אי-שם בארץ ישראל האחרת

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1977 >> אי-שם בארץ ישראל האחרת

 

21.1.77

אי-שם בארץ ישראל האחרת

כיוון שאיש לא נמצא אותה עת בחדר האוכל, קירב מוריק ספסל מעם השולחן הארוך ודחף אותו אל הקיר. עלה עליו והדליק את תנור הגאז התלוי מעל למשקוף הדלת. התנור התלהט בבת אחת והיכה אותו בלקיקה של אש.

"טמבל!" שמע מאחוריו את ציפי מצייצת. "טמבל גמור. בשביל זה תלו את התנורים גבוה, שלא יעמדו מולם וישרפו את הפרצוף. בטח שרפת את העפעפיים. צריך לבקש ממישהו גבוה..."

רצה לומר לה, שלא תדחוף את אפה לעניינים לא לה. ש"ראו קמצוץ זה, פירור זה," שמדבר על גבוהים. במקום לומר תודה, מותחת ביקורת. קר, וגשם יורד וכל הגבוהים שלה מתפגרים במיטות. שבת אחר הצהריים. איש אינו יוצא מתחת לשמיכה. וכך, בשעות הרחמים, עת יוצאת השבת ו"השבוע טוב" עומד על הסף מלא ספקות כבדים, הוא חוזר ושואל את עצמו שוב ושוב – אז בשביל זה באתי הנה? זוהי חברותא. כך ניצור את החברה החדשה, הכובשת, תחת שמיכות לחות, כשמעבר לזגוגית החלון המעופשת עובר עוד יום?

להימלט למיטה ולפתור בעיות בשינה... ממנה לא יבוא החום הגדול ללב. ממנה לא תבוא השלווה שבאה רק עם מעשה. ממנה לא יבוא לו הכוח להתמיד במקום שכוח-אל זה. איך-איך-איך נכנס להרפתקה המטורפת, שבין החלום שחלמו למציאות היומיומית כמעט שאין כל קשר? למשל היום. יכול היה לשבת בבלומפילד, להירטב עד העצמות יכול היה, אבל בצוותא, עם אלפי יהודים טובים כמותו. לצעוק ביחד, למחוא כף, לקלל, אולי אפילו להתקוטט. חימום נשמה ששום גשם לא יצנן. חווייה משותפת וזעקות-ביחד. להיות פירור באחדות אחת גדולה, במקום ער ולא, בקבוצת נרדמים תחת שמיכות רטובות...

הוא בונה את הארץ במקום שאף אחד לא ביקש אותו לעשות כן. התחשק לו לקבוע עובדות בשטח. להבטיח לעם ישראל שממשלת ישראל לא תיסוג. רק הוא מבין טוב יותר. רק עליו ועל שכמותו ניתן לסמוך. בטיח – יה מוריק. אתה יודע, שזו היתה רק אמתלה. שכל מה שרצית הוא – לברוח מן הבדידות. זה נורא בודד להיות צעיר ולא לדעת מה לעשות עם עצמך. אז הולכים להזיז איזה סלע. הולכים לחיות יחד ויושבים לבד בחדר אוכל נטוש וקר ולח וזר ולא-בית. וקוראים לזה התיישבות חדשה ותנו תקציב.

"כל נקודה קיימת היא שבועת נצח. היא עובדה" – הסביר לאמו.

"בדיוק כך," אמרה האם. "אבל למה דווקא בני צריך לקבוע עובדה זו?..."

"מישהו צריך. אז למה לא מוריק?..." מתייצב מאחוריו האח הקטן, הנכון תמיד לעזרה.

בביתו, שם בשפלה לצד האח, ידע שהוא צודק. שרק זו הדרך. במקום ההגשמה. הוא מפקפק. אי-לזאת משעמם לימיו הצעירים.

"מוריק, לעשות לך כוס קפה?" מחזירה אותו ציפי הקטנה לחדר האוכל העצוב. ישבו השניים, זה מול זו, בחדר האוכל הגדול, שאור דולק בו גם ביום, ישבו כשני ילדים עזובים, מתחת לתנור גז השולח אלומות חום, וסביב סביב עזובה באפור זקן.

"באנו ליצור חברה חדשה. לחיות חיים צעירים..."

"מה אמרת, מוריק?"

"שאת נחמדה."

"עזוב שטויות. אתה בכלל לא חושב כך. למה אנחנו לא אוהבים, מוריק?"

