ארגמן ומלח

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1969 >> ארגמן ומלח

 

28.2.69

ארגמן ומלח

כמה זמן עבר מאז ביקרנו כאן לראשונה, חודשיים?!

אנו עומדים ואיננו מאמינים לעינינו. או שזה מקסם שוא או שטעינו והגענו למקום אחר. היכן האוהלים הנמוכים, היכן שבילי הבוץ, והבונקרים מלאי המים. היכן קומץ הנערים המרעידים מקור בעמק סוכות. התולים עיניים מאמינות, תמימות כאלה, בהרים הקרחים שמסביב.

אמנם גם האביב עשה את שלו. האביב שבא אחרי גשמי הזעף והלביש את כל הסביבה המדברית בלבוש ירוק. אך לא רק הוא.

פה הוקם בידי אדם מבצר בזעיר אנפין, הומה מצעירים. מנערים שהם גברים ומנערות שהן... גברים. בחודשיים הללו התבצרה עיר קטנה של ימי הביניים. עם חומות מגן... חומות סביב, וחומות ב"רחובות" הצרים.

לא עוד בישול בחול. יש מטבח משוכלל שהיפה בקיבוצים לא יתבייש בו. יש חדר אוכל מסודר ומכוסה "גג" של אוהל. ומועדון, העונה פחות או יותר לדרישות, ואפילו פסנתר יש בו. פסנתר פעיל מאוד המנעים נוקטורנות של שופן, וארבעים בנות המגלגלות "רישים" נוסח דרום אמריקה, והרבה בחורים צעירים, שכבר אינם מהלכים נרדמים, כי צריך לשמור כל הלילה ולעבוד במבנים ובשדות כל היום. אפשר כבר להתחלף, יש מי שיעשה תורנות.

"לוקסוס – זו לא מילה: רק שש שעות שמירה ושש שעות עבודה... וכל החיים לפניך. בעצם, אין שעות. עובדים כמה שצריך. זה צבא..."

ולהתפעלותנו, למראה העיניים: "באמת כל כך התקדמנו?! אנחנו לא מרגישים בזאת. כנראה צריך לבוא מן החוץ. לנו נדמה שהכל זוחל. הבטיחו שאת "הסדר" נעשה כבר בחדר אוכל בנוי. ואיפה פסח ואיפה חדר האוכל." תוהה רמי, המפקד הצעיר.

אז, באותם ימים רחוקים לפני חודשיים, כשהגענו לראשונה, עמדתי כמו יידישע מאמע ולעיני נדחקו דמעות של פחד ודאגה. איך שולחים ילדים למקומות כאלה. נגעתי בכפותיהם, כמו שנוגעים במזוזה. "אנחנו לא מספרים להורים איפה אנחנו יושבים, כי הורים הם דבר כזה שתמיד דואג" – אמר לנו הנער שאחז באון בהגה המשאית הענקית שבאה לאסוף אותנו מן הבקעה.

אז קשה היתה העליה לגבעה, עליה יושבת היאחזות ארגמן. קשה וגם מסוכנת. עכשיו מוביל אליה כביש חדש-חדיש ונוצץ. וכבר מותר לספר להורים "איפה אנחנו יושבים." והם באים בהמונים אל ההיאחזות, עם סלי פיקניק והאחים הקטנים.

*

אני זוכרת, שכאשר חזרתי מן הנסיעה הראשונה, טילפנתי לאחת האמהות שיש לה בן שם, והיא ידידתי – ואמרתי לה: "הבאתי לך דרישת שלום מן הבן." "באמת?" – אמרה ופרצה בבכי.

גם אני בכיתי. בלב. אבל בקול אמרתי לה: "טיפשונת. למה את בוכה. יש לך בן שאת צריכה להתגאות בו. הוא אמנם נמצא במקום מסוכן, אך יש שם שמירה מעולה ודואגים להם. וכדי שתביני מוטב שתקומי בשבת, תיקחי את בעלך, ותיסעו לבקר אצל הבן."

"באמת אעשה זאת." – אמרה ידידתי.

אבל לא נסעה.

