"אין תיקים אישיים, אין מעקבים שוטפים, סתם עלילה"

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1972 >> "אין תיקים אישיים, אין מעקבים שוטפים, סתם עלילה"

 

10.11.72

"אין תיקים אישיים, אין מעקבים שוטפים, סתם עלילה"

שיחה עם אליעזר שילוני

"אל תתני שיסבנו אותך. אני אחד מאלה שערכו אצלם, איך הם קוראים לזה, 'חיפוש, חקירה...' זה המעשה הכי משפיל, הכי מכאיב והכי נבזי בעולם.

"מאז אותו 'ביקור', בשעה חמש ורבע בבוקר - אינני אותו אדם. שמעי, אני יצאתי מקרבות, החלמתי מפציעות וניתוחים – מן הטיפול שלהם אינני מסוגל להתאושש – עד כדי כך שהחלטתי לרדת ובהזדמנות הראשונה אעשה זאת."

"אין לי ברירה. אפילו הייתי מחליט לשכוח, 'לשים קו' קשה למחוק את הסיוט מזיכרונם של הילדים שלי. הם מתעוררים באמצע הלילה וצועקים. ואני אינני מסוגל להרגיע אותם, מפני שהם ראו את אבא שלהם בחולשתו. מתרוצץ כמו עכבר נפחד בבית. בוכה. לא מפחד בכיתי. מעלבון."

*

קולו ניחר מעבר לקו שמעתי קולה של אישה מנסה להרגיע אותו, "אנחנו רוצים להיפגש איתך..." קראה לתוך השפופרת. "לא בשביל שתעזרי לנו. בשביל שתעשי משהו שהפשיטות האלה ייפסקו. הם הורסים את המדינה והמדינה היא לא רק שלהם..."

"מה שמכם?"

שתיקה מעבר לקו. ואחרי השתיקה – מצטערים. לא יכולים לגלות. והפגישה? נוותר עליה.

אך נגמרה שיחה זו וכבר היה מישהו אחר על הקו. נוסח קצת שונה, אבל אותו תוכן:

"אל תאמיני שהם הולכים רק לדגים השמנים. גם סרדינים הם מאכל תאווה שלהם. היה לי משפט. על עשרת אלפים לירות הביאו אותי למשפט. קנסו בחמשת אלפים לירות ושלשה חודשי מאסר-בחוץ. ניקיתי בתי-שימוש במשטרה, זה מה שעשיתי. והשופט אפילו לא הקשיב לטיעוני. אני קורא בעיתון על עונשים של 11 אלף לירות בגלל העלמה של שלושים אלף, ארבעים אלף, מאה אלף. איפה קנה-המידה? והעסק אינו נגמר במשפט, בקנס – ממשיכים לרדוף אותי.

"מה שמך? בבקשה."

האיש אינו מוכן להזדהות, אבל מוכן להיפגש. בתנאי. בלי שמות. קבענו פגישה בבית קפה.

*

שעה לפני המועד צילצל וביטל את הפגישה. "למען האמת – אמר – אני פוחד להיפגש איתך."

"חושד בי?"

"חלילה. אבל יראו אותנו."

"מי יראה?"

"הם."

זו לא היתה "בת יחידה" בשיחות טלפון שקיבלתי, בפגישות שקבעתי ובוטלו. פחדו להיפגש בבית קפה, פחדו להזמין אותי לביתם או לבוא לביתי. עוקבים אחרינו, אמרו. 

"ובביתי?" 

"כבר עוקבים אחריך", הבטיחו לי. 

אמרתי להם שאיני פוחדת. "אבל אנחנו פוחדים," אמרו הם. מי שלא טעם לא יודע טעם...

שיחות הטלפון היו אנונימיות, וייתכן שפה ושם לא היו מוצדקות. אבל רק פה ושם. קולו של אדם – הוא האדם ולפי הקולות שדיברו מעבר לקו, ולפי סגנון הדיבור – היו אלה אנשים בעלי תרבות, גאווה, יודעי עבודה. היו סוחרים וקבלנים ובעלי מלאכה זעירים ובעלי מקצועות חופשיים. ילידי הארץ וותיקים. אנשים שנתנו סימני-היכר עוד מימי ה"הגנה", צעירים שפגשתי בקווים בסיני ובמוצבים בבקעה. מאז השיחה שפורסמה ב"מעריב" בשבוע שעבר, עם נציב מס ההכנסה והממונה על הכנסות המדינה על "פשיטות", לא חדל הטלפון לצלצל בביתי, ומוכרחה הייתי לברוח גם מן המערכת בעטיין.

