ארוחה בשמש

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1969 >> ארוחה בשמש

 

17.3.69

ארוחה בשמש

"העיקר זה מרגלית אשתי. מרגלית שמש. שתכתבי!" – אמר בעל המסעדה ונבלע בתוכה.

עמדנו כבר ברחוב. היה לילה. וירושלים החשופה ליד מגועלת בדם, המתה, כרגיל, מאז מלחמת ששת הימים. אנשים התהלכו בה. בשקט. נינוחים, שמחים בחייהם. זוללים במזללות, נדחקים לבתי קולנוע. והצעירים, בבלוריותיהם הארוכות, חובקים נערות גזוזות שיער. כי יש אביב בירושלים. ואם כי פריחת תפוחי הזהב, לא שפכה כאן מיליוני בקבוקים של בושם משכר – מבושם האוויר באביב ריחני המלחש: "שמח אדם. החיים קצרים!"

גם הם שמחו, במידה שיכלו. אחדים בתוך פיז'אמות, כי על הרגליים הנתונות בגבס כבד, קשה להעלות מכנסיים. אחדים בתוך עגלות – כי עדיין אינם יכולים לזוז, אפילו. ואחד או שניים, לובשים בגאווה את מדיהם, עם הנעליים האדומות וכומתות הצנחנים.

אחת לשבוע, זה שנה וחצי, מארח בעל מסעדת שמש חיילים פצועים חינם אין כסף. ואותו ערב עליו מסופר – בא לסעוד עם "החבר'ה" גם המפקד – האלוף רחבעם זאבי, גנדי.

אמרו לבוא בשעה שבע ושלושים. והמפקד בא והמתין עת רבה לחייליו. ומשבאו, אמרו "אהאלאן" – ישבו "בין יושבין ובין מסובין", והמפקד בתווך, וגילגלו שיחה.

"הא, אתה, חיוורין, איפה נפצעת?" – שאל את איציק ממלבס.

"במוצב."

צחק המפקד. "אני מתכוון באיזה מקום בגוף!"

"מתחת לברך. לפני שלושה חודשים."

"מה המצב?"

"יהיה טוב" ניחם הפצוע את המפקד.

גד נפצע בעזה. זרקו רימון, סיפר, והרימון נכנס לתוך הזחל"ם. בסיור שגרתי.

"כמה נפצעו?"

"שתיים."

"מה, היו שם נקבות?" – שואל גנדי בקריצת עין.

"אני לומד דקדוק, עוד לא יודע כל-כך טוב עברית. היו בזחל"ם שבעה, המפקד."

"ולאף אחד, מלבדך, לא קרה דבר. איך זה?..."

"הוא נכנס לברך שלי. וכמו שאומרים, הברך שלי חיפה על האחרים."

"כל הכבוד..." (ברך מסורה למולדת...).

"לא. שתי הרגליים קיבלו. ונכנסו רסיסים בעצמות ובחלק התחתון. אז רצו להוריד. לא נתתי. גם מן הרסיסים שבבטן, ככה, נהיה לי יותר קל. עכשיו מנסים להציל. חושב יהיה לי שתי רגליים."

*

גד בא ממרוקו. היה בתנועה הציונית שם, הלך להכשרה בצרפת ומשם עלה. כל המשפחה נמצאת עדיין במרוקו לבד מאחותו ומאח היושב לידו.

"נוער?" – שואל גנדי.

הצעיר נעלב. "בגדוד צנחנים, כבר שנה ושלושה חודשים. לא תינוק. בן עשרים ואחת."

"ואיפה אתם עושים שבת, לאן אתם נוסעים בחופשות?"

"הביתה. הסוכנות נתנה דירה."

"ולחברים נוסעים?"

"לפעמים. מזמינים מן היחידה. זה בסדר, המפקד."

"ואתה, חביבי" – שואל גנדי צעיר מתולתל היושב לידו. השרוול ריק, והיד נתונה מתחת לחולצה. הפנים כאובות כאלה. – "מנין אתה?"

"מן הסדנא."

"אל תגיד לי שנפצעת בתאונת דרכים!"

