אשדוד בחיתולים

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1970 >> אשדוד בחיתולים

 

29.5.70

אשדוד בחיתולים

עולים ומהגרים

יישוב ססגוני ועליז ומיוחד במינו, אף כי בא מ"שבעים ארצות".

ישוב עם מעדני כל העדות שריחם הולך מקצה העיר אל קצהָ, עם תלבושות מסורתיות מלאות הוד, תלבושות חתיכיות מקרנבי סטריט, קליטת עליה מהירה נוסח סיר לחץ, בתי חורשת לצמיגים ולסיבים וליופי, עם רומנטיקה – ובייחוד בשעות בהן שוקעת השמש וצובעת אדום את חזיתות הבתים שליד החוף.

או אז נאספים "כל השבאב", עומדים ברחבה שלפני בנין מרכז הקליטה ונאנחים.

על פי הרוב יש להם מה להיאנח. תמיד יש פנים חדשות באולפן, פנים חדשות של עולות חדשות, צעירות פחות – צעירות יותר אבל נאות תמיד. יוצאות הן אל המרפסות לתלות כבסים, לנשום אוויר צח, להתגעגע, להביט בשמי הים עד קצה האופק.

אומץ לב

אחדים מבין "הסטודנטים" הללו פגשתי זה לא כבר, בטרם עלו, ברומא. למנה גדושה של אומץ לב נזקקו כדי ללכת נגד הזרם. לאומץ לב ולאמונה בכוחות עצמם. כי רוב רובם של היושבים ברומא-הפליטית, הם מגורשי פולין שנמצאים בדרך-תקווה הגדולה אמריקה. גם אלה שהגיעו לאשדוד שהו ברומא באותה תקווה, אלא שבאיזה מקום נשבר להם, בררו כתובתה של הסוכנות, הלכו לשם, מלאו טפסים, וכעבור שבוע, – היו כבר בדרכם לישראל, עם כתובת של אולפן, מרכז קליטה, מקום מגורים ומקום עבודה מתוכנן.

באותם הימים התקיימה ברומא ועידה של פעילי "היאס" – ארגון יהודי העוסק בהגירת פליטים יהודים לארה"ב, קנדה, אוסטרליה, ארצות דרום אמריקה, סקנדינביה, לכל ארץ חופשית למעשה, פרט לישראל. הטיפול בעליה ישראל, נתון כידוע, בידי הסוכנות היהודית. ועד שלא "פוגשים" מוסדות יהודיים אחרים המטפלים בהגירת יהודים, אפשר להמשיך ולפשק שפתים בבוז, כל אימת שהשם סוכנות עולה על לשון. אחר כך משתנה היחס. מן הקצה אל הקצה הוא משתנה.

בוועידה הזו הובא מקרה של יהודי שהמתין ברומא לוויזה לאוסטרליה שלוש-עשרה שנים! היה זה מקרה קיצוני, אך אחינו בני ישראל, המגיעים מפולין, מחכים לניירות שלהם לארה"ב ולארצות אחרות בין שנה לשנתיים. ואינם פוצים פה. בין הזמנים מקבלים את דמי הקיצבה, גרים בדירות לא דירות יושבים על המזוודות, והולכים להתראיין אצל הקונסול. ולראותם באותו יום של ריאיון הוא מחזה קורע לב. קורע לב לראות את היהודי הלובש את בגדי השבת שלו ביום של חול ונשמתו מפרפרת בפחד מפני פסק-הדין. מפשפש הוא במעשיו מימי הילדות והנערות, סוציאליזם, קומוניזם... חברות במפלגה. הלספר? אולי לספר שהכריחו. שלא רצו לתת עבודה. ואולי לא לספר והכל יעבור בשלום... מסתירים חולי. ממציאים קירבות משפחה... הכל כדי להרשים את הקונסול, שהוא אגב, ממוצא גרמני...

*

אז למה נזקקו אלה שעלו לישראל מרומא והנמצאים כיום במרכז הקליטה של אשדוד או באיזה מרכז קליטה אחר, למנה גדושה של אומץ לב?

כי הלכו נגד הזרם. כי הלך-הרוח בין פליטי פולין, שבגורלם המשותף של פליטים מאותה ארץ ומאותו מוצא, הם מהווים קבוצה הומוגנית – של הצלת עורם הם. הם אינם מעוניינים להיות חלק ממשהו. להלחם למען משהו. נלחמו מספיק! האמינו מספיק! הם רוצים להיבלע. לא להיות יותר בעיה כללית. איש איש לעצמו ולמשפחתו הקטנה. קצת נחת מילדים וזהו. שום אמביציות של כלל אזרחי העולם הגדול. אין זאת אומרת שהם אויבי מדינת ישראל. חלילה. הם מאחלים לה כל טוב. אבל בפנים, מבטלים הם את ערכם כאנשים בתוך חברה חדשה שיש לה אתגרים. הם יספרו סיפורים אחרים. אבל בשעות האמת – זהו חוסר האמונה באפשרות של נתינה. של נתינה כזאת שתהא עדיפה ועולה על הקרבן, על הוויתור שבחיי רווחת הפרט, באמריקה של האפשרויות. באמריקה הגדולה שניתן להיבלע בה ולא נודע כי באו אל קירבה.

בתוך הלך רוח כזה – הגיבור, המעז, השואף - פורש מן הכלל. הוא מגוחך, מאחז עיניים. פאנטזיור ומתחזה. בקיצור – מי שעולה לישראל הוא כזה. "תראו אותו, את הגיבור... איזו תועלת הוא יכול להביא. מי צריך אותו בישראל?..." זאת לגבי המזדקנים. ואילו הצעירים – על אלה משפיעים ההורים לבל ילכו. מלחמה שם. אל תהיה גיבור. ונוסף על כל אלה – ילדים נשואי-תערובת. ואם אינם עולים ביחד עם הוריהם, שלפחות אחד מהם הוא יהודי, אין חוק השבות חל עליהם והם חייבים תחילה להתגייר. והתהליך אינו פשוט... וישנם גם מקרים רבים שאחד מבני הזוג רוצה לעלות ואילו השני אינו חפץ בכך. והסוכנות מסרבת להפריד בין בני זוג. וכך יוצא שלא פעם, במקום לפעול כמשרד שמטפל בצד הפורמאלי של סידורי עליה, עוסקת הסוכנות בדיני אישות... מפייסת נשים, משלימה בין נצים.

 
לייבסיטי - בניית אתרים