אמיליו דהפפוֹ

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1970 >> אמיליו דהפפוֹ

 

10.5.70 ערב יום העצמאות תש"ל

אמיליו דהפפוֹ

הנאפוליטני שסייע לספינות שבדרך לישראל

שמעתי עליו בנאפולי על האיש שהוא הוותיק בפעילי העלייה ומפעיליה. שבימי המדינה שבדרך, דאג לכל הספינות שבדרך. שהיה, שנים רבות, "הסוכנות" באיטליה – ושמו לא נודע. חיפשתיו אולם לא מצאתיו. ואנשים אמרו שבלאו הכי לא כדאי לחפשו כי דה-פפו שתקן הוא, נחבא אל הכלים וקשה לדובבו...

* * *

בכל זאת הגיע. מנהל הסוכנות באיטליה הפציר בו והוא בא. גבר בשנות השישים פלוס, שנראה הרבה יות צעיר מגילו, צנום, אציל פנים ובהיר-עיניים. עיניים שראו את אחד מפלאי הדור הזה – כדבריו – את האקסודוס הגדול של יציאת יהודים מאירופה ומאפריקה, שראו איך הופכים אודים מוצלים מאש-לעם.

כיצד נראה לו העם הזה. איך מצטיירת בעיניו הארץ. אילו תמורות חלו בעליה. איזו עליה נראית לו היפה מכולן. על כל אלה ועל עוד נספר לקורא בלשונו של האיש.

"פפו. תהיה בן-אדם תן יד"

שמי אטיליו דה-פפו. יליד ניאפולי (באיטלקית). עובד בעליה (בעברית). רשמית מ-1.7.49. מאז עובד במשכורת. באורח בלתי-חוקי התחלתי לעבוד בשנת 47. בטרם קמה המדינה. אבל זה היה בהתנדבות. בלי משכורת.

מדוע התחלתי לעבוד? היה תוהו ובוהו. הגיעו אנשים לנמל, לניאפולי, אנשים עייפים, תועים. אומללים. ולא היו פה אנשים, שידעו לעבוד בענייני אמיגרציה. כל מיני רמאים ניצלו את המצב. סחטו כספים. רימו. ואני לא יכולתי לראות בסבל הזה. באותם הימים הייתי עמיל מכס, בעל משרד. כבר לא נער, הייתי בן שלושים ושש, שבע. רשויות הנמל, המשטרה, אנשי המכס, אף הם לא יכלו לראות בסבל העל-אנושי של שארית הפליטה. וכשהיו מגיעים מים עד נפש היו קוראים לי ואומרים: "פפו, תהיה בן-אדם, תן יד". העניינים לא היו פשוטים. מתוך חמש מאות "פאסאז'רים" כאלה, לפחות ארבע מאות היו נטולי ניירות כלשהם. היו מגיעים לחוף עם מעט החבילות שהצליחו להציל. ואיזה חבילות עצובות היו אלה... עם ילדים שתקנים, נפחדים, עייפים, חולים.

היה צריך להאכיל אותם, היה צריך לדאוג ללינה, לאוכל, לפעמים היה מי שיטפל בזה, לפעמים לא... נוסעים כאלה נאפולי טרם ראתה. אלה לא היו אנשים – אלה היו שלדים, חלקי-אדם, שכל אחד מהם נציג של משפחה שכבר איננה. חמש מאות שלדים שהם חמש מאות משפחות...

הוא אינו זוכר פנים. לעליה הזאת של שנת 47 היה פרצוף אחד. פחד חשד. לפעמים ראה גם זיק של תקווה...

וכיצד נשתנה פרצוף העולה במשך השנים? כיצד הם נראים עכשיו? 

לכל עליה פרצוף משלה. הו-הו, לוא היה פנאי היה יושב ומפתח את "ציורו". איך נראה העולה עכשיו? – עכשיו זה עולה? – משיב דה-פפו – עכשיו זה טוריסט...

האחרונים מניצולי אושוויץ

איזו עליה השאירה עליו את הרושם הקשה ביותר?

לא נדבר בעליה. נדבר על אניה. היתה זו "אננה סלם" – אניה שהגיעה ב-19 בדצמבר 1949, מטיין-טסין. 1700 אנשים ירדו מן האניה הזו וביניהם 250 חולים שנפגעו בנפשם. היו אלה האחרונים מאושוויץ – מספר דה-פפו – האחרונים ששוחררו על ידי הרוסים ונשלחו דרך מונגוליה לסין ומסין באוניה לאיטליה. 