*

שמעתי סיפורים מעליבים על צורת חקירה. על כך שמנסים למנוע את הנתון בחקירה מלהתקשר עם רואה-החשבון שלו או עם עורך-הדין שלו. על דו-שיח "נחמד" בין נתון בחקירה, היושב במשרד החקירות אי שם ברחוב לילינבלום בתל אביב, לבין השומר עליו. שניהם לא אכלו ושניהם גם לא ביקרו בחדרי הנוחיות והנתון בחקירה מרחם כבר על השומר עליו ואומר לו: "נו, לך כבר לנוחיות. הרי אתה כמעט מתפקע... לא אברח. יד על הלב..."

"ואם פתאום יתחשק לך להתאבד..." – משיב השומר.

*

אנשים טענו, שכל מי שכובד בפשיטה, לא הניחו לו גם לאחר שפיטה. אם יצא זכאי ואם יצא חייב, מס הכנסה "שם עליו עין," הדביק בו אות-קין – והעין פקוחה ומשגיחה ומבקרת כל עיסקה, חושדת, מפריעה, מייסרת.

"מדינה משונה." אמרו לי. "לעבריינים של ממש, רוצחים, פורצים, אנסים – אותם מנסים לרפא, לשקם. במדינה שלנו אפשר לגדל משתלות של חשיש ויימצאו אנשים טובים ואומנות מאמצות... ויאשימו את החברה הלא צודקת בעבריינותו של הפרט. לחשוד בהעלמת מס הכנסה – אין סליחה."

מכל עשרות המטלפנים לא הזדהה איש. איש לא נעתר להיפגש איתי. ועם "חומר" זה הלכתי לשוחח עם מי שאומרים שהוא האדם החזק במדינה: מר אליעזר שילוני, שתוארו הרשמי הוא סגן נציב מס הכנסה למינהל, ארגון וחקירות.

*

תאור אישי: אדם יפה-תואר, עיניים כחולות אפורות, פנים גלויות, גובה ממוצע, חיוך נעים, מרץ, תקיפות, תבונה. לבוש בטעם, אוהב כוסית וסיגר טוב. נשוי ואב לשני בנים, איש במיטב שנותיו – בקיצור: גבר כהלכה.

"מה שלומי, מר שילוני?"

"עד כמה שאני רואה, די טוב..."

"לא לזה אני מתכונת. מה שלומי בתיק שלי אצלך. ומה סיפרו לך אנשיך... אומרים כי כבר עוקבים אחרי..."

"אני לא מבין", אמר ראש מחלקת החקירות.

סיפרתי לו מה שאמרו לי המטלפנים.

"שטויות במיץ עגבניות," אמר במילים אחרות איש שיחי. "מי עוקב, מה עוקב, איזה סיפורים? אנשים חולים במחלת הרדיפה."

"אולי זו תרומה שלכם? אין תיק חקירה לכל איש במדינה?"

"אין. אין. אין! הפסקנו חקירות, כי אין מקום לתיקים... ואין לנו תיקי איסוף אישיים. אף פעם לא חשבנו על זה ואף פעם לא הייתי מקבל אישור לניהול תיקיה אישית. אצלנו התיוק הוא לפי נושאים – רופאים, עורכי דין, קבלנים, יהלומנים. אין אלפון."

"יד על הלב?"

"מה שהכל אומרים. שמעי. אחד הבנים שלי הוא עורך דין. הבנים שלי אינם מאושרים מן התפקיד שאבא שלהם ממלא, ויש להם הרבה ביקורת. אמר לי "העורך דין שלי': 'אבא, אני נורא שמח שאתה זקן. שאני אחיה בתקופה שבה כבר לא יזכרו מי זה שילוני ואוכל להציג את עצמי בלי חרדה... והבן שלי אוהב אותי."

*

"זו עבודה לא פופולרית. אבל מישהו צריך לעשות אותה, לא כן?"

