"אל תקראו לזה פשיטה!"

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1972 >> "אל תקראו לזה פשיטה!"

 

3.11.72

"אל תקראו לזה פשיטה!"

הרופא בא לישראל עם אשתו ובתו. אחר ביקורים רבים בארץ החליט לעלות ובא כחלוץ משפחה גדולה ואמידה מאוד – לעשות את הסידורים כדי לשוב ולהשתקע. בעקבותיו יבואו גם שאר בני המשפחה הענפה, על טפם וממונם.

קנה דירה, ניהל מו"מ על רכישת קרקע כדי להקים עליו מפעל פרמצבטי גדול. משך שהותו בארץ ישב אצל קרוב משפחה שלו, שלמעשה היה הגורם הממריץ להחלטתו להתיישב כאן סופית. אותו קרוב ביקר בביתו באותה מדינה קטנה ועשירה, וסימן לרופא ולאחרים את "הישראלי הטוב" – הישראלי בעל קשרים בארץ, בעל העבר המפואר, שביתו פתוח ומשמש מרכז חברתי מכובד.

והנה, בוקר בהיר אחד לפני שבועיים, פרצו עם שחר פקידים, ובלי כל גינוני-טקס הפכו את הבית בחיפושים אחרי ניירות ותיקים. מנעו מן הילדים הליכה לבית הספר וחיפשו גם בתיקיהם. גם בתיקי האורחים. הישראלי הנערץ ניסה בכל כוחו להסתיר את הבושה ולהבטיח שזו טעות, אבל לא עלה בידו.

המחזה בבית, עם אנשים המתרוצצים בפיז'מות, היה רק חלק מן הפרשה. בחוץ נאספו שכנים ליד המכונית. בעל-הבית נעצר לחקירה.

הרופא שלנו, שהיה עד לכל שהתחולל, ארז את חפציו. מכר את הדירה. גנז את תוכניות העלייה. חזר לארצו.

"אין דבר כזה"

באתי לשוחח איתך, מר תמיר, על הנושא הנקרא "פשיטות".

נציב מס ההכנסה, מר יעקב תמיר, מזדקף בתוך כיסאו, משעין את ידיו על השולחן שעליו שעליו מונח "גורלנו", ומכריז בהתאפקות: "אין פשיטות. אין דבר כזה."

"והפשיטות שמתפרסמות בעתונים? והפשיטה הקטנה שערכתם לפני שבועיים בביתו של בעל חברת התיירות הגדולה (וכבר לא נדבר בפשיטות אצל פוקה הירש את קומפני)?"

"אלה היו חיפושים, חקירות. העיתונות כינתה זאת פשיטות, אבל אין אנחנו אחראים לשמות שהעיתונות מעניקה. מס הכנסה אינו עורך פשיטות וזהו."

"חקירות, פשיטות, אותה הגברת בשינוי אדרת. מה חשוב השם, חשובות העובדות. עובדה שפקידי מס הכנסה מגיעים לבתים בשעה חמש, שש בבוקר מקיפים את הבית הופכים אותו, מחפשים בכל מקום, ואפילו בילקוט הילדים, ומעכבים אותם מהליכה לבית הספר, עורמים תיקים ושאר ממצאים על מכונית גדולה, לעיני כל השכנים... 

מוצאים לפועל גזר-דין לעיני העולם כולו, מלבינים פני אנשים ברבים, לפני שנתקיים המשפט."

"זה לא נכון. זה אינו תואם את המציאות. מניין את יודעת?"

"אנשים מספרים. בעלי הדבר מספרים, השכנים מספרים. בשל ה'סיפורים' האלה ערכנו בזמנן מה שאתם מכנים בשם 'פשיטות', וכדי לגמור את גל הלחישות והחשדות וסיפורי-הסיפורים על דרכים-לא דרכים של החיפושים הללו, ביקשנו בזמנם מעיתונאים שיתלוו אלינו ויראו במו עיניהם כיצד נערך העניין. אבל אחרי פרסום וגל המחאות בציבור, הוחלט לא לתת פומבי לחיפושים הללו, ומשתדלים לעשות אותם בדיסקרטיות מרבית."