עד יומו האחרון ירדפוהו פניהם, בייחוד פניהם של החולים. עד יומו האחרון יראה נשים רכונות על מזוודות בתאיהן. פותחות וסוגרות את המזוודות, פותחות וסוגרות. אשה אחת סורגת שורה ופורמת סורגת ופורמת... וילדים, ילדים ומבטם זגוגי. בלי שום הבעה.

האוניה הזו חיכתה חמישה ימים מחוץ למימי הנמל כי צריכות היו להיכנס "נגבה" ו"ירושלים". הוא זוכר, צריך היה לרפד את כל "נגבה", צריך היה לרפד אותה במזרונים, כדי שחולי הנפש לא יפגעו בעצמם ולא יטיחו את ראשיהם במעקות וברצפות הסיפונים...

זה היה כך, הוא מספר "אננה סלם" נעמדה באמצע, מזה 'ירושלים' ומזה 'נגבה'. הבריאים הלכו ל'ירושלים', החולים ל'נגבה'. ולבד מן הנוסעים והחולים היו איזה עשרת אלפים מטענים. אולם, - אומר דה-פפו בגאווה, - הכל דפק. בשש שעות נשלמה כל ההעברה..."

ומי עזר לידך, סניור דה-פפו?

יד על הלב: סולו איו (אני לבדי). אני הייתי המנהל ואני הייתי השוער ולעתים גם הסבל - משנת 49 ועד שנת 58, הייתי פקיד הסוכנות היחידי. ובתקופה הבלתי ליגאלית, משנת 47 ועד שהתחלתי לקבל משכורת, איזה שנתיים – גם אז עבדתי לבדי. ביחד איזה 11 שנים הייתי לבד. ובתקופה זו טיפלתי ביותר משלוש מאות אלף עולים ועשרה מיליון מטענים. ומשנת 60, בה התחילה עלית מרוקו ועד לשנת 65-66, טיפלתי באיזה שנים-עשר אלף עולים לשנה. 

בשנים האחרונות קצת חלש, הוא מוסיף.

מעניין איך דה-פפו זוכר תאריכים, מספרים, עליות שונות. ניסיתי לבדוק, ועד כמה שיכולתי למצוא נתונים – כולם התאימו. הוא מספר, ועיניו כמו צוללות לתוך איזה כרטסת שבלב. פניו משתנות, עם תיאור ה"עליות" השונות. אי אלה, אהב, עליה אחרת ניסה להבין, והיו עליות שנבצר ממנו להבינם. באלה הוא מתגאה, על אלה כואב. הוא מספר בשטף, חלק מהדברים אני מבינה בעצמי, חלק מתרגמים, חלק נעלמים תוך תרגום.

בצאת ישראל ממצרים

בצאת ישראל ממצרים" – כמו שכתוב בהגדה שלכם, היה זה בשנת ארבעים ותשע, בחודש אוגוסט ועד ינואר חמישים, ושוב מאפריל 50 – היתה מגיעה, אחת לשבוע, אוניה עם עולים ממצרים. 300-500 עולים היו באותה אוניה שקראו לה "אספריה". היא היתה מגיעה כל שבוע, בשעה שתים בלילה. הרבה שנים לאחר מכן היה מתעורר סמוך לאותה שעה בדאגה גדולה ששכח אותה... "היתה זו עליה טובה, נכון? האנשים נקלטו יפה?"... – הוא שואל ומשיב בעצמו.

ובשנים 50-54, כל לילה מגיעה רכבת. רכבת וינה-רומא-נאפולי. רובם באו מפולין. אחרי כן בא הגל השני של עולי בולגריה, אחרי כן הונגריה. הגל הרביעי היה מרומניה. ובין הגלים, נישאו על הקצף מעט מיוגוסלביה ואוסטריה.

55-57, שנות העלייה מטוניס.

דה-פפו מחייך לעצמו. האם רואה הוא את ההמולה, האם רואה הוא את המשפחות הגדולות, לעומת העולים הראשונים ש"כל אדם – משפחה"...

האם יצא לו לדה-פפו להיפגש עם יורדים שטיפל בעלייתם בשנייה?