"אבל בכל פעולה שאנו מבצעים, בכל קבלת החלטה, אני משתדל לראותה גם מנקודת-מבטו של האזרח. חיפוש, ביקור בשעה שש, שבע, גם בשמונה – אין זה ביקור נעים. אני מוכן לקבל בבוקר רק ביקור אחד: של החלבן. אני יודע, שטיפול פלילי הוא טיפול חריף ועד כמה שהדבר ניתן, אני נוטה להסדר בתוך משרדי מס הכנסה, לפשרה, לכופר. אני שואף שהטיפול יהיה מה שיותר דמוקרטי, שאפשר יהיה לחיות בארץ הזאת – אבל שהשירות לא יגלוש ללבנטיניות, שבה ניתן 'להסתדר'.

"יש חלוקה שנקבעה לפי החוק של נשיאה בעול מסים – ובמקום לנפח את המנגנון לאלפי איש, מחלקת חקירות מדרבנת למשמעת וציות לצווי המס – ההרתעה מונעת מאלפי אזרחים להסתבך בחוק. מחלקת החקירות אינה יותר גרועה באמצעי הטיפול שלה מאנגליה, ארצות הברית, אירלנד..."

"מר שילוני, על הנהוג בארצות אחרות נדבר אולי בהזדמנות אחרת. כפי שאני רואה, זמננו קצר וקצוב – (מעבר לדלת נאספו אנשי ועד העובדים של מס הכנסה הדורשים תוספת, המאיימים בשביתת האטה ושאר מעדנים חביבים על שולחנו של מזכיר ההסתדרות...)"

"מי הם העובדים במחלקת החקירות?"

"בסך הכל עובדים שבעים איש. רובם יוצאי משטרה ומצ"ח, מיעוטם מבין המפקחים במס ההכנסה. המפקחים סירבו בהתחלה לעבוד במחלקת החקירות, אבל בינתיים משתנה היחס ויש יותר ויותר עובדים בין החוקרים מתוך המשרד. רוב העובדים הם בגיל העמידה. המחלקה מעוניינת באנשים בעלי ניסיון-חיים, בעלי טאקט, התחשבות, רצון טוב שיקול הדעת. עצם החקירה יש בה הענשה, ואנחנו ערים לעובדה זו. ומשתדלים למנוע אי נעימות מיותרת. משתדלים לפעול בדיסקרטיות."

"האם הפשיטות נעשות לפי מקצועות? כלומר, היום עורכי דין, מחר מתווכים, מחרתיים יהלומנים?"

"לפי סקטורים ובפיזור גיאוגרפי. חלוקה צודקת... גם בבאר שבע וגם בטבריה וגם בתל אביב. לפי הצורך..."

*

"איזהו הסקטור הפרוע ביותר מבחינת העלמות?"

"בדרך כלל, ניתן לומר שזה ענף הקבלנויות וקבלנויות-משנה. בעצם, כל עבודה שיש בה מגע ישיר בין לקוח ל"לוקח" בלי עדים. כמו אצל רופאים, בעלי מלאכה... לחברות גדולות, עם עובדים רבים – קשה להעלים מס. אנחנו עמדנו על העובדה, שכל פעם שהמתח הביטחוני עולה – העלמת הכנסות והשתמטות ממס – יורדות."

"וכאשר מתפרסמות ידיעות על מעילות, על ניהול כושל ובזבוז במפעלים ציבוריים וממשלתיים, על מחיקת חובות והפסדים של מיליונים – אחוז ההעלמות והשתמטות גובר?"

מר שילוני שותק.

"מדבריך, מר שילוני, ניתן ללמוד שאשר הציבור משוכנע בדחיפות הצרכים, הישראלי ער לצרכי המדינה. אולי, אילו היתה המדינה ערה לצרכי הפרט, נותנת לו פטור מספיק לקיום – לא היו העלמות. האם אתה מסכים איתי, ששיעורי המס גבוהים מכדי שיוכלו לעמוד במס-אמת?"

"אינני רשאי ואף איני יכול להביע דעה על מדיניות המס. מדיניות המס, חוקים – הם בידי הגופים המחוקקים. אני רק זרוע מבקרת. תפקידי לדאוג לכך שהחוק יקוים. אני יכול רק להשיב שאני שמח ששר האוצר מינה את ועדת אשר, שתפקידה לבדוק ולהמליץ על שינויים והקלות.