"אז עכשיו היינו יוצרים חברה חדשה מתחת לשמיכת צמר צבאית לחה. כמו כולם."

"מה רע בזה?"

"בשביל זה לא צריך לבוא הנה."

"בשיל מה צריך לבוא הנה?"

*

פירור של נערה. לא נערת חלומותיו. פרצוף קטן חד-אף. צוואר דק לבן, כמעט שקוף. כשל תינוקת שעדיין צריך לתמוך בראשה. הנה לכם חלוצה, שבאה להפריח את השממה ולקבוע עובדות מעבר לקו הירוק. בא לו לאסוף אותה, לעטוף בשמיכות רכות של פלאנל ורוד, עד שלחייה תהינה ורודות. לעמוד ליד העריסה ולהוציא קולות מגוחכים, כפי שנוהגים הגדולים לעשות עד שיעלה חיוך על פניה. "נו-נו-נו, בוב'לה... תראו, היא צוחקת."

והיא צחקה בין זרועותיו והוא הטמין את ראשו הצעיר על חלקת צוואר לבן וקמצוץ חזה, מתחת לשמיכת צמר לחה ודוקרנית. שבת אחר הצהריים אי-שם בארץ ישראל האחרת.

*

מי שכח לכבות את הגז? מי זה השאיר את הגז דולק ככה סתם? אני רוצה להביא לתשומת לב החברים, שאנחנו לא מקבלים תקציב בשביל גז. שבכלל לא מקבלים תקציבים למחייה" – נאמה נעמה.

"החברים" כנראה לא היו מודעים למצב. טרם יצאו "מתחת לשמיכות". ציפי הקטנה נהגה כגדולה. הוציאה ראשה מן הבטלדרס של מוריק. "מה אמרת?" – שאלה את נעמה בקול של אישה שייכת. כובשי-השממה עולי-הימים פרצו בצחוק משחרר. מישהו צעק "מזל טוב. מתי אתם מתחתנים?" "מחר" – השיבה ציפי בשלווה. "חכו לשבת. אי-אפשר לבזבז בשר באמצע השבוע..."

אכלו שאריות מארוחת צהריים. כרגיל. נותר עוד מרק בסיר השבת, פן יבואו אורחים. ברכה לבטלה. זה שבועות אחדים לא באים אורחים, הורים, אחים... לא באים אליהם, כי גשם יורד בחוץ. כי קר וזר ואין תחבורה, ובוץ ועצוב ב"כרם הנעורים" הלזה ובחדרים שבהם מלינים אורחים, עצוב וקר שבעתיים. נותרו גם מעט חמין ושאריות של נקניק מבושל על תקן בשר. כבר שבועיים הם אוכלים מן הנקניק שהגזבר השיג במחיר מוזל. נעמה יודעת להכין ממנו מיגוון של מטעמים. פעם הנקניק הוא קציצות, פעם צלי, פעם גולאש ותמיד נקניק. איזה ביזבוז של אישה טובה! למה, למה היא יושבת פה בגפה, רווקה בשלה בתוך קבוצת ילדים...

אפשר גם לטגן את הנקניק בביצים. אבל זה ביוקר. אפשר גם להוסיף פטריות. פטריות מיובשות מן השנה שעברה. בטרם עלו לנקודה שלהם, יצאו לטיול הזכור לטוב ליערות בן שמן. יצאו מיד אחרי הגשם וליקטו מזון לקראת הבאות. השנה, מספרים להם, אין פטריות. הגשמים איחרו לבוא, ואולי סוחרי הפטריות הקדימו לבוא. בכל אופן – פטריות לא נראו בשווקים.

טעם האורניות מוסיף נופך עושר לתפריט הנזירי שלהם. ולעתים הם מיצרים על שנהגו ברוחב-לב כזה ונתנו לאורחים לקחת פטריות לבתיהם. וכי מה עוד ניתן להם לתת כשי לאורחיהם? במשקים אחרים, מבוססים, נותנים תפוחים, תפוזים, נותנים אבוקדו, אגוזי פקאן... גם להם יש רצון לתת משהו ליושבי הערים לישראלים החיים את ארץ ישראל של העיתון והטלוויזיה.

"אין מה להצטער," הודיע עמירם. "הפטריות בלאו הכי יוצאות לי כבר מן האף."