"בעקבות הפרסומת של 'חודש מאי' הטיל ספיר איסור מוחלט על כל פרסום, חיפושים ופעולות אחרות של מחלקת החקירות. הנוהל קובע שרק דיווח של בית המשפט יגיע לפרסום, בדרך המקובלת של כל פרסום מבית המשפט.

בבקרים האיש בבית

"אנחנו הולכים בבקרים, כי רוצים למצוא את האדם בביתו בשעה שעורכים אצלו חיפוש. אבל, למשל, אל ביתו של קבלן אחד הלכו בשעה שש ושלושים – ומצאו שהוא כבר יצא לעבודה בשעה שש. בהיעדרו נמנעו חוקרי מס הכנסה לחפש ניירות."

"יש לשער שאת החיפושים עורכים אצל 'דגים שמנים' – נכון?"

"מובן."

"איש כזה עוסק בטרנסקאציות גדולות ויש לשער שהוא מבין בדיוק מה הוא עושה ובקיא בעסקות הללו וברישום שלהן, ואדם כזה יהיה פיקח ודי ערמומי לא להחזיק חומר מחשיד בביתו..."

"תתפלאי לשמוע, שזה לא בדיוק כך. ההפך הוא הנכון. הראיות נדבקות לאנשים. הם שומרים עליהן. במשך השנה החולפת 1972-1971 ערכה מחלקת החקירות של מס הכנסה 83 חקירות מסועפות, שכללו 545 צווי-חיפוש, וגבתה 4,472 עדויות. בלמעלה מ-90 אחוזים של החיפושים נלקחו ממצאים שהביאו להרשעה בבית המשפט.

"כל חיפוש בביתו של נישום נערך רק לאחר ששופט חתם על צו חיפוש. דנים בכל מקרה לחוד בהנהלת המשרד ומחליטים לבקש צו חיפוש. רק באישור ההנהלה. וכל אלה, אחר שמחלקת החקירות גיבשה ידיעות מבוססות שאכן הנישום מגיש דו"ח כוזב, מבריח את כספו מן הארץ וכדומה. אם יש מספיק חומר מרשיע, אין הולכים לביתו של נישום. רק במקרים שזקוקים לביסוס נוסף על ידי מסמכים ופנקסים – הולכים לבתים. שום אדם אינו מחזיק מסמכים ופנקסים של הפקדות בבנקים בשווייץ במשרדו... נוסף לכך, הרבה אנשים מנהלים את עסקיהם מתוך ביתם באופן מלא או חלקי."

קודם כל - חשד

כשיושבים "מצד זה של השולחן" – נראה הכל חלק ונקי וטאקטי. מוכרחים להסכים לעובדה, שהמדינה צריכה כסף, שמס הכנסה הוא המס הפרוגרסיבי ביותר. שזה לא תענוג לשלם חלק מהכנסותיך שעבדת עליהן קשה, שזה אפילו כואב, ובדרך הטבע משתדלים להתחמק מתשלום ככל האפשר. שזה מרגיז מאוד, שאצל השכירים פשוט לוקחים, ואילו אצל העצמאים – מתמקחים. וטוב על לבו של שכיר כשהוא יודע, שעוקבים אחרי הדגים השמנים ומכריחים אותם לשלם מס אמת.

אבל כשרואים כיצד "מתבצעת" הלכה למעשה גביית המס, כשתיבת הדואר מתמלאה "מכתבי אהבה" של הממשלה, כשמתנהלות שיחות "נעימות" עם פקיד אכול-קנאה, שיושב במשרדי מס הכנסה מאז קום המדינה ובקושי מצליח לקשור קצה אל קצה, ובא אליו אדם שהכנסתו כפולה ומכופלת משלו, והוא קשיש ממנו ומצליח יותר ממנו – והפקיד הקטן צריך להבין לרוחו של הנישום, צריך לתפוש מה פירוש גידול הון, סיכון כספים בהשקעות וכדומה – כמובן עולה דמו לראשו.

