באהלים ולא בסוכות

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1966 >> באהלים ולא בסוכות

 

30.9.66

באהלים ולא בסוכות

איזה חג היה זה, איזה חג לעיניים וללב. ואיזו ישראל היתה זו – אחרת, נטולת דאגות, צעירה, מקפצת כעיזה-פזיזה, ושרה בלי סוף.

עמך ישראל יצא אל השדות. עם יפה, שזוף, גלוי פנים ובהיר מבט, חייכני כזה וצוחק אל מול הרוח. כל העולם שלו הוא וכולם שווים מול הבורא.

כולם התגלגלו בכבישים.

משאיות ענק שלקחו את "כל השכונה", על המטלטלים והזאטוטים וחיות הבית; תלת אופנוע של זגג, עם הזגג והזגגת וילדיהם ואהלם ועוד איזו ידידה בסירה המחוברת; מכוניות מסחריות שמובילות לחם וגבינה וגזוז; מכונית "פיצפונת" הזקוקה לזכוכית מגדלת כדי שיראוה, פולטת מתוכה כבמעשה כישוף – עשרה; מכוניות דה-לוכס מודל 67, מבריקות ומצוחצחות ומנעימות זמירות בצפצפה איטלקית המביאות רק זוג אחד. וקטנועים ואופנועים וסתם "חיל רגלים" שהגיעו בטרמפים, אהליהם על גביהם, וסירים תלויים להם בחגורה.

רבבות זקנים וצעירים נהרו בכבישי הארץ אל החניונים הגדולים והמטופחים (זה פחות וזה יותר) שעות רבות וארוכות, הדרום נד אל הצפון, הצפון אל הדרום, ואך מגיעים, וכבר "דופק" הכל כמו בצבא מאומן: מכונית עמוסה מגיעה, קופצים מתוכה תחילה הילדים, אחר כך אבא ואמא וסבא וסבתא ודודה ודוד ושכן ושכנה. מופיע אהל (למי שיש), סדינים ושמיכות (למי שאין אהל), חבלים ויתדות ופטישים: ואחרי עשר דקות עומד לו "בית" לתפארת, עם מטבח וחצר ומרפסת.

אלה שנתמזלו תופסים "משלטים" ליד שולחנות גזעי-העץ טובי-הטעם ואחי האבן שהציבו אנשי החניונים, האחרים מוציאים שולחנות וכיסאות ומבעירי גז לבישול (אחרי מחצית השעה כבר סועדת המשפחה, וכבר כורתים ידידות עם שכנים וכבר מחליפים שמות ופירות ומשקאות, ואחרי שעה כבר הופכים ל"ותיקים" ומתחילים לעזור ל"עולים חדשים", המגיעים בשירה של "הבאנו שלום עליכם".

זורבה מרמלה ואשתו

נתנה סבתא ורסנו את ידה מתוך ידו של סבא ורסנו, ואמרה לו בלמד בולגרית קשה: "הנכדים חזרו אל הבית שלהם. עצוב לי לשבת לבד. בוא נצא לדיג."

לקח סבא ורסנו את הטנדר טרנטה-דה-לוכס שלו, מיטות וחכות וסלים ופתיונות וכרים וכסתות ובעיקר יין. הרבה היין.

דגים יתן הנהר הטוב.

וכשיש יין ודגים צלויים על אש, והרים סביב, ושמים משובצים בכוכבים ושיר בלב, ואישה רחבת כתפים וגאת ראש – מה עוד צריך האדם?

ראו זאת השכנים, אבא ואשתו הצעירה, ואמרו: קחו גם אותנו. ואז כבר היתה השמחה יותר משלימה. גברת אבא אינה סומכת על נסים (אם כי "זורבה" ורסנו מבטיח שהם ודאיים מן המציאות – "כל החיים הם נס אחד גדול ונפלא"), הוסיפה קפה ולחם ועגבניות ואבטיחים, התכרבלה בטנדר של "קבוצת ורסנו, תיקוני גגות בזפת חם, עבודה באחריות" – ונוסעים.

לחורשת טל נוסעים. ובבניאס, או בירדן או באחת התעלות – דגים. איזה שפע של דגה יש שם. "כאלה קרפיונים", סבתא ורסנו שלנו פורשת זרועותיה ככל שהיא יכולה, לתאר את גודל הדג. והשלושה האחרים מאשרים כי אכן לא הגזימה אפילו בסנטימטר אחד. ולהוכחה מופיע דג ועוד דג ועוד דג שהארבעה הספיקו לדוג בדרך, כדי שיהיה מה לאכול בחג, למנה ראשונה. הדגים נתונים בתוך סל עשוי רשת ברזל, והסל קשור לחבל, והחבל קשור לענף של עץ מעל לתעלה שמימיה קרים מאוד ושומרים על חייו של הדג המשתכשך.

בערב, עת הוזמנו לטעום ממטעמי הדגים של חבורת הרמלאים, סופר לנו סיפור הדיג במלואו.