*

"מר שילוני, אמרת קודם שבמשרדך עובדים שבעים חוקרים במשכורת. וכמה עובדים אצלך לפי אחוזים?"

"את מתכוונת למודיעים? זה תלוי בתקופה. בדרך כלל פעילים 15 אנשים. התיק האחרון מספרו 241. לא היו לנו יותר מ-21 מודיעים, או מוסרי מידע בתקופה אחת."

"ואנשים כאלה מרוויחים סכומים גדולים? מספרים שזו דרך קלה מאוד להתעשר... הם משלמים מס הכנסה מרווחים אלה?..."

שילוני נשען לאחור, עייף. נושא המלשינים אינו מן החביבים עליו כנראה.

"בבקשה," הוא אומר ומציג תיק. "הסכומים ששולמו להם גלויים לפני כל אחד:

בשנת 69 שולמו למוסרי מידע 125 אלף ל"י. בשנת 70 - 97,230 ל"י. בשנת 71 - 97,460 ל"י."

"אני מחנך את האנשים העובדים אצלנו לתת תשובה לכל שאלה. כל פעולה פתוחה לביקורת"

"מי הם, איפה, מוסרי האינפורמציה שלך?"

שילוני צוחק. שמות אינו מוסר אבל הוא מבטיח שהם באים מרצונם החופשי. איש אינו מפעיל עליהם שום לחץ. "לא באים לומר לפלוני שמע, חביבי, ראינו שבילית ערב יפה מאוד עם גברת פלונית, אז אם אתה רוצה להימנע מאי נעימות בביתך, תואיל בטובך לעבוד בשבילנו...' הוי, לא! אין שום ניסיון להשפיל אדם ולהכריח אותו לעבוד בשבילנו. יש אנשים שבאים למסור מתוך כעס על שאחרים מעלימים מס הכנסה, יש אנשים שבאים למסור מתוך עניין כספי. יש אנשים שבאים להלשין מתוך נקמנות... אנחנו שומעים ויודעים לעשות אלימינציה...

*

"שאלת קודם איזה סקטור מעלים יותר מס הכנסה, ואני רוצה להוסיף על דברי, אולי לתקן אותם. בעצם אין סקטור שאינו מעלים. בדרך כלל מעלימים איפה שהרווחיות יותר גדולה. איפה שיש ניהול פטריארכאלי וחצי-פטריארכאלי, ואין ניהול ספרים. אבל אנשים שעובדים דרך בנקים, שעובדים בקנה-מידה גדול ומנהלים ספרים – שם זה גדול מאוד, ומכאן שהעיקוב נדיר מאוד."

"אתם מכבדים ניהול ספרים, מכבדים דו"ח של רואה חשבון?

"בוודאי."

"אם כן, מדוע אינכם הולכים אל רואי-החשבון? למה אתם עורכים חיפושים אצל הנישומים ולא אצל רואי-החשבון? למה אינכם עושים את 'החשבונות' איתם? רואה חשבון שחתם על מאזן כוזב – הוא אחראי. אין לכם שום עניין עם הנישום עצמו. הוא אפילו אינו צריך להכיר אתכם."

שוב שתיקה. ואחריה: "הגשנו תלונה עם האשמות מוכחות נגד רואה-חשבון שהורשע בבית המשפט של לשכת רואי החשבון. כבר חצי-שנה העניין נמצא בידם והלשכה לא נטלה ממנו את הרשיון. ואנחנו יודעים, שלא תמיד מספרים להם את האמת, לרואי-החשבון, ובאנגליה למשל, קורה לא אחת שחוקר, או פקיד שומה מייעץ לנושים – "תחליף את רואה-החשבון שלך..."

"מר שילוני, שוחחתי עם סוחרים גדולים מאוד מאנגליה, עם בעלי חברות-ענק שמנהלים עסקים גדולים מהרבה מאילי-ההון שלנו – והם הבטיחו לי שלא ראו מימיהם פקיד מס הכנסה. שהכל נעשה דרך רואה-החשבון. שאם לא כן מה הוא נחוץ בכלל? או שמא תגיד שההשתמטות ממס היא ספציפית ליהודים, לישראלים?"