הוא מנסה לקבוע לך מס לא על הכנסה, אלא מצרף להכנסות את הוצאותיך. הוא יגיד לך כמה אתה מוציא לחודש, לכמה אתה זקוק – ויעשה איתך מיני חשבונות קטנים הפולשים לתחום חיי הפרט – ובראש ובראשונה יחשוד בך. אתה תתנגד – והסכין המתהפכת של "משרדו של שילוני" מאיימת באופק, כי אתה לא יודע, שרק את הדגים השמנים מעלים שם על שולחן הניתוחים או שתהיה זה שמארח בביתו בן דוד מחו"ל העומד לעלות. ואתה חשוב בעיניו, גיבור מלחמות, אתה התגלמות היהודי החדש, הגאה, חובק כל החלומות של יושב בגלות – והוא יהיה עד לחיפוש עם שחר...

"מגזימה, מגזימה..." קובע ידידנו מר תמיר, שהוא באמת אדם נחמד, עובד בשרות המדינה כבר עשרים ושתיים שנה ובאגף מס הכנסה שמונה-עשרה שנים.

ביתו הומה מתינוקות (אב לחמישה, וביניהם תינוק שלא מלאה לו שנה), הובא ארצה בגיל עשר לפני שלושים וחמש שנים – ישר לירושלים – ועדיין מתבל את שפתו בביטויי אידיש ליטאית חמימים. ואם לדון לפי מראה פניו והתנהגותו – אכן אינו זולל נישומים ואינו שש לאשר "פשיטות עם שחר". 

"בסך הכול," הוא אומר. "נכנסים לבית, אומרים 'בוקר טוב'..."

*

"אמור, גם בארצות אחרות אומרים 'בוקר טוב' כזה?"

אצלנו גן-עדן בהשוואה לארצות אחרות. לנו אין אמביציות וגם אין לנו צורך להשתמש בשיטות המקובלות אפילו בארצות המערב הנאורות. השיטה הקונבנציונאלית – עם אישור בית משפט – יעילה בצורה מספקת. אני בדקתי כיצד פועלים בארצות הברית, למשל. יקירתי, שם פועלים בצורה נמרצת מאוד, תוך שימוש בכל אמצעי הטכנולוגיה, עם האזנה בטלפון, עם פתיחת מעטפות, עם חקירות מציקות. עם הענשה כבדה מאוד. איני אומר זאת כדי להפחיד, חס וחלילה. להפך. אני חוזר ומכריז, שאין אנו מתכננים, לא חושבים ובכלל לא זקוקים לשינוי שיטות הגבייה והחקירה. לא למשך עשר השנים הבאות."

"חיפוש עולה בדמים"

הממונה על הכנסות המדינה, מר משה נוידרפר, הוא אחד האנשים העסוקים ביותר במדינה. למרות זאת, כשמגיעים מים עד נפש, אפשר לגשת אליו, לשפוך את הלב – והוא יבין ויעזור ככל יכולתו. אולי לא תרגיש בהקלה במס שיהיה עליך לשלם – אבל לפחות תיעזר באוזן קשבת. וזה הרבה.

לגבי היהודי הקטן – הממונה הוא מושג מופשט. מין כוח עליון שלא מתווכחים עמו, שכדאי להתרחק ממנו ככל האפשר. אבל אלה שמכירים אותו, ומכירים אותו רבים, יודעים אחרת. משה נוידופר התחיל את הקריירה שלו במס הכנסה עוד בימי המנדט, כנער שליח בן ארבע-עשרה. הוא עבד תחת ידם של מרבית הפקידים הוותיקים שם ועלה לדרגה הגבוהה ביותר – הממונה על ההכנסות – והוא כפוף ישירות לשר האוצר.