ואני הייתי חוזרת ומפצירה והיא תמיד מצאה סיבה איזושהי שעיכבה בעדה. קראתי אז לאב והסברתי שאין זה יפה. שהורים אחרים כבר ביקרו והבן שלהם בוודאי מרגיש עצמו מקופח. ובלבי חשבתי: "תסעו, הסתכלו בנעורים שלו. בנעורים הנקטפים הללו..."

ואז, יום אחד, נשברה ואמרה לי: "את יודעת. אני מפחדת לנסוע. זו דרך כזו מסוכנת." ומשנהו אמרה: "בחיי, הילד שלי חי שם ואני מפחדת אפילו מן הדרך לשם. עצם המחשבה מדירה שינה מעיני. איזה מין בן אדם אני..." ונסעה.

"כמה אני מודה לך שהשפעת עלי" – אמרה בשובה. "עכשיו נסעתי וראיתי."

"נו, ונרגעת"?...

"בטח. מאז נסעתי בכלל הפסקתי לישון... איזו קללה רודפת אחרי. אני עשיתי את נעורי בבונקרים, ועכשיו הבן שלי..."

*

בשבילה נכתבת כתבה זו. כדי ששנתה לא תיטרף בדימויים של נעורים כבולים בבונקר. מה שראו עיני אומר לי שאין דבר נמנע מן הנוער שלנו ואין דבר נמנע מן העוסקים בהתנחלויות. זהו פלא הצומח ממש לנגד העיניים. וכל מה שניתן, וכמה שניתן, לא יהיה מספיק. ולא יהיה כהוא-זה בהשוואה למה שהבחורים שלנו עושים שם והמוסדות שלנו עושים שם.

אם אתם רוצים לראות נוער נפלא, אם אתם רוצים לראות אהבה מה היא, אהבה לארץ, לנוף, לחברותה, לנערה, לחיים – תיסעו לארגמן, אם אתם רוצים לראות לאן הולך הכסף, סעו להיאחזות נח"ל, כלשהי. שם יושבים חיילים ששיבולים מצטלבות על דש מדיהם בחרב, ולא רק על דש הבגד...

אלף דונם חיטה, ארבעים דונם תפוחי אדמה, ארבעים דונם פלפל, חמישה עשר דונם עגבניות, "שרק החיטה תעלה יפה, אינשאללה! תפוחי האדמה, העגבניות, הפלפל – מתו. מליחות באדמה."

השדות הסמוכים לחלקות הנח"לאים – ירוקות, דשנות כאלה. ומשאיות אוספות עגבניות כרסתניות. והחיילים הצעירים עומדים ונאנחים בכאב.

"למה שדות אלה מניבים. אצלם אין מליחות?" "כי החלקות שלנו הן לרגלי ההרים שגידלו רק חרולים ולא עובדו. ואילו הערביים מגדלים על חלקות מעובדות שנים רבות. המליחות נשטפה."

"למה לא התייעצתם איתם? אין ביניכם יחסי שכנות?"

"קשה לקרוא לזה יחסי שכנות. לפעמים, כאשר נתקע אצלם טרקטור, אז אנחנו מוציאים אותו. אז לפעמים, כשאנחנו נתקעים, הם רצים לעזור. אבל כשעמדנו וחרשנו בשדות – הם עמדו והביטו ושתקו. לא אמרו דבר. הבדיקות המעבדתיות לא הזהירו מפני מליחות... עכשיו הם עומדים, צריכים לראות איך הם עומדים ומדביקים את עיניהם בממטרות שבשדות שלנו. הם משקים בתעלות ואנחנו הבאנו ממטרות. הראשונות מאז אלפיים שנה. וכנראה הראשונות מאז ימי בראשית. אין לשער שהיו לאבותיהם ממטרות."

"והיכן הפרות. הרי אמרתם שיש לכם שלוש פרות. אחת – שהבטיחו מכפר ויתקין ושתים על כל פרה, שהבטיחה הסוכנות." "הפרות נשארו בהלצה. מה נעשה אם תחלה אחת. מי יטפל בה... עזים? כבשים? זה עניין לערבים. אם אנחנו נביא צאן – נטפל בו אחרת. ועדיין לא מוכנים."

