אנה-בל מתגיירת

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1970 >> אנה-בל מתגיירת

 

6.2.70

אנה-בל מתגיירת

בתנאי אחד מוכנה היתה לספר לי את סיפורה. שלא אזכיר את שמה, חלילה. שאשנה את מקום מגוריה. היא כבר סבלה מספיק. בייחוד סבל הילד שלה. פעם אחת ולתמיד צריך לחדול להיות "שיקסה". היא גמרה כבר עם 'הקרקס' הזה של תפילות וברכות ומקווה ושבועה לשמור על כל דיני ישראל בקפדנות. מספיק לילות לא ישנה מפחד שעברה איזוּ עבירה.

היא הגיעה לישראל מנורבגיה. הוריה הבטיחו לה פרס-נסיעה לארץ הקודש, כאשר קיבלה את התואר השני שלה. הם משוגעים לתנ"ך – עליו גידלו אותה. הם משוגעים לעם שכתב את התנ"ך.

הגיעה הנה עם קבוצת סטודנטים, עשתה זמן מה בקיבוץ של השומר הצעיר. התאהבה בקיבוץ אך עוד יותר התאהבה באחד מחבריו. בחור פעיל ומשכיל ויפה ושחור כזה. שום דבר לא עמד על דרכם. היא אמנם לא היתה יהודיה, אך גם הוא לא היה "יהודי גדול". הוא ידע על דת ומסורת פחות ממנה. הוא לא דרש ממנה להתגייר, כי לא היה אכפת לו. בפעם האחרונה הניח תפילין בעת הבר מצווה שלו. ובכלל – מה פתאום ידרוש חבר קיבוץ, ועוד קיבוץ כשומר הצעיר, שנערתו תמיר את דתה לדתו. וכי הוא דתי. וכי לה יש דת להמיר אותה?... ועוד – בשעת נישואין לא חושבים על ילדים. מי חושב שהצאצאים יהיו או לא יהיו זכאים להשתייך ללאום היהודי. וכי לא יהודי טוב לעמו הוא הבחור שלה שנקרא לו דני – אם גם אינו שומר מסורת. וכי הוא צריך את תעודת הרבנות הראשית כדי להוכיח.

הכל היה טוב ויפה עד שדני רצה לשאת את אנה-בל שלו. נישואין אזרחיים אין. נישואים דתיים – כיצד – והרי הנערה נכריה. לנסוע לקפריסין – אין פרוטה בכיס. לחיות בלי נישואין – אפשר ואפשר, אבל לאנה-בל יש הורים. וגם לו יש הורים... משפחה. לא נאה. לבד מזאת – עושים חתונות יפות כאלה בקיבוצים, מדוע ייגרע חלקם. ובכלל – התקופה בה היו נכנסים לחדר ודי – חלפה עברה בהתיישבות העובדת. היא פועלת עכשיו בערים.

הרומן נמשך כשנה. הצעירה חזרה לנורבגיה. הכלל: "רחוק מן הלב" – לא פעל במקרה זה. היתה מלחמה בארץ. המלחמה נגמרה. ההורים של אנה-בל, שבני עם נאור הם – אמרו: "מה יש? סעי והנשאי לו. עם נהדר העם היהודי," אמרו לה לנסוע למרות המלחמה... ואז סיפרה הנערה שאינה יכולה להנשא לו. שחוקי האישות של הארץ הם תיאוקראטיים.

"ואין נישואין אזרחיים," תמהו ההורים.

"אין."

"זה לא יכול להיות," טענו הנורבגים. "העם היהודי הוא עם נאור, אנחנו מכירים כאן משפחות יהודיות אחדות שאחד מבני הזוג אינו יהודי ובכל זאת נשואים הם..."

"זה בנורבגיה. לא בישראל."

"אז שיבוא הבחור הנה ותינשאו כאן. חשבנו לנסוע לחתונה שלכם ולראות את ישראל – ניסע, אפוא אחרי כן..."

"לא נעים. מאוד לא נעים לומר להורים שהגבר שרוצה לשאתך לאשה ולפרנס אותך ואת ילדיך, אינו יכול לאסוף כסף להוצאות הדרך. לכי וספרי לנורבגים – אומרת היא – שבישראל יש מס נסיעות גבוה. שלקיבוצניק אין פרוטה שחוקה. שהוריו לא יתנו לו כסף. ראשית, משום שאין להם. ושנית – אפילו היה להם לא היו נותנים לו. הם אינם רוצים ב'שיקסה' וכי חסרות יהודיות..."

*

מכאן לכאן, הבעל לעתיד בלע את גאוותו, קיבל כרטיס טיסה, גם את המסים שילמו הורי הכלה והוא הגיע לנורבגיה – שם תפרו לו חליפה, ערכו להם מסיבת חתונה. נאמו נאומים, שיבחו את עם ישראל הנאבק על צדק ויושר... ציידו את השניים במתנות ושאר אביזרי נדוניה, כמקובל בחברה טובה, הצטערו שהורי הנער לא נענו להזמנה, והשניים חזרו לקיבוץ שלהם בשעה טובה ומוצלחת.