ראו מי מדבר. עובד במוסך המרכזי של הקיבוצים, סועד על שולחן השפע...

סליחה. אני מביא סנדוויצ'ים מן הבית. סליחה...

*

בין כה וכה ישבו ל"סידור עבודה". עמירם, כרגיל, למוסך. שוב יקום בשעה ארבע וייצא בטנדר שיבוא לאסוף אותו מאחד היישובים וישוב באוטובוס האחרון. יחידי ישב באוטובוס. והנהג שוב יגיד לו: "שמע, קח חמש-עשרה לירות, קח עשרים, ורד ממני. לנסוע כל יום ארבעים קילומטר בתור ספיישל?!... אתה לא יכול להתיישב באיזה 'כיבוש שממה' קצת קרוב יותר? מה יש לך שם בחור הזה שאין באחד החורים הקרובים יותר?"

"יש לי חברים."

"במקום אחר לא תוכל למצוא חברים?"

"יש לי שממה."

"ובמקום אחר אין שממה? איפה שמביטים – שממה..."

"אבל לא שלי."

"וזאת שלך. ובכלל, כמה אדמה נחוץ לו לאדם? קראת את טולסטוי? אני חושב, שזה טולסטוי שכתב את הסיפור על איכר, שמעולם לא היה לו מספיק אדמה. כמה שרכש, לא היה לו מספיק. אבל כשמת, הספיקו לו ארבע אמות. כמה אדמה נחוץ לעם הזה...?". – דיבר הנהג אל עצמו, אל הלילה שבחוץ, יותר מאשר אל הבחור הצעיר, הפס'ז'יר האחרון באוטובוסו.

"בכל אופן, לא ארבע אמות. מה שיש לנו עכשיו, במצב הגבולות של עכשיו, אם נחזיר – יהיו לנו רק דל"ת אמות... ובכלל, תגיד, כמה אוטובוסים נחוץ שיהיו לאגד?"

"שמע, אתה לא מדבר לעניין. אני אקח דברים עם ההנהלה ונקנה לך מכונית. יהיה יותר בזול."

"ראשית, מי ישלם את הבנזין? שנית, אפילו תשלמו, אנחנו יישוב, מגיע לנו קו תחבורה...".

*

"דליה ושרוליק לנגריה של העולים. חמישה לחפירת בורות לעמודי חשמל. השגנו שלושה מקומות לניקוי בקבוקים, מי מתנדב? גידור אין השבוע. יש עבודה במתפרה. גם בחורים יכולים. קדימה. ובקיבוץ די עבודה במטבח וגם במכבסה..."

"הקיבוץ צריך עוזרת..."

"בקיבוצים הוותיקים החברים כבר לא עובדים. הכל מבחוץ."

"הם רק משגיחים. עשו את שלהם."

"זאת לא תשובה. יש בנים."

"הבנים לומדים. בצבא..."

"סיפורים לסבתא. מעורר גועל נפש."

"גם אתה תהיה כזה כשנשמין..."

"נחיה ונראה... מי נשאר בבית?"

"נעמה."

"ומי עוד?"

"המילואימניקים."

"שיהיו בריאים. אבל צריך להשאיר איתם מישהו. לא נעים שיישבו פה וישמרו על הילדים שלנו. יש להם גם ילדים שלהם. צריך להראות יחס."

"נעמה תראה להם יחס."

"שלא תראה יותר מדי..."

"יש ביניהם רווקים. כדאי."

"מדברים איתם, מיד מספרים שהנשים שלהם לא מבינות אותם..."

"צחוק בצד. צריך לדבר איתם. אף אחד לא מדבר איתם. מסתובבים פה כמו זרוקים."

"הם אמרו משהו?"

"צריכים להגיד? לא רואים?!"

*

"יש לכם טלפון?"

מופיעים שלושה בחורים בבגדי צבא בלא סימני-היכר ושתי בחורות נכריות. כשפוגשים כבר איזה גבר רווק, תלויה על כתפו נכריה (מספיקה נעמה לומר) ובוץ ופיח ושמן גלגלים שחור. החבורה קפואה, רטובה עד לשד העצמות. שיער הפשתן של הצפוניות משוח אף הוא בבוץ שחור ודביק. עומדים בכניסה כניצולים ממפולת.

"מה קרה?"

"נתקענו. שקענו. התהפכנו – בקיצור."