כמעט שלא. נוסף לכך עברו תחת ידיו כל כך הרבה אנשים עד שאין הוא זוכר פני יחידים. זוכר הוא את פני העליות. אבל פעמים הכירוהו אנשים שעלו כפרודות-אדם וחזרו כשליחים... כן, הוא יודע שישנם יורדים ויש לשער שהואיל ומרבית העלייה עברה את איטליה, יש יורדים בין העולים שלו. אבל יש להבין, היום ישראל מאורגנת, אנשים יודעים לאן הם נוסעים, היכן יגורו, במה יעבדו. וכיוון שיודעים, יש מקום לפחות אכזבות. אבל פעם זה היה אחרת. שום דבר לא היה ברור. שום דבר לא היה ודאי. רבים קיוו למצוא בארץ מענה לכל מאווייהם. הלכו לארץ של אלפיים שנות תקווה ותפילה. הלכו לגן העדן, לארץ המובטחת – והמציאות? הרי כולנו יודעים: המציאות תמיד אפורה. אז מה הפלא שהתאכזבו? אבל הרי הירידה היא מבוטלת לעומת פלא העלייה.

מה דעתו על תנועת העליה, מה דעתו על העם החוזר לציון, על הציונות?

דה-פפו שותק רגע. הדברים יוצאים מפיו מנוסחים. הירבה, כנראה, לחשוב על הנושא, ובניב הניאפוליטני כשהוא שוכח את עצמו, ואחר באיטלקית יפה, הוא מסביר שהוא מסתכל על האיפופיאה הזו ששמה מדינת ישראל, לא מנקודת מבט פוליטית, אלא מנקודת מבט היסטורית. הוא מכיר ויודע את תולדות עם ישראל. הוא יודע שבהיסטוריה האנושית יש מקום מיוחד לעם הזה. בתור איטלקי, ובייחוד בתור ניאפוליטני, הרגיש עצמו קרוב אל העם הזה. 

"אנחנו הדרומיים יש לנו יחס יותר רומנטי לחיים, יותר אנושי. הצפוניים יותר קרים, גם מבחינת אקלים אנושי ואקלים גיאוגרפי – הם פשוט יותר קרובים לאירופה המתנוונת. אנחנו ים-תיכוניים, הניאפוליטנים, הישראלים.

עניינו בעם היהודי התחיל להתעורר אחרי המלחמה. שירת כחייל על הגבול היווני-אלבני. עסק בפענוח כתב-צופן. בשנות המלחמה לא ידע על מחנות ריכוז והשמדה. באיטליה לא ידעו על כך. האסון נתגלה במלא זוועתו במשפטי נירנברג. אחר כך ראה סרטים במשרדי נאט"ו בניאפולי שהכינו האמריקנים.

האם הוא חש סיפוק על שמילא תפקיד כל כך חשוב, בגאולת עם ישראל?

"אני?! אני, סניורה, הנני רק שחקן קטן בדרמה הזאת. רק בורג קטן".

טוב. ומה אומר "הבורג" על הארץ למענה עבד?

דה-פפו מבדיל שלוש תקופות. תקופה ראשונה, כאשר ישראל שימשה ארץ מקלט, אי-הצלה. התקופה השנייה, - כשארץ ישראל עשתה את האינקובציה. "אנחנו היינו זקוקים לתקופה זאת של אינקובציה" (הוא אומר אנחנו ואינו חש שהתחיל לדבר בגוף ראשון – כישראלי, כיהודי...) "כדי שנוכל להוליד את הבן החופשי, את הצבר. והתקופה השלישית – תקופת ההתגבשות. 

האם ביקרת כבר בישראל?

אף פעם.

לא תמיד אוהבים את הגוי

אני שואלת "פרקה?" (מדוע?), אולם הצעירה העוזרת לידי בתרגום, מכניסה פירוש משלה. "כנראה, מחשש להתאכזב?" היא אומרת או שואלת. דה-פפו רוגש. "הו, לא," הוא אומר. הרי עזר בלידתה של מדינה. אני אוהב אותה כמו שאוהבים ילד. ואין שואלים על ילד שלך אם יפה הוא או מכוער. אם חזק או חלש. אוהבים אותו בכל תנאי, לא כן?... התשובה היא הרבה יותר פרוזאית, והיא מתחלקת לשניים. ראשית, לא היה לו פנאי, לא היה לו מתי. במשך יותר מתריסר שנים היה האחראי היחידי, לא הצליח לישון יותר משלוש או ארבע שעות בלילה. לא יכול היה לזוז. אחרי כן באו לעזרה הרבה אנשים. מחלקה שלמה. אבל כך קרה שהאנשים שבאו לעסוק בעליה ולעבוד בסוכנות היו כולם אנשים שהיו שייכים למפלגות דתיות. לא תמיד אוהבים את הגוי. ודוחקים אותו לצד...

