אתגרים ואכזבות בקרית שמונה

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1976 >> אתגרים ואכזבות בקרית שמונה

 

24.9.76

אתגרים ואכזבות בקרית שמונה

ביחד עם הרב הצעיר צפניה דרורי

כשקם הרב צפניה דרורי לפני שמונה שנים והלך לעיירת הפיתוח הצפונית, לקרית שמונה למודת ההפגזות, היה צעיר מאוד – בן שלושים ואחת. מה עשה הרב הצבר, כיצד הטביע חותמו על העיירה שהיתה בינתיים לעיר – ומה עשתה העיר לרבה?

היה שווה, הרב צפניה דרורי? 

וכשאני שואלת אני חושבת בדרכי שלי על הוויתור שוויתר על קריירה רבנית-לימודית, על חברותא עם חכמי תורה, על כתיבת ספרים, על רכישת שם בין אנשי תורה וגדולי תורה, על חיים בירושלים, לו ולבני משפחתו, כולל הקניית חינוך הולם בבתי ספר מעולים. ויתור על שמונה שנים של חיים בחברה מסודרת על כל מעלותיה ומיגרעותיה.

אין תשובה אחת. בפי הרב צפניה יש הרבה תשובות ויש הרבה נחמות – חיים ללא איפור, פירות שנשאו השתילים שנטע, שאין להם מקום לאיצטבת הספרים אך כבשו להם מקום נכבד בפרקי חיים שנצררים בספר החיים בארץ ישראל, בספירת מניין חיי התהיה של העם, לכבודה של תורה ואמונה.

הירדן – במקום מקווה

מהם תפקידיו של רב קהילה? הוא מעין ראש עיר, וראש אזור רוחני, שאתה פונה אליו בכל. תפקידיו המוגדרים – קבועים. דיים לבלוע את כל יומו עד חצי הלילה, אך לשיחותו אין הגדרה.

חלק ניכר מזמנו נתון לטיפול ברישום נישואים. כמאתיים בני זוג נישאים בקרית שמונה בשנה. מה הרעש? מאתיים זוגות בעיר צפונית בדור הזה שלנו צריך לוודא שהם רווקים, שהם יהודים (נישואי תערובת נפוצים ובעיקר בעליה החדשה), שהנערות אינן קטינות (המבקשות לברוח מן הבית בכל מחיר), שההרות הרו למי שעתיד להיות הבעל, (לפעמים צריך לשכנע את הבחור שיישא את בעולתו). יש למנוע נישואים מפוקפקים (נוכלים המפתים נערות, זקנים "הקונים" ילדות, חרש-אילם שהורים משיאים לו בת).

רב קהילי – מלווה את בני הקהילה בטוב וברע. הרב עוסק גם בשלב ההכנה לקראת הנישואים – שיחת היכרות, ואחריה מדברים על השקפת עולם, תוכן חיים, מה זה משפחה יהודית ומה מצפים ממנה... יש גם הכנות הילכתיות, שבהן נוטלת חלק אשתו הרבנית. לא, אין הרב לוחץ בעניין המיקווה לבנות קיבוצים, משאיר בידי הבנות את הבררה והן טובלות בירדן...

"אני מוצא נהיה לערכי הדת, רצון לקיום מצוות גם במיגזר הקיבוצי, אפילו זה של 'השומר הצעיר.' לא פגשתי אפילו זוג אחד שביקש נישואים אזרחיים.

" הישראלי הוא אדם מאמין. החלוקה בין חילוניים למסורתים מלאכותית. כולם מחפשים את הדרך להיות יהודי בן דור הגאולה.

הקיבוצאי – יהודי מאמין

אנשי הקיבוצים הם יהודים בעלי אמונה. הם מוכיחים זאת בעת צרה לישראל, וגם בעתות שלום, בחיי היומיום."

"למשל, אני מטפל בתרומות ומעשרות. בעבר היו נוהגים לקטוף לארוז ולשלוח לשקווים בערים מבלי להפריש מעשרות במשקים, והתוצאה היתה הפסד וחטא. המשקים מפסידים עשרות אלפי לירות בפרי שכאילו נלקח ממנו מעשר בשוק ואולי הפרי הגיע לבתי ישראל. עתה הגענו להסדר עם המשקים שעושים הפרשה במקום, כדת וכדין.