*

השיחה הזו מתנהלת בשדות שבשיפולי הגבעות. והנה שולה הסמל, הדומה דמיון מפתיע לצ'ה גווארה, חפיסת סיגריות-חוץ משובחות.

"הו-הו, סיגריות של מיליונר אצל נח"לאי..." זה מדוד אחד משוויצריה. אני לא מכיר אותו והוא אפילו אינו יהודי. שמו ג'וסף קסל, או משהו דומה. כתב לי שפגש אותי והתחיל לשלוח מכתבים וחבילות נחמדות עם שוקולד וסיגריות וצעצועים. "הדודן" הוא ג'ו מלול מבאר שבע. ארבע שנים הוא כאן בארץ. היה בעליית הנוער בקיבוץ "אורים", אחר כך למד בבית הספר הצרפתי במנזר שביפו, נו – ואחר כך צבא.

"ומה ביחס לספל קפה, לסיגריה"? מתלוצץ הצלם שלנו.

"מוטב שתשכח מזה. שבת. אין קפה. אין שום דבר חם."

"יש הרבה דתיים ביניכם?"

"שניים. שני המשגיחים..."

אחר כך, לאחר סעודת שבת קרה אך טעימה מאוד, נאספו החבריה ב"מועדון" ושוחחנו קצת.

"חוקי השבת מרגיזים, מה?"

"מתרגלים" – אומרת אחת הבנות – "זה החוק. מה לעשות. אפילו הדרוזים כבר התרגלו, ואנחנו הרי יהודים. אבל לפעמים זה מרגיז שבגלל חוקי השבת לא נותנים לנו לכבד אותה. למשל, היינו רוצים בנרות שבת, לקבלת שבת, אז בגלל זה שאנחנו לא יודעים בדיוק איך מברכים – לא מרשים... והיינו רוצים ללוות בנגינה את זמירות שבת – אז לא מרשים. כבר באמת הגיע הזמן לעשות קצת רפורמה. ועוד – הרי זה בתוך הבית, בפנים. אבל חוק זה חוק ומשמעת זה משמעת ואם זה כלול בהוראות המטכ"ל, אז כבר יש מי שיחשוב. ומה שיחליטו יחליטו."

"איך אתם מתקשרים למקום?"

"בטח מתקשרים. אבל כל אחד מאיתנו שייך לאיזה גרעין. ופה נמצאת קבוצה של ארגנטינאים שהגיעו לישראל כמתנדבים במלחמת ששת הימים ממש – והיו רוצים לחזור לשדה-נחום – הביתה."

"ההורים הסכימו לעליתכם?"

"כך, בערך" – נדות הבנות ומגחכות ביניהן.

וישנו גרעין משלים ל"האלה" ו"אל מול אדום", וגרעין רביעי שהולך לגבעת יואב. "צריכים להבין" – אומרים הצעירים – אנחנו רוצים ללכת למקום שבו נתישב ונחיה. אלה מקומות אולי לא פחות קשים ממקום זה, ואנחנו נחוצים שם, וחבל לנו על הזמן. אם כי אנחנו מעריכים את חשיבות המעשה כאן. היינו רוצים גם להיות במסגרת יותר צבאית. אנחנו נח"ל מוצנח. רוצים באימונים. מבינה. בטח – אחרי שנזיע כאן כל הקיץ ונוציא את הנשמה, ונתעייף כבר מ"הדיפת" הברחש שכבר שלח את הסנוניות שלו – יהיה חבל לזוז. מתקשרים למקום."

"האם תיארתם לעצמכם את החיים בהיאחזות, כפי שהם. האם ישנם דברים שהייתם רוצים כי יהיו אחרים. איזה משאלות?..."

נשתרר שקט. שום דבר אינם רוצים.

לפתע הרים צעיר אחד אצבע, כמו בכיתה, כמבקש רשות לדבר:

"כן?"

"שיהיה פחות מליחות בקרקע..."

האורחים צחקו, החיילים לא.

 
לייבסיטי - בניית אתרים