. עפרה אליגון אומרת שאני כבר כל כך התקדמתי שאני כבר לא צריכה שהיא תרשום מפי, שאני יכולה לעשות זאת בעצמי. אז אם הפעם, הסיפור שלי קצת יגע, תסלחו לי.

ומה שקרה בין אחותי והמיליונר – בפעם הבאה.

 
לייבסיטי - בניית אתרים