אני ואת צמודים לעד

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1973 >> אני ואת צמודים לעד

22.6.73

אני ואת צמודים לעד

אוי כמה לא טוב כשאין כסף. אוי כמה לא טוב כשיש!

אפשר להשתגע. ביום מתרוצצים ומחפשים השקעה. בלילה לא ישנים מרוב דאגה. הכסף יורד. הכסף יורד. למה מצמידים אותו, למה? – ביטחון לכסף – זו הבעיה הביטחונית הבוערת ביותר.

שזו תהיה הדאגה האחרונה שלי. רק יהיה לי, כבר אדע מה לעשות איתו.

למשל?

אסע לחו"ל.

זאת לא השקעה.

לפני חודשיים הוזמנתי לחאפלה אצל חבר כנסת מן המיעוט הערבי. איזו סעודה נערכה שם. לפחות מאה וחמישים איש ישבו באוהלים.

אז מה זה נוגע להשקעה?

סבלנות. במאהל יושבים ישר על האדמה, כלומר על שטיחים פרושים, מחצלות וכדומה, ולאנשים הרגילים לשבת על כיסאות זה לא כל כך נוח. אבל הפעם ישבנו על הגבהה. הרמתי והסתכלתי מה מצוי מתחת. שקי מלט! מאה וחמישים שקי מלט במאהל. וחומות של שקי מלט בבית, ליד הכניסה, סביב הבית – כמו גדר. זה גבר. במכה אחת עשה אלפיים כבדים. 

אז בוא ואני אספר לך, את המשך הסיפור. ולפתע ירד גשם. 50% אחוז מן ההשקעה היו לאבנים... חה, חה! אבל צץ לי רעיון. שטיחים. רעיון גדול.

ההשקעה הכי בטוחה – קרקע. מגרשים. 

אי-אפשר למצוא כבר. אפילו אדמה חקלאית כבר אין.

אני קונה תמונות. לא סתם תמונות – שמות. מוצא חן לא מוצא חן – קונה תמונות.

תמונות של ציירים ישראליים זה לא סחורה. לקנות עולה ביוקר, אבל כבר ניסית למכור? אני קונה ליטוגרפיות של פיקאסו. צריך לקנות ליטוגרפיות של כל הציירים הזקנים. רק מתים, עולה המחיר, נוסף לשמירת ערך הכסף, ליטוגרפיות – זו ההצמדה הכי בטוחה.

מכיר שלי קונה דולרים.

עכשיו?!

דווקא עכשיו. קונים כשיורד המחיר.

אם ירד עוד יותר?

דולר הוא דולר.

שמע לי, במקום לקנות דולרים – תשים את היד על תרופות. אתה יודע בכמה עלו התרופות?

מה אני מבין בתרופות?

קנה כדורים נגד כאב ראש. אנטיביוטיקה – הוא הכי טוב – כדורים רומניים של דוקטור אסלאן. נגד הזדקנות.

לא לפי טעמי. כבר יותר טוב לקנות קפה. 

קפה מתיישן.

פולי קפה. קפה ירוק. טובים גם תבלינים למיניהם. כל הקשור באוכל. תה, סוכר, אורז!

שטויות במיץ עגבניות.

מיץ עגבניות? – רעיון!

כל דבר שדורש איחסון, קירור ומתווכי מכירה, זה עסק ביש. אני צריך לדאוג למזון לתולעים.

אוט. אבנים! העיקר שכחתי. מי שקרוב לעסקי בנייה, אתה יודע במה הוא משקיע עכשיו. ברזל, פיגומים, בלטות – מסמרים... רוצה להצמיד את הכסף שלך למשהו בטוח כמו סלע? אבנים. הדבר. מי ששכל בראשו משקיע עכשיו את כפו באבני שיש גדולות. רצוי מאיטליה. לא מתגלגל, לא נאכל על ידי תולעים, יש לזה שוק נהדר – כל זמן שחיים צריך בתים וצריך שיש. וכל זמן שמתים צריך מצבות. זו לא המצאה שלי. אני מכיר אנשים אחדים שעשו כך והם יושבים עכשיו וטופחים לעצמם על שכם. זה יותר טוב מבתים. לא צריך לשלם מסים. לא צריך לזה גג. זה נכס דלא-ניידי במלוא מובנה של המילה.

אז אני אומר לך שדירות זה יותר פשוט ואפשר גם לקבל הכנסה.

ולנהל חשבונות עם מס הכנסה... איפה שאני הולך שואלים אותי אולי אני מכיר את מישהו שצריך דירה. אתה יודע כמה דירות ריקות יש למשל בירושלים? כבר משכירים שם דירות של רבע מיליון לירות, ב-500 לירות לחודש. ואחרי כל השכרה צריך לעשות רמונט. הדיירים אוכלים את הקירות.