הנכריות צונחות לכיסאות. מדליקים לידן עוד תנור גז. הן קולפות מעליהן את הבגדים הרטובים, תולות על הכורסות, המבשרות את המועדון-בדרך, נושלות את נעליהן, אחריהן הגרביים – כמעט פלאז'ה.

הבחורים מניחים את נשקם. אלה הולכים לטלפון להזעיק עזרה מן הבית, אלה הולכים לרחוץ את הבוץ, לבדוק את השריטות...

מביאים להם אוכל מן המבטח. לא את הנקניק המשומש שבושל שוב. חביתה עם נקניק, פטריות ברוטב שמנת, ממנתו של עמירם לכל היום בגראז' הקיבוצים...

"מרחוק אתם באים?"

"איזה חמישה קילומטר... הג'יפ התדרדר."

"ג'יפ צבאי?"

"בטח."

"ואיך נכנסתם?"

"זחלנו מתחת לגדר."

"עם נשק?"

"עם נשק."

"ואיש לא עצר אתכם?" שואל הממונה על הביטחון.

"איש לא עצר..."

חם בצריף. מלא בו. יש אורחים. מעניין. אינטריגה. בטלוויזיה בלש. מישהו רוצח את מישהו. מותח מאוד. גם את אנשי המילואים... ובחוץ קר. ושלושה בחורים עם נשק ושתי בחורות נכריות זוחלים מתחת לגדר. נקודה רחוקה אי-שם מעבר לגבול הירוק, על גבולו של אויב. ויש ילדים קטנים בישוב הצעיר. ויש חיים שמתחילים.

"השאננות הזאת תהרוג אותנו" – קובע מוריק ומקיף בזרועו את ציפי, שנמצאה לו היום בשעת הרחמים ועד עולם.

סרט-הבלהות מסתיים. עוברים לירדן. אהבה מזרחית שופעת בשרים לבנים וצנעיות פרוצה לפי מידה בבגדי איב-סן-לורן. אוהבים ובוגדים ובוכים וסוף האהבה לנצח אחרי שהתינוק מת, ברוך דיין אמת. אחרי כן מקרינים סרט שנשלח מן השפלה. הוא עולה על תנור הגז הלוהט. מכבים את התנור. לצ'ארלי צ'אפלין צומחת חטוטרת במקום של התנור. הוא עוד צעיר, צ'ארלי, הוא נקרע, הסרט נקרע, מדביקים את שניהם. מכבים את האור, מדליקים את האור. הנכריות נרדמו. שערן מכסה את השולחן. נכנס לצלחות עם הסלט. ציפי מביאה שמיכה ומכסה את שתיהן. שייחם להן. שייחם לכולם.

"יש כוכבים בחוץ," מגלה ציפי, "כוכבים בגודל לא נורמלי..."

נעמה ממליצה על שוקו חם. חם ומתוק וסמיך. ה"פליטים" שותים. לא אומרים תודה. מרגישים בבית. שותים ושואלים אם יש אולי עוגה...

*

הלילה זוחל לאט. עוד מעט צריך לקום לעבודה. לנדוד לשדות לא להם, לבתי חרושת, לסדנאות... להיות "חוטבי עצים ושואבי מים" – ידיים להשכיר.

הילדים כבר נרדמו כולם, לגדולים צריך לשיר שיר-ערש. יהיה טוב, נערים ונערות. כבר טוב. ביתכם הוא כבר בית. נקודה אחת עם אור בשממה הגדולה.

לקראת האשמורת הראשונה שוב נפתחת הדלת ושוב נכנס החוץ. רווי-צינה הוא נכנס אל הצריף, יחד עם שני גברים חמושים, מוגנים היטב מפני הצינה. מבין קפלי כובעי-הגרב מימי ה"הגנה" מביטות עיניים שראו כבר רבות. עיני "לחם תוצרת", "על שפת ים כינרת" "לא שרתי לך ארצי..." בטלדרסים טובים, צעיפים מלאכת מחשבת של אסיפת חברים. בלי לומר ערב טוב, בלי לומר בוקר טוב, נכנסים, יושבים לשולחן ליד "בעלי הבית" ומול בניהם, מוציאים מתיקיהם טרמוסים וסנדוויצ'ים, עורכים את הכל על השולחן, נוטלים ספלים משולחן ההגשה ומוזגים קפה חם ומתוק לשלושת הבנים ולשתי הנכריות שלהם.

 
לייבסיטי - בניית אתרים