מר שילוני נדלק. "לא, ולא, ולא. ההשתמטות ממס, הרצון להרוויח יותר, הם נחלת המין האנושי בכללו. והארצות המצטיינות ביותר בשטח זה הן דווקא המדינות הקתוליות."

תוך שישבנו במשרדו של מנהל אגף החקירות, כשבחוץ מחכים עובדי מס הכנסה התובעים עוד לירות אחדות לחודש כדי שיוכלו לקשור קצה אל קצה, בשעה שש אחרי הצהריים ביום רגיל בשבוע, חשנו פתאום מועקה בלב. אנחנו צועקים על שחוקרים אותנו, והנה אני יושבת וחוקרת אדם שנטל על עצמו את אחת המשרות הפחות פופולריות במדינה, ששונאים אותו, כפי שהוא אומר בעצמו – מימין ומשמאל, שבאמצע השיחה מתפרץ לפתע:

*

"מה את חושבת, שאני מוסד, מכונה שסוחטת וידויים וכסף? גם אני באתי ארצה עם איזה חלום. לא נוכל לבצע את החלום שלנו בלי שנישא בעול כולנו. אני רואה במס הכנסה צדק חברתי. אני מנסה לחיות כפי יכולתי. אין לי מגרש, אין לי דירה משלי ואין לי רכוש. בקושי רב הצלחתי לתת לבני חינוך גבוה. אבל אני נראה לא רע ואני קורא ספר ויוצא לתיאטרון וישן בשקט – ולולא אי-הנעימויות הקשורות בעבודתי הלא-פופולרית, הייתי נהנה מעבודתי.

"אני יודע שהיא מביאה תועלת. לולא ההרתעה שגורמת מחלקת החקירות המעסיקה שבעים איש, היינו זקוקים לאלף, אלפיים, שלושת אלפים פקידים נוספים במס הכנסה. ואולי אף יותר, וגם אז לא היינו מצליחים לשמור על מוראל תשלום המסים, כפי שהוא כיום."

"מר שילוני – לא באתי להטיף לך מוסר. אינני ועדת ביקורת ולא שופט. מתהלכות שמועות לא טובות בקרב הציבור על רדיפות, על פשיטות בטרם שחר, על פגיעה בכבודו של אזרח לא אחד על ידי פקודיך-שליחיך ועל ידי השיטות שאתם נוקטים. גם אם השמועות האלה אינן מבוססות, נשרת עניין ציבורי אם נרגיע את הרוחות. איש אינו מטיל ספק שמס הכנסה דרוש, שגביה דרושה. יש טענות נגד גובה המס, שבעצם מכריח להעלים הכנסות, אבל על כך לא אתה מוסמך להשיב. אבל יש טענות על צורת גביה, על תמריצים לגביה – ועל כך נודה לך אם תשיב בטובך."

*

"אני יכול להבטיח שהחקירות אינם כה נוראות, כפי שמנסים לתאר אותן. אין אצלנו האזנה. ולא שום תחבולות אחרות. אין צנזורה כלכלית. אין. לפעמים עושה צנזורה משטרת ישראל – לצרכיה היא, אולי האגף למטבע זר. אולי המכס הלך לצנזורה... אנחנו התנגדנו ומתנגדים לצנזורה כלכלית ולא השתמשנו בה. אני כחוקר הבאתי לדין רוצחים, מרגלים, עבריינים קשים ותמיד ב"פייר פליי" ופה, במס הכנסה, החלק הציבורי מחייב אותנו לא לרדת מן הפסים. אדרבה. שיבוא מישהו ויאמר, שעשינו לו חקירה שחרגה מתחום חקירה מקובל."

"והאם לא נהגתם איפה ואיפה? האם אינכם מתחילים בחקירות לפי רמז מלמעלה ונמנעים מחקירות לפי התערבות מלמעלה? פעם בשל קשרים פוליטיים, פעם בגלל פרסטיז'ה? אצל שר, או אצל חבר כנסת?"

"אני לא יודע על שום חבר כנסת שיש לו תיק אצלנו. כך שלא סגרנו שום תיק של חבר כנסת. אני לא מקבל שום רמז מלמעלה לפתוח או לסגור. השר שלנו הוא האחרון שיורה לחקור או לסגור. אני נתון ללחצים, ורבים מאיתנו נתונים ללחצים. סוף סוף, אנחנו לא חיים באיזה כוכב אחר. יש מכרים, יש ידידים. יש טלפון שאפשר לצלצל ולבקש. אבל אני חושב שהוכחנו שאנחנו עומדים בלחצים.

