אלי מחניתה...

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1972 >> אלי מחניתה...

 

20.10.72

אלי מחניתה...

אילו אמרו לאלי תורג'מן מחניתה, שהוא "יעשה חיים" עם אשתו שלגיה בפורט-א-פרנס, בהאיטי, שבנו הקטן ידבר קריאולית כמו כושי קטן, שהם ירקדו מרנגה ואננס ייצא להם מן האף... שהוא יוציא ימים ולילות בין כפריים המאמינים עדיין בוודו ובהשפעת הירח על עונות השתילה והזריעה – כדי לשכנע אותם להתאגד לקואופרטיב לגידול ירקות...

...אילו אמר לו ששדות שמעולם לא ידעו טיוב וזיבול וריסוס - יניבו תנובה ולא יהיה מה לעשות ביבול; שהוא יתרוצץ בעולם לחפש שווקים לתוצרת החקלאית, שיעמוד על המיקח כמו צועני, יחתום חוזים, ינהל מו"מ עם נציגי הבנק העולמי לקבלת מלוות ומענקים – בוודאי היה מסובב אצבע ליד רקתו וצוחק עד כאב בטן.

אבל הנה הוא מוצא את עצמו בארץ שכוחת-אל זו, ששמה יצא לשימצה בעולם במשטר הרודנות שלה, אי שם בקאריביים, בחלקו הצפוני של האי היספאניולה; בהאיטי מן השיר "האיטי שרי", ו"ילו בירד". האיטי של פפה דוק האיום ששבק חיים לכל חי לפני כשנתיים והותיר אחריו יורש עצר שהוא נער בן עשרים שמשקלו איזה 200 קילוגרם...

האיטי של מארנגה, אוכל צרפתי, אננסים ופפאיה, כישוף ורצח ומשקפיים שחורים של משטרה חשאית, ושבעים וחמישה סנט ליום עבודה, והשקעות אמריקניות, וג'ונגל בלי חיות טרף ובלי חיות בכלל, ובלי עצים ובלי ציפורים, ואקספורט לאומי של דם וגופות לנתיחה, וסיוע חקלאי של מדינת ישראל.

ואלי תורג'מן מחניתה, בחור כבן שלושים וארבע-חמש, שעלה לישראל במסגרת עליית-הנוער מקזבלנקה, ובחניתה ריכז שנים רבות את ענף גידולי השדה ועסק בעיקר בנושאים משקיים וכוח-אדם – מוצא את עצמו מאוהב באי הטרופי ובאנשים, אכפת לו מאוד מה קורה לאדם ולמדינה והוא כמו נושא על כתפיו את האחריות למלחמה ברעב. כאילו בעצמו היה האיטיאני.

והוא חוזר ומסביר ומשכנע שיש עתיד לאי זה, וטוען שהמשטר בו שונה מאוד והסיפורים על מעשי האכזריות מוגזמים ביותר. ובכל אופן, אם היו כאלה – עכשיו המצב הרבה יותר טוב, וכדאי שיבואו לאי גם משקיעים מישראל. שיגדלו שם בקר – הממשלה מוכנה להקציב שטחי קרקע נרחבים למרעה ולגידול ושווקים אינם חסרים. השקעות אמריקניות זורמות לאי וניתן להשיג בטחונות וערבויות של הבנק העולמי. הוא עצמו יוצא ונכנס לבתי שרים ואנשים בעלי השפעה. אמנם הם מתחלפים לעתים מזומנות, בכל זאת מסתובב השלטון באותן ידיים.

*

כך מספר עמנו אלי, שעה שאנו נוסעים אל "הפרוייקט הישראלי" בבה-בואן, בעמק קיל-דה-סאק.

יוצאים מפורט-א-פרנס, העיר העלובה, עוברים את קנסקוף עם חוילותיה היפות, עוברים בכפרים עלובים בנויים מבקתות של קליפות פלטנוס. אי-שם נעה לה רכבת קנה-סוכר שיותר משהיא מובילה על קרונותיה, מובל בידי "פייסנוס" שקפצו עליה וסחבו ככל שניתן לשאת בידיהם. מאחור נשארים עצי מנגו גדולי-נוף ואנו מגיעים לשדות קוצים של מדבר. ומאחרי המדבר הזה – בחום מדברי מעלף, נפרשים לפתע פתאום שדות מעובדים ומניבים, ולולא הבקתות עשויות קליפות הבננות, ולולא העיניים הבורקות בתוך פרצופים שחורים וחיוך לבן שניים עד תדהמה – הייתם חושבים שאתם בשדות חניתה...

במחסן המרכזי נאספים כל חברי הקואופרטיב לשיחת סיכום. ולשיחה בא גם שר החקלאות – הוא בעצמו יחלק את הרווחים. הכסף הוצא מן המכונית בתוך ארגז של עגבניות, הושם על שולחן, וכל איכר ניגש ומקבל את שכרו כגודל יבולו.

*

"אני בא לקחת אצלך הלוואה..." אומר שר החקלאות לזקן אחד, שיושב גבוה מכולם ומאושר מכולם. "הרווחת 600 דולר." 