ראו ההורים של הבחור שהכל תם ונשלם – השלימו. וכי מה יכלו לעשות? אבל בתנאי. רוצים חתונה, יהודית, כדת משה וישראל. התחילו לדבר על לב כלתם "מה אכפת לך. זה רק דבר פורמלי. תגידי מילים אחדות – למעננו. הרי אינך מאמינה. אז מה אכפת לך... לא תתגיירי – לא יהיו ילדיך יהודים. לא יהיו יהודים – לא יהיו ילדיו. לא יהיו ילדיו – לא יהיו נכדינו". וכל כך הרבה זמן נדנדו, וכיוון שראתה שבנפשם היא – נכנעה.

התחיל תהליך הגיור: דרשו ממנה כי תבוא מן הקיבוץ שלה שבצפון ללמוד דת ומסורת והילכות נשים, אצל רבנית בתל אביב. למדה חצי שנה. והחומר לא רצה להיכנס לראש הבהיר שלה. למדה עוד שלושה חודשים – ועדיין לא היתה כשרה. משום שבקיבוץ לעולם לא תוכל ללמוד כיצד להיות יהודיה (והיא יודעת כבר כפל כפליים מכל נערה אחרת...) אמרו שעליה ללכת לגור אצל משפחה מסורתית וללמוד שם הליכות בית, דיני כשרות, מנהגי חג והילכות נשים. הלכה ולמדה הליכות בית והילכות כשרות. אך איך אפשר לשבת בבית שיש בו ילדים, לאכול על שולחנה של משפחה, ליהנות מקורת הגג שלה ורק "ללמוד". צריך להיות בן אדם. אז עוזרים קצת ולומדים הרבה. אחר כך עוזרים הרבה ולומדים קצת. אחר כך נהיים פשוט עוזרת...

כל התפילות כבר שגורות על פיה. פחות או יותר. כל התבשילים המסורתיים, כל מעדני החגים, וכבר נשבעה להיות יהודיה ולשמור מצווה קלה כחמורה, וכבר לא ישנה בלילות מפחד שמא תשכח אחת המצוות, ומצער שנשבעה למשהו שאינה מאמינה בו כל כך, אף כי יש מצוות יפות כאלה, ופולחנים נעימים כאלה. אבל מי וכיצד תוכל למלא את כל ההבטחות הללו בקיבוץ ועוד בקיבוץ של השומר הצעיר. היא יודעת, וגם הרבנים יודעים, שלא יהיה בכוחה לעשות זאת. ועדיין היא נוסעת לאותם מבחנים עם מטפחת צחה על ראשה, לכיסוי ראש, כמו צדקת מושלמת. ועדיין אינה כשרה לגיור. וכל כך הרבה זמן לא היתה כשרה – עד שילדה.

האם מסרה בבית החולים שהתינוק יהודי הוא. האב הלך לרשום אותו במשרד רישום התושבים, הריצו את היולדת מוקדם ככל האפשר אל המקווה, טבלו אותה. הגיור נסתיים בשעה טובה ומוצלחת. גיורת טריה ונאה, יהודיה כשרה היתה אנה-בל. וגם שם עברי טוב קיבלה. אולם תינוקה – סליחה – כיוון שנולד לה בטרם תהליך הגיור שלה נסתיים, ערל הוא.

ולא הועילו טענות ומענות. עד שלא נימול התינוק בשניה (והפצע שהגליד שוב נפתח, אמנם רק קמעה – אבל איזה יסורים לתינוק חף מפשע; איזה יסורים לאם) – לא נאותו לקבלו לקהל ישראל ולרשום אותו כיהודי.

*

צעירה אחרת, אף היא גיורת מאחת מארצות סקנדינביה, אמרה בשקט: "יש לי הרגשה שאנחנו לא רצויות. לא מספיק שאני רוצה לקשור את גורלי בגורל עמו של בעלי. אנחנו לא רצויות. אמנם מתייחסים אלי יפה. שווה בשווה מתייחסים אלינו האנשים בקיבוץ, ברחוב, במשפחה, אבל אני כל הזמן מרגישה שנעשה לי חסד. שכאילו לא מצאו אותי ראויה. כאילו דמי נחות. והרי זו תורת גזענות. לא כן?... ואיני מבינה, מדוע, עם קטן כעם ישראל – רוצה להרחיק מעליו אנשים, במקום לקרבם..."

אגב, קיצור תהליך הגיור, אינו המצאה או פיצוי של המפלגות הדתיות. המציאה אותו כנראה המציאות. "הולכים אליהם, והולכים, האשה משפילה את עצמה, נשבעת למה שהיא בטוחה כי לא תוכל לקיים. וזה נורא. זה כמו לעשות צחוק מן הדת. אך עושים זאת. מה לעשות? לבסוף נכנסים להריון ואז כל התהליך רץ על חמאה..."

 
לייבסיטי - בניית אתרים