"אשר קדשנו במצוותיו"

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1961 >> "אשר קדשנו במצוותיו"

 

24.9.61

"אשר קדשנו במצוותיו"

"שבי כבר, שבי מהר!" – פקדה הלנה. שתינו צנחנו בבת-אחת לתוך ספסל אחורי. הפעם, צר היה לרדת מן האוטובוס הצר והדחוס. נפלא היה באוטובוס הזה בשל האיש עם הלולב והאתרוג, אשר קידשנו במצוותיו.

היה זה יהודי כבן ארבעים, לבוש חליפה אפורה ונאה וחבוש כובע. לא הבנתי מדוע תקע היהודי לולב ואתרוג בידי בחור שעמד בסמוך לו. כנראה רוצה לשלם לנהג וידיו תפוסות – החלטתי. אחר כך ראיתי בידו השניה כיפה מרוקמת, וכי הוא שם אותה על ראשו של הצעיר והשניים מלחשים משהו ביניהם.

"למה קראת לי?" – שאלתי את הלנה.

"אספר לך אחר כך. כאן מקשיבים" – לחשה.

הלנה הגיעה אלינו ביחד עם בעלה הגוי, מאחת המדינות שמעבר למסך. מעולם לא שאלנו אותה כיצד נישאה לבעלה. ידענו שבעלה לא התגייר, מישהו סיפר שהלנה התנצרה. אנחנו ידענו, שהיא ובעלה אזרחים טובים וידידים טובים. ועוד: את הלנה אי-אפשר היה לשאול דבר. תמיד היתה חוששת שמאזינים לדבריה, שרודפים אחריה. כל עברה לוטה בערפל. היא סיפרה רק על חייה כאן, רק על ההווה.

הפחד שנשאה עמה מאז, ושהאמנו כי נרפאה ממנו, שוב חוגג את נצחונו – חשבתי בצער. וודאי הייתי מנסה לעבור לנושא אחר, לולא האיש עם הלולב והאתרוג. הוא עמד עכשיו בסמוך אלינו ופנה לשכני שמימין:

"אולי אדוני רוצה לברך? מצווה גדולה היא."

לקח שכני את האתרוג והלולב בשתי ידיו, "המזכה במצווה" כיסה את ראשו של הזר בכיפה הרקומה ושאל: "ואת הברכה, אדוני יודע? הממ... ובכן תגיד אחרי: ברוך אתה ה' אלוהינו..."

"ברוך אתה אדוני אלוהינו" – החזיק אחריו הצעיר בשקט בשקט.

"אשר קידשנו במצוותיו – תגיד אחרי..."

"אשר קידשנו במצוותיו תגיד אחרי, סליחה!" – עלה סומק בפניו.

"וציוונו לברך..."

"ועכשיו תגיד את הכל מחדש ולבסוף שהחיינו, ואז תנענע את הלולב, הנה כך..." וכך הלך "המזכה במצווה" מאיש לאיש וביקש בענווה, כי יבוא על הברכה. האוטובוס נעצר, האוטובוס נסע, נוסעים ירדו ונוסעים עלו והוא בשלו. וכולם נענים לו בחיוך טוב ובסבר פנים יפות. עד שהגיע לאחד בעל כובע וזקן. וזה דחהו בכעס. "חושב שאני מחכה עד שהוא יזכיר לי לברך. מה? אין סוכות ליהודים!"

סרב אחד, מייד נדבק גם שני בסירוב, ושלישי הלך בעקבותם. אך האיש שלנו לא אמר נואש.

"ואולי אדוני טרם בירך הבוקר, והחג מתקרב לקיצו וחבל, כי מצווה היא..."

"ויהודיה, הגם היא רשאית לברך?" יצאתי לעזרו.

"ודאי, ודאי – צהל – ומצווה גדולה היא. במצווה גדולה תזכי!"

ואני לוקחת בידי את הלולב והאתרוג, והצדיק הנוסע שלנו מחזיק את הכיפה וידו מהססת. אחת הנשים נידבה מטפחת ראש והתחלנו לברך. והיה לי כל כך טוב. מה אגיד? ממש הרגשתי, שבירכתי רצויה שם למעלה, שלא ברכה סתם היא זו, אלא תפילה שנתקבלה. שירד עלי אור של חג, שהתקדשתי.

ולחשוב שהאיש האפור הזה, הצדיק-הנוסע הזה המגוחך משהו בלהיטותו למצוות, הפך סתם אוטובוס של חולין, לסוכת שלום, למקדש מעט, בו אומרת אחת כופרת את תפילתה הראשונה.

"ברכי!" – אמרתי להלנה והעברתי לה את הלולב, האתרוג וכיסוי הראש. 

פניה חוורו. "אינני יכולה" – לחשה עת דחתה מעליה את הירק הרענן, הריחני.

"חבל" – נאנח היהודי – "מצווה גדולה היא."

"אין צורך להתרגז. איש לא הכריח אותך לברך," רגזה צברית בהירת שיער, שהחזיקה במוט לבל תיפול בסיבוב. היא כיסתה ראשה ו"אמרה אחריו" והלולב מתנועע והיא מתנועעת, ידה האחת אוחזת בלולב, ידה השניה במוט.

היה משהו בקולה שאיחד לפתע את הנוסעים כולם. וכמו עמדו בתור לברך ולזכות במצווה למען האיש התמים. אפילו הנהג בעל האף הסולד, שזרק קודם לכן מבטים מהתלים בצדיק, בירך. הוא החנה את האוטובוס בצד הדרך ו"אמר אחריו" בקול של מפקד פלוגת-אש.

משהגיע תורו של תייר קשיש, שישב במושב קדמי, התרומם הלז והודיע חגיגית שהוא יודע את הברכה בעצמו. בקול אדירים ובהברה אשכנזית-פיוטית ובניגון מסורתי בירך שלוש פעמים. פעם – "אשר קדשנו במצוותיו"; פעם "שהחיינו וקיימנו לברך על..." ובפעם השלישית ברכה פרטית משלו: "שהחיינו והגיענו לזמן הזה שיהודי יכול לעלות לרכב עם לולב ועם אתרוג ושכל הנוסעים יברכו עליהם. איפה עוד, לבד ממדינת היהודים, יקרה כזאת, הא? אלא מאי? ששם, בגולה, לוא כבר עלה יהודי כזה לאוטובוס מלא יהודים, היה מוצא יותר מיהודי אחד היודע לברך. מילא! שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, שיכולים להיות יהודים טובים, אם גם בלי תפילה ומצווה."

ואז שינתה פתאום הלנה מטעמה. "גם אני רוצה לברך" – אמרה לבעל הלולב. כיסתה ראשה ובירכה ובכתה, בכתה ובירכה והאנשים נדו בראשם ונאנחו.

ניחשו?

"מה רצית לספר לי?" – חזרתי על שאלתי משישבנו בבית הקפה.

"זה כבר לא חשוב" – אמרה לי – "זה כבר באמת לא חשוב."

 
לייבסיטי - בניית אתרים