הו, כן. הוא בקיא בענייני הדת. במשך השנים למד. לא מן העולים, מן המטפלים בעליה. כן, והוא יודע על החגים שלנו, על פסח, ופורים וראש-השנה. הוא יודע על כשרות וכיצד מקיימים אותה, הוא דואג לשחרר דברי מזון כשרים לפסח, בשר כשר למאכל. הוא גם יודע את החגים הלאומיים שלנו. בוודאי.

האם היה רוצה לבקר בארץ?

דה-פפו מתכווץ. מחייך חיוך עצוב, קצת מריר, ועוד איך! הוא אומר.

וכי קשה היה לו לסדר לעצמו נסיעה, כשהוא סידר נסיעות לכמעט מיליון יהודים?

אבל נסיעה כזאת לא צריך לסדר לעצמך, צריך להיות מוזמן...

ואיך משתלמת העבודה מבחינה כלכלית? – אני שואלת, וכבר מצטערת על השאלה. דה-פפו אינו נראה כטובע בכספים. הוא שותק. "טוב, נשאל אחרת. האם עמילי מכס, בני גילך, הגיעו במשך השנים למעמד כלכלי טוב משלך?"

דה-פפו נד בראשו. מבחינה כלכלית, איפה הם ואיפה אני? הם נוסעים לחופשות יקרות – אני לא יכול להרשות לעצמי. לנסוע אפילו למלון בינוני... הם גרים בבתים משלהם – אני גר בבית שכור. ביקשתי לפני כמה שנים שיאשרו לי הלוואה, כדי לקנות דירה, הלוואה שאחזיר אותה מדי חודש בחודשו – אבל לא אישרו לי. מילא, תודה לאל גם בשביל זה. היו אלה חיים מעניינים. עשיתי משהו.

לוא ניתן היה להחזיר את הגלגל לאחור, האם היית בוחר שוב בעבודה זו בה עבדת מרבית שנותיך ועדיין אתה ממשיך בה?

בהחלט, אומר דה-פפו. בהחלט. אך בתנאי אחד- שהייתי עובד בה סולו. בלי עוזרים, בלי כל המנגנון.

ראוי להזמנה לישראל

ישבתי לפניו והרגשתי את עצמי מאוד אחראית לקורות אותו. אני מודה ומתוודה, שהתביישתי. חשבתי – הנה אדם שראוי היה להזמינו לבקר בישראל, אותו ואת אשתו, שהיתה הולכת איתו לא פעם אל הנמל, לחכות לילות שלמים לאניות שיבואו. שארחה לא פעם פליטים. שעשרים וכמה שנים הירבתה לחיות לבדה כיוון שבעלה היה עסוק בעליה – שאף פעם כמעט לא יצאה לטייל פן תבוא אוניה...

ביקשתי שימסור לי את כתובתו ואת מספר הטלפון שלו, באמתלא של רצון לבקר אצלו, אך למעשה, כדי לדאוג לפחות להזמנה לנשף יום-העצמאות ששגרירות ישראל עומדת לערוך בעשרה בחודש במלון "הילטון" ברומא.

האיש מסר לי את שמו, שם הרחוב, אך את המספר לא זכר. ולא את מספר הטלפון שלו עצמו. הוציא פנקס וחיפש בפנקס את כתובתו הוא... אבל את תאריכי האניות מלפני עשר, עשרים שנה, זוכר בעל-פה...

אגב, אמר לי כאשר נפרדנו – המותר לי לבקש משהו? "אני עוקב אחרי הפרסומים בעיתונות הישראלית. ואני מצטער לא למצוא בה, מילה וחצי מילה על עבודתו של נמל ניאפולי, על עזרתם של השוטרים, של עובדי המכס האיטלקיים. אין לכם מושג כמה לב וכמה עזרה ורצון טוב גילו הם בבעיות העלייה שלנו. צריך שייכתב עליהם. עם תמונות..."

זה הזכיר לי משהו. דה-פפו, אמרתי, אולי אוכל לקבל תצלום שלך עם עולים בנמל, או אפילו לבד?

לדה-פפו אין תצלומים. אפילו לא אחד.

 
לייבסיטי - בניית אתרים