אבל הדירה עולה בערכה. עולה ועולה.

עד היכן היא מסוגלת לעלות. נוסף לזה זוהי השקעה של אלמנות. לא מריח לי.

אתה תתפלא מאוד לשמוע מי משקיע בדירות. ציירים וציירות, זמרים וזמרות, עובדי משרד, דיפלומטים, רופאים, מורים ומורות, חברי כנסת ושרים. אף אחד עוד לא הפסיד בארץ הזאת מדירה.

בית מלון זו השקעה יותר טובה.

בית מלון זו לא השקעה! זה גזל. ובכלל כאן מדברים על אנשים כמוני כמוך, לא על גבירים אדירים. במה יכול להשקיע האדם הקטן. עובד שאין לו פרוטה מיותרת, שאינו יכול לקשור קצה אל קצה, שמוכרח לשבות בארץ הזאת כדי להתקיים. במה הוא יכול להשקיע, למה יצמיד את הפרוטות שצרר לעת מצוקה. מה יעשה עם ה"קניפעלע" שלו.

קשה מאוד.

מה אני יכול לייעץ. יש קונים סטריאופונים. יש קונים אסימונים. אגב, מי שקנה אסימונים בשנה שעברה, הרוויח בקל-קלות 40% על השקעה, אסימון שעלה 25 פרוטות – עולה 35. עשר אגורות רווח על עשרים וחמש. זו עיסקה. 

יש אוגרים משקאות אלכוהוליים. עליה של חמישים אחוז. לפעמים של מאה.

כשהולכים למכור – אף אחד לא ישלם את מחיר החנות...

מי מוכר...

8.1.1960

כל ישראל חברים

"אני התאהבתי בישראל ממבט ראשון. רוצים לדעת למה?"

לא כל כך רצינו לדעת למה, כיוון שהיה זה יום שישי בצהריים, ואת אהבותיהם של התיירים הטובים, המשתגעים אחרי ישראל ויושבים בתפוצות, אנו כבר מכירים... אבל בכל זאת. כשמדברים על אהבה אוהבים לשמוע.

ובכן – אומר התייר ומתחייך בסודיות, כאומר לגלות קורות אהבה אחת – כאשר נסעתי בפעם הראשונה לישראל, והיה זה לפני המון שנים, כשאתן, גבירות, ודאי טרם נולדתן, ביקש ידידו של בני שאמסור פריסת-שלום לחותנו הגר בישראל, ולפריסת-השלום צירף מתנה נאה. אולם כשהגעתי הנה גיליתי, לצערי, שלא הבאתי עמי את החבילה עליה היתה רשומה גם הכתובת. יכולתי אמנם לכתוב הביתה ולבקשה, אלא שהיה עלי לנסוע למזרח הרחוק כעבור יומיים והתשובה לא היתה מגיעה בזמנה. סיפרתי על כך לאחד מידידי וזה צחק. "שטויות", אמר, "בישראל מכירים את כולם. מה שמו של האיש?" גם זאת לא ידעתי. ידעתי רק שהאיש דתי, שהוא אמיד וכי עלה לישראל משווייצריה.

"ובכן, אני מכיר אותו, כמובן," אמר ידידי כדבר מובן מאליו, ומיד הלכתי לרחוב פלוני ושאלתי למר פלוני – לפי שהסביר ידידי. פתח לי את הדלת איש בגיל העמידה, בעל זקן מידות. כאשר סיפרתי לו שאני תייר וכי חיפשתיו וכי הבאתי לו פריסת-שלום מילדיו, חייך אלי בלבביות רבה וקיבלני בזרועות פתוחות. הוא כיבדני מכל טוב הבית, לא חקר במיוחד לשלום ילדיו, אלא במידה שמצאתי לנחוץ לספר; התעניין במעשי, שאל למוצאי, לתנאי החיים של היהודים באנגליה, עמד על כך שאסעד עמו ארוחת-ערב וכו' וכו'. ביליתי בביתו שעות אחדות ופשוט, צר היה לי להיפרד מעליו. הוא הזמינני לבוא לבקרו בכל עת שאחפוץ וכאשר עמדתי בדלת לחץ את ידי בחום והפטיר, כבדרך אגב:

"אתה אורח רצוי מאוד בביתי, אדוני. אך להבא אין לך צורך באמתלות. אתה רואה, לי אין ילדים באנגליה. לי בכלל אין ילדים, לדאבוני הרב..."

 
לייבסיטי - בניית אתרים