והזקן – איזה פנים היו לו שעה שקיבל את האוצר לידיו בשטרות של דולר-דולר! והיתה שם אישה – חברה בקואופרטיב – המעבדת בעצמה את חלקתה, בעזרת הילדים כמובן, והיא אף עלתה על קודמה. אספה האישה את הדולרים שלה אל חצאיתה, והיתה מעבירה את אצבעותיה בין השטרות אחד אחד.

ולחשוב שבאזור זה היו אנשים ממש מתים מרעב, שבקושי רב היו מצליחים להשתכר כ-70 דולר לשנה בגידול סורגום וקנה-סוכר, ועוד כ-50 דולר מעבודות-חוץ – כגון קישוש עצים לפחמים... כדי להגיע לתוצאות עובדת המשפחה כולה, וקשה מאוד להשביע. רעבונה של משפחה בת עשר נפשות, ב-120 דולר לשנה...

"מה תעשי בכסף הרב הזה?" שואלים את האישה.

"כל החיים שלי גרתי בבית בלי דלת. אכניס דלת לביתי."

"מה את צריכה לפתע לדלת?" צוחק שכן. "דלת..."

"אני אשאיר את הדלת פתוחה. אבל אני אדע, שכאשר אני רוצה אני יכולה לסגור את הדלת, אפילו לנעול אותה."

"ואנחנו – הודיעה אישה אחרת – שישבה לצד בעלה – אנחנו נתחתן..."

יש לה כבר נכדים – הסביר אלי – אבל עד כה לא היה להם כסף בשביל לערוך את החתונה.

"אחר חלוקת הרווחים של היבול הקודם – הוא מספר לי – הופיעה אחת הנערות לבושת-שחורים. שאלתי אותה מה קרה, והיא הסבירה לי שאמה נפטרה. אמנם, אמה נפטרה לפני שנה אולם עד אז לא היה לה כסף לקנות בגדי אבלות..." 

*

סבא וסבתא ואמא זוכים למצבות, בן השש-עשרה חוזר ללימודים – לכיתה ג', אמנם – אבל מה זה חשוב? העיקר שילמד. ובונים בתים, ומקימים מקדשי וודו..."

אנו שואלים איכר זקן מאוד, המדהים בפה מלא שיניים לבנות כשלג, מה דעתו על הנערים הבאים ללמד אותם. במפעל הישראלי בבואן עובדים תחת הדרכתו של המדריך הישראלי מדריכים האיטיאנים אחדים, שאף ביקרו בישראל ועברו בה קורס להדרכה. 

מחייך הזקן שעובד כבר שישים שנה בחקלאות מעורבת באמונות טפלות, חקלאות שלא ידעה מדע, שיטות, השקייה, מחזור-זרעים; חקלאות שמצצה את לשד האדמה ולשד עצמותיו של החקלאי.

"את," אומר הוא בקריאולית מתנגנת, שהיא מין צרפתית מעורבת בניבי המקום – רוצה לדעת איך מרגישה התרנגולת שהביצה באה ללמד אותה? אני תרנגולת בורה, חסרת השכלה. והביצים למדו והיו בישראל. אני מרגיש רגש של תודה."

גלגולים מוזרים עבר המפעל הישראלי בבואן. לפני כשלוש שנים בא לשם "המומחה הראשון" מישראל, בחור בעל דמיון מפותח ויידע ב...ספורט, וכשרון יוצא מן הכלל ליחסי-ציבור וחיים מתוקים. בין השאר הוקם אז קיבוץ, שהניב מפלה גמורה. כשהגיע אלי אל העמק צריך היה להרבה אומץ ותושייה כדי לשכנע את הכפריים להתחיל מחדש. מוזר, אך הקיבוצאי מחניתה היה למפרק הקיבוץ בהאיטי. הוא הפכו לקואופרטיב אבל זהו סיפור אחר, שאולי עוד ייכתב.

*

ההצלחה של המפעל הנוכחי כה גדולה, עד שממשלת האיטי פנתה לממשלת ישראל, וביקשה כי יישלח צוות נוסף שייתכנן מפעל חקלאי ענקי. כן פנתה ממשלת האיטי אל הבנק הכל-אמריקני לפיתוח, וביקשה מימון לתכנון אזורי כולל של עמק הארטיבונים, ששטחו שלושים ושניים אלף הקטאר. זה אזור הפיתוח הגדול והחשוב ביותר בהאיטי, שהוא גם מפעל הפיתוח בעל הקדימות הראשונה בתוכנית החומש של הממשלה.

הממשלה הדגישה בפנייתה, שהיא מעוניינת כי התכנון ייעשה על ידי מומחים ישראליים שהוכיחו את עצמם בעמק קיל-דה-סק בבה-בואן.

*

שר החקלאות ביקש ממני, במפורש, לכתוב שממשלת האיטי מציעה שטחי מרעה להקמת חווה לגידול בקר ליצוא. שטח מתאים, עם מים, וכל עזרה תינתן בתנאי שזו תהיה חברה ישראלית, מומלצת על ידי ממשלת ישראל. 

"חבל להחמיץ את ההזדמנות," אמר השר. "השקעתם הרבה עבודה והרבה כוחות, ויש לנו אמון רב ביכולת של ישראל."

20.10.72

 
לייבסיטי - בניית אתרים