סומק עולה על הלחיים החיוורות. "מודה באשמה" – אומרות העיניים. המפקד אינו סולח, והחייל מסביר ומצטדק, לא היתה לו ברירה. ממול באה מכונית אזרחית, ומכוניות חנו משני הצדדים, והיתה ברירה אחת, לעלות על מכונית שאין בה אנשים ולהיפגע, או לעלות על מכונית עם אנשים ולפגוע.

וכך במגומגם, עולים סיפורים. החיילים מספרים באי רצון. לא כגיבורים, כמתביישים שנפצעו. ש"מתבטלים הם" בבתי החולים, שעה שהם נחוצים בבקעה. ויש מרדפים, ועוד איזה מרדפים!... ושום טינה, אפילו לא טיפה. שום ספק, שום חרטה. ואם ישנה טינה, הרי היא כלפי הרגל שממאנת להירפא, כלפי הבטן שקרביה כואבים, כלפי הרופאים שאינם נותנים תעודות, שכשרים הם לחזור ליחידות.

מה קורה לנוער שלנו? כלום חוקי בשר ודם על פחדים ואהבת חיים לשמם אינם חלים עליו? ואולי, בנוכחות המפקד אינם מספרים את כל האמת? אני מתכופפת אל הצעיר שבא ממרוקו, והמקווה שיהיו לו שתי רגליים, ושואלת אותו בלחש:

"קשה פה, מה?"

"קשה."

"לוא היית יודע מה יקרה לך, האם היית בא. אמור לי את האמת. אף אחד אינו שומע אותנו."

הוא מביט בי כאילו יצאתי מדעתי. "לא מצטער אפילו רגע אחד. בשביל מה את חושבת אני באתי?... העיקר שבבית לא יודעים. מה בוער. למה שיכאב להם הלב. עוד יספיקו. ובכלל, זה עניין שלי."

בין סיפורו של גדעון שקדי (מילואים) מגבעת חיים, העובד בכותנה ונפצע עם בוקר ממארב בגשר עבדאללה, ואיך היו שם בחורים שתפסו שוק ונדבקו לקרקע, ואיך פינו אותו בשעה שש בהליקופטר וסיפורו של דודו שהזיז רגל במוצב ומשהו מסתורי התפוצץ – התחילו להגיש את מעדני שמש.

"תכתבי שזה אוכל גן-עדן. אין שום תלונות. אני אוכל פה קבע כבר איזה שלושה חודשים. כל הכבוד לשמש ולגברת שלו. היא יודעת מה זה אוכל טוב. העמידה אותי על הרגליים" – קבע מישהו מן החיילים וליטף אל רגלו הכבדה בתוך גבס נתון בפיז'אמה. וכולם צחקו.

ובאמת, היתה הארוחה כיד המלך. מיני בשר ודגים ומשקאות ורפרפות. ככל שביקש החייל. ואם כי המארחים עשו כמיטב יכולתם, והמפקד דיבר איתם כאחד מן החבר'ה, כולל בדיחות מפולפלות ומילים שאינן בדיוק בנוסח שיחת-סאלון, אשר זכו לרעמי צחוק – היה עצוב משהו.

רק אחד היה במצב רוח מרומם. סגן גיורא שפניו חבושות. הלסת קצת הלכה. אבל היא בסדר. תחזור. מתי נפצע? לפני יומיים. כן, במרדף האחרון בבקעה. בזה בו נפלו בועז ויוסי וחנן.

שייקרא להלן "מרדף השלושה" – קובע גנדי.

גיורא היה הראשון לעזוב את השולחן, והתנצל על כך. צילמו לטלוויזיה – סיפר. הולך לראות את עצמו איך הוא מככב. אבל לא ארכה השעה וחזר. "הצנזורה לא אישרה, כנראה" – אמר בצער.

"בעצם, אולי מוטב כך, כי החבר'ה היו ודאי צוחקים לו כשהיה חוזר למחנה" – אמר מישהו.

"עד שיחזור – ישכחו."

"איך, אני חוזר מחר..."

 
לייבסיטי - בניית אתרים