"אני לא מת למות"

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1974 >> "אני לא מת למות"

 

7.10.74

"אני לא מת למות"

אוכלים שם "פנקייקס". "מלך הפנקייקס", יעני. ותמיד היה הפזנון הזה פתוח כל הלילה. נהגי הדרכים הארוכות ידעו, שבהגיעם לשם יהיה אור ותהיה כוס קפה חם, ומישהו שיפהק אמנם, אבל יהיה ער ויכין להם אפילו סנדביץ' ו"פנקייק", ויברך אותם בברכת הדרך.

פונדק בדרך זה כמו תחנת חיים. ואוהבים לשוב לשם, ויש יחס למקום, לא כמו לאחד שבאים אליו בשביל כסף, שמקבל אותך בשביל הכסף, אלא כמו מפתן בית, אחד מציוניוני הדרך. 

אה, ציוניוני הדרך...

אוהבי הדרכים הארוכות והשדות הירוקים מכירים אותו. ובכן, חסל סדר קומזיץ בלילה, באותו פזנון על אם הדרך בשולי כפר ויתקין. וישמן ישורון ויבעט. מה הוא צריך את הלילות הארוכים, כשהכסף זורם שם פנימה כמו נפט בכוויית?

באה שעת חצות, והפזנון נאסף אל עמו והולך בדרך כל הארץ. סוגרים את חיי הלילה וכבר אין לנוסעים בדרכים הארוכות מקום לצבור סבלנות עד שיגיעו. אין למה להגיע. סגור. וגם בוואדי ערה סגור. וכיוון שסוגרים בלילה, מאחרים לפתוח בבוקר.

למה סוגרים את חיי הלילה לאלה שעובדים בלילות, את חיי הלילה הצנועים שלנו, הלא יומרניים. טוב לדעת שיש באיזה מקום דלת פתוחה, ופנים מחייכות, ואיזו כוס חמה. אפילו בשביל מניעת תאונת דרכים.

הערב התחכמתי ובאתי לפזנון בשעה 11. שעה נורמלית בהחלט. קבוצת האנשים מן הישוב, הלכה ונצטמקה שם בלטשה עיניים, ולא הבינה את שהיא רואה.

סביב השולחנות המוגבהים ישבו-שכבו, בין יושבין ובין מסובין, קבוצת נוער-זהב מזויף. לבושים היו במכנסיים לבנים וחולצות לבנות, הכל הדוק לגוף עד שראו את שיער הרגליים, את החלקים היפים לצנעה, את החזה השעיר והשחום, שרק כפתור אחד מהחולצה כביכול הסתיר את התוכן המסולסל. אין מה לומר. יפה לראות בחורים שזופים משמש ומלידה על שפת הים. פחות יפה לסעוד על שולחן אחד איתם, ועוד פחות יפה להיות על כורחך שותפה לשיחה שלהם.

שיח מסתולים לאללה. 

ישבו על הכיסאות המוגבהים, פשוקי רגליים, פתוחי חולצות, גלויי חזה מתחת לחולצות פתוחות, והיו אוכלים ושותים בלי הרף, הכסף ניגר מהם כמו מברז, הכסף והריר והבדיחות נטולות הטעם ורוויות הגסות. לא רק מה שדובר היה גס וגועלי. גם הטון.

"מה את שוכבת כמו פרה, מה, יא רחל, אחת שרמוטה."

"רוצה לדעת מה? בוא ואתן לך."

"קדימה."

רק נאמר והעסק התחיל. וכל מה שהיה על השולחן התחיל לנסוע בכיוון המזמין. בקבוקי סודה ובירה, מאפרות, מלחיות, בקבוקים עם סירופ, צלחות עם "פנקייקס", טסו בחבטה, לגלי צחוק-צחקוק מכוער של שיכורי סמים. 

"שקט – ביקש המלצר בעדינות – שקט רחלי, מה יש לך?"

"מה יש לי? אני צריכה... מי ראשון?"

פשוט קשה לתאר את המחזה. מזה באים אנשים מדרכים רחוקות ומקצתם מן הכפר, ובמרכז – חבורה שלמה של מושחתים, שאיך שהוא הגיעה אל הכסף הקל. בחורים קטנים, מעושי פנים, ושתיים-שלוש בחורות שיכורות.

המלצר הערבי הוציא אחד מהם החוצה, לדבר על לבו. "תביט עלי – אמר – אני מתבייש שככה תתנהגו. יש פה עוד אנשים. בחיי. לא יפה בשביל בחור ישראלי יתנהג ככה."

"זה לא העניין של הסבתא שלך. אתה לא תגיד לי איך להתנהג."

"למה אתה מרשה להם להתנהג כך?" שאלתי אצל הקופאי.

"מה אני יכול לעשות?"

"להזמין את המשטרה."

"כבר הזמנתי."

"ומה אמרה המשטרה?"

"באו. והם נהיו שקטים. כמעט כל יום הם באים. התחלנו לסגור מוקדם, שיימאס להם. אז הם באים עוד יותר מוקדם. לפעמים שוברים פה הכל. אנחנו שותקים. מה אפשר לעשות?"

"והמשטרה?

"אמרתי לך. באים – אז הם מתנהגים יפה."

"אבל ישנם פה אורחים אחרים. שראו. הם יכולים להעיד."

"בורחים. פוחדים. לא רוצים להסתבך. מי רוצה להעיד נגדם?"

"ואתה?"

"אני? אני פה רק שכיר. אני לא מת למות."

 
לייבסיטי - בניית אתרים