או עניין הערלה. לפי התורה מותר הפרי באכילה רק מן השנה הרביעית. ואכן, עצי הפרי כידוע, אינם מניבים אלא לאחר ארבע-חמש שנים, אבל תפוחים מקדימים להניב. וכך גם הערלה היתה מגיעה לשוק. עתה שולחים את הערלה במיכל נפרד ומסומן שזו ערלה בשביל הצרכן הלא-יהודי. ומשונה לראות משאיות עמוסות היוצאות עם שחר בימי ראשון או אפילו במוצאי שבתות, עם פרי שנקטף כנראה בשבת. אבל מקפידים על מכלים נפרדים עם ערלה. 

לא נחה דעתו של הרב והוא עדיין מנסה להשפיע שלא יקטפו בשבתות, שלא ימיינו ולא יארזו – אך קשה להיכנס למשקים ולצוות.

"לא הייתי שקט. הלכתי לבית האריזה המרכזי. פחדתי פן יאכלו העובדות מן הפרי שהוא ערלה.

"איך שאלתי, הפרי טוב, טעים לכן?"

השיבו הבנות: "חלילה וחס, אסור לאכול מן הפרי. עבר פה קיבוצניק והזהיר!"

"ואני הלכתי והתברכתי בתוך לבי,שהנה בחור לא דתי, אחד מן החילונים, כמו שאומרים, ויש לו מרץ לרוץ ולהזהיר על איסור. למנוע חטא מאחר היא מיצווה גדולה. אז איך אפשר לחלק להרדים ולחילונים את העם היהודי החושב בציון?

"אני משוכנע שלו היינו עושים מישאל על נישואים אזרחים היה הרוב בוחר לשמור על המסורת, כך גם ב'איחוד הקבוצות והקיבוצים', כך ב'מאוחד', כך 'בקיבוץ הארצי'. ראוי לציין שבכל הקיבוצים, ללא יוצא מן הכלל קיימים מניינים בחגים, וכל ילד יהודי נימול."

הרב מספר גם על כשרות, בית מטבחיים, בית שחיטה, איטליזים, שלושה בתי מלון שבקרית שמונה ובתי הארחה שבקיבוצים, הנמצאים בהשגחתו.

גם בבתי ההארחה של הקיבוצים ישנו משגיח? אני תמהה. הרי אין עוד תופעה מכעיסה כמו המשגיח שכופים עליך, שמושיבים על אנשים עובדים, אחד שכל מלאכתו בטלה, המקבל משכורת בעבור שיושב ומפקח ומהווה מיטרד.

*

הרב דרורי אינו מתכעס. דבריו בנחת נשמעים. ובכן, המשגיחים שלו אינם אוכלים לחם-חסד, אינם מסתובבים בטלים מעבודה ואין משלמים להם בעבור הטרדה. יש משגיח שהוא גם חצרן, שני עוזר למנהל פנקסים, שלישי נותן יד בבישול. תמיד יש עוד פונקציה המצדיקה את השכר.

האם באים המשקים בעלי המסעדות ובתי האוכל לידי כעס ומריבות עם הרבנות? ידוע גם ידוע שהרב צפניה דרורי מחמיר אך גם מקל, שתמיד ינסה למצוא פתרון בגבול השכל הישר, תוך כדי כיבוד מלא של הדת וקיום מיצוותיה. הוא מנסה להתגבר על מכשולים ולמצוא דרך.

"אני ניגש לאנשים באמון מלא. והאמיני לי, שאין שוטר יותר מחמיר מאשר אמון. צריך האדם להיות בשפל המדרגה כדי שיזלזל באמון שנתנו בו."

לומדים תורה בארצנו

אלה הם עיסוקים שמחייבת מישרת רב ראשי של עיר – יומיום. אך יומיום ישנם גם השיעורים, הלימודים, החוגים. "ולומדים תורה בארצנו," מחייך בטוב האיש הצעיר בעל הזקן המלבין. שיעור בגמרא בנאות מרדכי, שיעור ברמב"ם בקרית שמונה, תנ"ך עם הבנות המתנדבות. שיחות הכנה עם קבוצות בני-מצווה ושאר חובות שבלב ותענוג שבתפילה, כל פעם בבית תפילה אחר של עדה אחרת, שכונה אחרת. רבה הראשי האשכנזי של קרית שמונה הוא הרב של כולם.