שעה שהנציב ממונה על מס ההכנסה והמסים הישירים כמו מס רכוש וקרן פיצויים, מס עיזבון, שבח מקרקעין וכו' – עוסק הממונה גם במסים עקיפים, קובע מדיניות מיסוי וגבייה, אגרות, מלווים וכד'.

"כל חיפוש כזה עולה בדמים אחר הטעות המצערת שהיתה לנו עם החיפושים אצל פוקה הירש ושפיגל ופרידמן – נעשה הכל כדי למנוע פרסום."

"ואיך מגיעים הדברים לפרסום, בכל זאת?"

"זו ארץ פתוחה..."

"לאחר כל הרעש, קנסו את פוקה הירש באלף לירות בלבד, על החזקת מטבע זר, ולחשוב שהאיש כמעט שילם בחייו..."

"אנשים באים לספר"

"זו טעות. המשפט על העלמה מס ההכנסה טרם התקיים. אך אם לא נדבר על מקרה מצער זה, שאגב, נעשה בזמן העדרי מן הארץ, נמצאים כאן אנשים שמתחמקים ממס אמת; וחובה על משרדנו לגבות את המגיע, כדי שאת והוא והאחרים לא יצטרכו לשלם יותר. הישראלי משלם את מס ההכנסה הגבוה ביותר בעולם, ואין זה סוד."

"אולי המדינה מבזבזת יותר מדי?"

"אני לא ממונה על ההוצאות. אני ממונה על ההכנסות. ואני חייב לדאוג שהגבייה תיעשה, ובאופן צודק לגבי האחרים. אם מי שמגיע ממנו לא ישלם את המגיע, ישלמו בשבילו אחרים. ואנשים באים לספר לנו, ואנשים דורשים חלוקה צודקת של העול. החמרת-יתר עם המשתמטים. אבל בדרך כלל אפשר לומר, שהישראלי ממלא את חובתו במיסוי ומידת ההשתמטות היא קטנה אפילו בהשוואה למדינות נאורות. הישראלי ער לחיי המדינה – וחייה הם חייו. קיים הניכוי במקור. ויש עיקוב מתמיד וצבירת מידע – פיקוח שקשה להתחמק ממנו ולהערים עליו.

"אדם המשתמט מתשלום אמת למס הכנסה אינו פיקח ש'מסדר' את משרד האוצר. הוא פשוט גונב מן הציבור. ורבים מן הציבור מבינים זאת. בעיני רבים אמצעי החיפושים סביר וצודק. למרות זאת, אנחנו נמנעים ככל האפשר מעריכת חיפושים, או 'פשיטות', כפי שאתם קוראים לזה."

*

אני: אין אנו מעוניינים להשליט פחד וטרור גם מבפנים. מספיק לנו הטרור הערבי. באיזה מקום צריך הישראל להיות שליו – אני אומרת – הנזק שחיפוש עלול לגרום אינו עומד בשום יחס לרווח שאפשר להפיק. מה אתם עושים, כדי לא לערוך חיפושים מיותרים?

*

נוידרופר: פקיד שומה, או חוקר מס הכנסה, או מי שמטפל בתיק מסוים, מעביר למחלקת החקירות בקשה לחקירה. אם עלה חשד בזמן הטיפול, אם מגיעות הלשנות. מבררים אותם תחילה במשרד. מגיעות גם הלשנות של נקם, ובעלי עסקים מנסים לחבל במתחריהם (אגב, ממקור אחר אני יודעת, שקונקורנטים הם מקור לא-אכזב למידע...), ויש גם מעקב של המשרד. החומר הזה מועבר למחלקת החקירות, לשילוני המפורסם, שם עוקבים ואוספים חומר נוסף, וכשיש בידם מספיק ראיות, מעמידים לדין.

"במקרה שנחוצים סימוכין נוספים, מחליטים לערוך חיפוש בבית. בכל הצעת חיפוש דנים שנית והיא זקוקה לאישור של הנציב, ובמקרים מסוימים גם לאישור שלי. אחר כך מבקשים צו בית משפט, ושוב דנים בו."