"אני יודע רק על שני מניעים ציבוריים שהשפיעו. במקרה אחד מסוים התערבו בטענה שזה עלול להזיק למגבית באמריקה אם ייפתח תיק חקירה, ובמקרה השני – שהמוראל ירד לטמיון אם יוודע שגם אישיות זו סרחה. חקירה לא נתקיימה – אבל את המס גבינו. אבל יש מקרים, שטעמים אנושיים השפיעו. ואיני מתבייש לומר, שאני בעצמי מיאנתי לערוך חקירה, ואף לתבוע, אצל אב שכול שהעלים מס. לא הייתי מסוגל.

"האם אתם משתמשים בחומר המתפרסם בעיתון, האם אתם אוספים קטעי עיתונות ומצרפים לתיקים?"

"אנחנו לא מתייחסים למידע אנונימי. מידע מעיתון הוא כמו מידע אנונימי. אפשר לסמוך עליו מעט מאוד."

"רוצה לריב?"

"רק להתלוצץ."

"אני לא מתכוונת לליקוט מודעות, הזמנות לחתונה, כתבות על בילוי (ואולי עוקבים אחרי זאת), אני מתכוונת למאמרים שמתפרסמים בעיתון על עסקות. מלקטים חומר כזה?"

"לפעמים. בודקים..."

"אפשר להניח שמה שמתפרסם בעיתון ידוע לכם. אם לא לפני הפרסום, לפחות אחרי הפרסום."

"אפשר."

"אז האם תוכל לגלות לנו, אם השר משה דיין שילם מס הכנסה ממכירת העתיקות, או לא שילם – כפי שהיה כתוב בעיתונים, ואם ניתן להסיק מכאן שאתם מנהלים חקירה ביחס אליו ואולי אפילו תערכו פשיטה קטנה להשלמת ראיות?"

מר שילוני שותק.

*

"מר שילוני, אני מבקשת להזכיר לך את דבריך. אמרת, שאין איפה ואיפה ביחס לגבייה וביחס לחקירה... הבאתי את סיפור העתיקות כדוגמה, למרות שרבים מוכנים לסלוח לדיין את שגיונותיו. תוכל לענות על השאלה, מר שילוני?"

"ראשית, לפי סעיף כך וכך אסור לי להשיב על שאלות ספציפיות. אם זה דיין או כל נישום אחר. שנית, לא היה מקרה של משוא-פנים בגלל סטטוס של אזרח. על מאה ושבעים אלף תיקי עצמאיים הבאנו השנה שבעים תיקים לחקירה. והמבין יבין."

"אחרי כמה שנים מתישן תיק?"

"בממוצע תיק נשאר 'חי' ארבע חמש שנים. אפשר ללכת לאחור עד ארבע שנים. אחרי כן היכן יחפשו את האנשים, הוכחות לקבלות וקיימת גם בעיית אינפלציה."

"אז למה חוזרים ומגרדים עניינים מיושנים אחרי עשר, חמש-עשרה שנים?"

אין תשובה.

"מאיזה סכום של העלמה תפתחו תיק חקירה?,

"קשה לענות על שאלה כזו. תלוי מי, תלוי איפה. תלוי מתי. קלצ'קין אומר שפורנוגרפיה היא עניין של גיאוגרפיה."

"על חמשת אלפים?"

"שוליים של חמשת אלפים, עשרת אלפים אצל סוחר, בעל-מלאכה? היינו מתקנים את השומה. משאירים לטיפול אזרחי. אבל אם זה יהיה מורה, אחד מאלה המתיימרים לחנך את הדור, והם נותנים שיעורים פרטיים לתלמידים ואינם מתביישים לקחת עשרים לירות לשעה, ואינם מצהירים על חמש מאות, אלף לירות לחודש מהורים מסכנים – לא נהסס לפתוח תיקי חקירה..."

"ומה ביחס לטענות שהבאתי כאן, בפתיחת שיחתנו..."

"סיפורים, סיפורים..."

 
לייבסיטי - בניית אתרים