למן השעה שש בבוקר ועד שעה מאוחרת בלילה אין מוצאים את הרב בביתו. תמיד בפעילות קהילתית דתית, קהילתית אישית, בין השכנת שלום בין בני זוג ניצים, וחיפוש בעלה של עגונה, ומתן שיעור, וחוג בית, ותפילה, ודאגה לשיכון, וענייני כשרות, תיכנון לימודים בבית ספר, דאגה. לשיכון וסתם אדם נצרך – הולך חומק יומו של הרב, ועובר חודש, ועוברים חודשייים, ושנה ושנתיים ושמונה שנים, והיכן אתה עומד היום רב צעיר?

רב צעיר עם זקן לבן, עם שמונה שנים בקרית שמונה שהן כשש-עשרה שנה. וילדים קטנים שהיו בינתיים לגדולים ואחד שנולד כאן, ואישה שעושה ימים ולילות כרבנית, מזכירה של נשות המפד"ל, ועוד אלף ואחד עיסוקים...

כתבו עליו, על הרב צפניה דרורי, שכאשר בא הנה נעצר תהליך ההידרדרות שנמשך שנים ארוכות. יש כבר למי לפנות, יש מי שיפתור שאלה מציקה ויש מי שידריך ויקרע אשנבים אל האור הגנוז שביהדות. ומיני אז עשתה העיירה הצפונית תפנית עצומה של מאה ושמונים מעלות בתחום חיי היהדות. מיכשולים הוסרו... והעיר גדלה משישה אלף תושבים ל... שישה-עשר אלף תושבים...

הרב צפניה דרורי נתברך בכמה תכונות שסייעו לו למצוא נתיבים ללבם של בני העיירה. היותו  צבר ובן למשפחת חקלאים, גילו הצעיר, שיטת מקל-הנועם שלו המעוגנת במישנתו של הרב קוק, עובדת היותו מצוי באורח מחשבתם של בני הדור הצעיר – כל אלה סייעו לו להיות אהוד ברחבי העיירה ובקיבוצי הגליל העליון המקיפים אותה.

הרב צפניה דרורי נולד לפני שלושים ותשע שנים בשדה-יעקב שבעמק, היה מראשוני התלמידים בישיבת כפר הרוא"ה, ישיבה שהיתה מעין השלמה לחינוך שקיבל בבית הוריו, חינוך של מיזוג תורה ועבודה. משם הלך לישיבת "כרם דיבנה" וזכה להימנות עם תלמידי המחזור הראשון. בהיותו בן תשע-עשרה עבר לישיבת "מרכז הרב" בירושלים, ובין כתליה שהה שלוש-עשרה שנה עד להכתרתו כרב בקרית שמונה.

מסופר עליו, שעוד בהיותו תלמיד תורה הצטיין בנחשוניות. הוא ובני גילו יצרו את המסגרת החדשה של לימוד בישיבות תיכוניות – ארבע שנות לימוד במקום שנתיים – כפי שהיה נהוג עד אז. היה בין אלה שטרחו בהקמת "כרם דיבנה" ומאוחר יותר נמנה עם ראשוני הקבוצה שהתפרסמה ביישוב החרדי כ"שבט איתנים", אשר הביאה לפריחת ישיבת "מרכז הרב" בירושלים.

בנטילת כהונת רב מקומי בקרית שמונה, היה משום נחשוניות, גם הקרבה אישית, שכן לגביו פירוש הדבר היה עזיבת ישיבה שבה שימש באחרונה כ"ראש ישיבה לצעירים", ויציאה ל"שממה רוחנית".

שממה בלב

השממה עוד נשארה במובן ידוע. שממה כלשהי גם בלבו של הרב.

"קיוויתי לבנות רבנות לפי הבנתי. קיוויתי רבות. השפעתי על העיר פחות משחשבתי. אולי בי האשם. אולי האשם בהתאבנות. קיים ניתוק בין צרכיה של עיר לבין העזרה הממשית שמגישים לה – למרות ההכרח בצרכיה ובחשיבותה. יש חוסר תיאום מוחלט בין ההחלטה לתת לה עדיפות – לביצוע הממשי. כך שהרבה רצון טוב והרבה כוחות יקרים מתבזבזים על מאמצים להתגבר על מיכשלוים שמערימה הרשות, עד שלא נותר כוח לעסוק בעיקר.