"האם שר האוצר יודע על חיפושים שעומדים להיערך?"

"שר האוצר לעולם אינו יודע על חיפוש שייערך. לא מראש. אף פעם."

"קיימת הרגשה, שאתם משתמשים בחיפושים כחלק מן העונש, כאמצעי הרתעה. שיראו וייראו."

יד על הלב: "מעולם לא."

"שאלתי קודם את יעקב תמיר, אם פקידי מס הכנסה אינם יורדים לחיי העצמאיים, מתוך קנאה אישית, ומשתמשים באמצעי החקירה כהענשה על הצלחתו של אדם."

"ומה ענה לך?" שואל משה נוידרפר.

"השיב שכל אדם שעוסק באופן שיגרתי בנושא, חדל להשוות כל מקרה לעצמו. ואם קיים אצל עובד חדש הכוח והסמכות – היצר הזה נרגע אחרי התיק השני או השלישי. בנוסף לכך, לו היתה זו תופעה שכיחה, היו מגיעות תלונות של נישומים. ולא הגיעו תלונות כאלה."

*

"אוסיף לך עוד," אומר משה נוידרפר. "אדם כזה, פקיד כזה, לא יעלה אצלנו. מהר מאוד ימצא את עצמו מחוץ למעגל הטיפול הישיר בקהל. פקיד שנטפל ומציק אינו פקיד טוב. חלק מהצלחתו בעבודה, חלק מאפשרות גבייה של אמת, תלויים ביחסים אנושיים בין הפקיד לאזרח."

"מפיך לאוזנו של אלוהים..."

*

לדברי שני האנשים החזקים של מינהל הכנסות המדינה, מס הכנסה הוא מוסד חינוכי, מלא טאקט, התחשבות, ודאגה לאזרח, הדואג גם למצב רוח טוב של אזרחי המדינה. כדי שלקוראי תהיה נחת, תרם לי הממונה על הכנסות המדינה כמה ידיעות משמחות:

האחת – שדנים עכשיו ב"חלונות הגבוהים" באפשרות להוריד את גובה מסי הרכישה החד-פעמיים של מכוניות ולהטילם על מסים שוטפים – על דלק.

השנייה – באחד באפריל יורידו את גובה המס השולי ל-70 אחוזים, ולא משלושת אלפים לירות משכורת, אלא החל מחמשת אלפים לירות.

השלישי – פטור ממס למשפחה עם שני ילדים היה עד כה 438 לירות לחודש. כלומר, בעל משפחה עם שני ילדים החל לשלם מס הכנסה ממשכורת או מהכנסה חודשית העולה על 438 ל"י. עכשיו יתחיל לשלם מ-600 ל"י בחודש.

ואשר לפשיטות, "כל אזרח שמרגיש שנגרם לו עוול בצורת החיפוש בביתו, או שהחקירה נעשתה שלא בצדק, מתבקש לפנות אל הממונה על הכנסות המדינה," ומר נוידרפר יטפל בו באופן אישי.

אם כל כך טוב

אז אם כל כך טוב, למה כל כך רע? ואם אין אלה פשיטות אלא חקירות, למה נזקקים ל"פלוגות מחץ" ופושטים עם שחר? ואם זה "כל כך דיסקרטי," למה זה נודע במהירות כזו בציבור? ואם מחמירים יותר עם הנחקרים בכל הארצות הנאורות – למה ידוע שם כל כך מעט על הנתונים בחקירה?

אולי, בכל זאת, כדאי ללמוד מעט שיטות מאנגליה, למשל? שם אסור לבוא ולרוקן את ספרי החשבונות והתיקים השונים ולקחתם למשרדי מס ההכנסה – אלא חייבים לעשות את הביקורת במשרדו של הנישום. ושם לא דולפת ידיעה על חקירה, כל עוד היא נמשכת.

 
לייבסיטי - בניית אתרים