יש לכך דוגמאות לרוב. אין זה סוד, שעתיד המקום הזה תלוי בבואם של אנשים חדשים בעלי השכלה ובעלי יוזמה, אנשים מתרבויות שונות, אנשים צעירים ומשפחות צעירות. אבל כשהללו באים – עם כל הלהט שבלב כדי לתת יד בבנינה ושיקומה של קרית שמונה אין מי שיקלוט אותם. מדירה עלובה לדירה עלובה עוד יותר, בשכירות חורשות האוכלפ מחצית משכורתם. אפילו דיור מינימלי אין העיר הזו מסוגלת לספק למומחים שהיא זקוקה להם.

"עיריה קמה ועיריה נופלת ואין למי ללכת ואין ממי לבקש. אין מלאי דירות למען עובדי ציבור חיוניים, אין פרויקטים לבניה, יש משרד שיכון אך אין שיכון.

"אני בונה מרכז תורני בקריית שמונה. הכסף כבר נאסף באנגליה, משרד השיכון הסכים, מינהל מקרקעי ישראל גם הוא הסכים – ועד היום הזה אני ממשיך לבנות על הנייר משום ששני המשרדים הממשלתיים אינם מצליחים להיפגש ולהוציא אישור. יותר משנתיים ימים מונח כסף שיורד ערכו, הבנייה מתייקרת, ההתלהבות דועכת – ואין למי לפנות, אין עם מי לדבר..."

ולא מדובר כאן בכסף. יש בעיות שאי-אפשר לפתור בכסף. הנה קרקע הלאום, הנה משרד שיכון שמסוגל לבצע והנה כסף שנאסף. אבל יש איזה "מחר ניצחי," מין עצלות ים תיכונית המכרסמת בנו, שהיא בנפשנו, כמו שנאמר: 'חינם נמכרתם ולא בכסף תיגאלו'.

"סוכם שתקום בקריית שמונה ישיבת הסדר. העיר פנתה למשרד הביטחון. יודעים מה יכולה ישיבת הסדר להעניק לתושבים. ישנם גם הבחורים הרוצים לבוא וללמוד. אך משרד הביטחון מעכב. כבר שנה מעכב משרד הביטחון את תשובתו.."

כאשר הרב דרורי בא הנה פחד מהצטמצמות, אך למעשה נפתחת לפניו יריעה רחבה מאוד. יש עשייה למען הפרט והכלל. עוסקים בציבור וביחיד, בדת, תפילה, שיעורים, דרשות – יריעה רחבה כאמור, והזדמנות להעמיק הרבה, ולעשות הרבה, אלא שאין פנאי ליהנות מן העשייה, אין אפשרות להתמיד בנושא אחד, אין אפשרות להעמיק בצורה יסודית – והרב הצעיר ער לעובדה זו, ער ומיצר.

"חצי תאווה"

אך מה יעשה והצרכים המידיים דוחקים, ואין אפשרות לומר: היום אעמיד למעני – ומחר אעסוק בצרתו של זולת? "אני השפעתי על העיר פחות משחשבתי הייתי רוצה הרבה יותר שיעורים של תורה, חינוך יותר עמוק. ללכד את העדות ביחד – בקיצור, הרבה יותר מאשר הגעתי אליו, וזה רק על קצה המזלג. למען האמת אי-אפשר לומר שהשגתי את חצי תאוותי.

"איני מאמין שאיש אחד יכול לעשות כל מה שציפיתי לעשות. כל זמן שלא תבוא קבוצה גדולה של אנשים שביכולתם לתרום, בכל השטחים, קריית שמונה תדרוך במקום במקרה הטוב ביותר, ודריכה במקום היא הידרדרות. העיר זקוקה לעירוי דם, היא זועקת לעירוי דם רוחני ותרבותי. היא זקוקה לאנשים שיבואו אליה, אך גם בעיקר לכלים לקלוט אותם!

"עיר נחמדה מאוד, יפה מאוד, הטבע העניק לה בשפע. עיר שהרים סביב לה. אוכלוסיה נעימה ואינטמית. חן של עיירה, שלעולם לא תהיה בה זר. נעים להלך ברחובות, מרגישים קירבה ואהבה וקשר לאנשים".

כן, חסר לה איזון. חסרה בה בגרות.

"אני עוד מאמין שיבוא שינוי. אבל לעתים קרובות יותר ויותר אני מוצא את עצמי חושב שהגיעה העת לקום וללכת..."

 
לייבסיטי - בניית אתרים