הדייג שבמשפחה היא סבתא ורסנו. זה שנים היא להוטה אחרי הדיג ויוצאת עם סבא אל נחל אלכסנדר, אל שפך הירקון, אל נחל רובין, אל תעלות ונחלים. יושבים השניים שעות על גבי שעות, חושבים מחשבות וחולמים חלומות. אט אט ובנחת בנחת, נושמים הם אוויר בכוונה מלאה. כל דבר שהם עושים, עושים בכוונה גדולה. עם הזמן השתפר הציוד ויש להם חכות מן המשובחות בעולם. כך לפחות הם סבורים. עם קפיצים, וגלגלים וחוטים ו"מותחים" ופתיונות ו"מאריכים" ועם כל מיני מינים של אביזרים משגעים. כן, סבתא היא המביאה את רוב הדגה, וסבא ורסנו – הוא "זורבה" שיצא מן הספר – מחייך חיוך סלחני ויודע סוד העולם; "נשים, נשים."

הפעם, במסע לגליל מיאנו הדגים לעלות בקרס. הציוד משתפר אבל הדגה הולכת ופוחתת, ועת הצטרף אל השניים השכן אבא, כבר נדדו הרחק בחיפושיהם.

אולי תבוא שיבוטא, 

ושמא קרפיון; אולי בתולת הים תבוא,

לטעום הפתיון.

בצל העץ תנוח

ואל נא, אל תדאג;

זה יופי של מקצוע – 

להיות דייג.

השלושה ישבו ודגו ושרו ואשתו הצעירה של אבא השתעממה. "בואו," אמרה, "בואו, כבר אין לי סבלנות."

אבל איך יילכו ואין עוד אפילו דג אחד קטן בתוך הסל?

קטף זורבה קנה סוף ארוך. אבא קשר אליו חבל. נעצו בו וו חלוד וקופסת פודרה ריקה מעל לוו, כדי שיצוף משהו, נתנו את המקל בידי אשתו הצעירה של אבא ואמרו "שבי".

ישבה איתם יחד על גשר הברזל הקטן הורידה את המקל למים, קופסת הפודרה קפצה וריקדה, כמו זרם חשמל עבר בידה של גברת אבא. "תפסתי!" צעקה, דג גדול וחלקלק וחמקמק צנח לקופסה לקול צעקות פחד ושמחה. וכך ישבו שלושה דייגים ותיקים עם ציוד משוכלל. וסלים ריקים, וגברת אבא מורידה את המקל ומעלה דג. מורידה מקל ומעלה דג.

"נלך?" שואלים המאוכזבים. "איפה!" גברת אבא אינה מוכנה לזוז.

"לא אמרתי שהכל בחיים זה נס?" – שואל זורבה שלנו.

פוקר על הדשא

איש איש וטעמו. החניון שמאחורי הפארק הנפלא של חורשת טל נתמלא אוהלים "מקצועיים" ואוהלי "אימפרוביזציה". אוכלים ושותים, וזה עיקר התכונה. הכנת האוכל נעשית בעיקר על ידי הגברים, אך גם הנשים טומנות ידן בצלחת ובסיר.

משתרעים על כיסאות נוח, על הדשא המוריק, הולכים אל הבריכה לשחות,  שמימיה צוננים כקרח ומשיבים נפש; קוראים עיתונים וספרים, עושים רומנטיקה בצל האלונים העתיקים ו... משחקים בלהט "פוקר". ומי משחק בפוקר, בחיק הטבע, עם הישבן למעלה והזאטוטים מחזיקים בסינר? נשים, נשים כבודות וכבדות שוכחות הרים, וסורים, שבתיהם ניבטים מן ההרים שממול, ושמש ודגים – המשחק לוהט. למה לא?

"למה לא?" נד בראשו בצער בעל אקורדיון ובעל קול סלאבי נפלא. הוא כבר שר יובנקה-יובנקו, וכבר סילסל שירים בולגריים נוגים, ושירים יווניים כאלה, הצובטים לב, ומחרוזות יוגוסלביות. שעת ערבית מוקדמת. סביבו יושבת "קולוניה" בולגרית שלמה, אנשים אוהבי חיים ומיטיבי זמר, וקולם הולך מקצה המחנה ועד קצהו. הם באו במשאית ענקית, והיו ביניהם ארבעה דורות במשפחה אחת. סבתא זקנה זקנה שישבה בתוך האהל, ובתה שגם היא כבר סבתא, ובעלה הסבא שלבש שמלת אשתו וריקד לשמחת כולם, והבנים והבנות והחתנים והכלות, והנכדים והנינים. משפחות גדולות ונפלאות, היודעות את סוד שילוב הדורות. 

קצת מורמת מעם, נבדלת ושונה, עמדה שכונת הרופאים על אהליה המפוספסים האחידים. הם מתחו חבל סביב בתיהם, ותחמו גבולות; "עם לבדד ישכון", אך לא לזמן רב. עם ערב משכו אותם קולות הזמר והנגינה והחבל נשאר מתוח ללא תכלית.

אבל היפה באוהלים היה אוהלה של משפחה אחת בת שלושה איש, אב, אם וילדה כבת תשע. האוהל היה תפוז, ועליו רקמה בלבן וירוק, ובתוכו שטיח וכורסות נוחות ושולחן עם מפה גמורה בפרנזים ומנורה מעשה ריקוע האירה, ווילונות דקים ומתוקים מדבש כיסו על חלונות זעירים. במקום שעמד האוהל שכנה אווירה של אגדה. השלווה שכנה שם בכל פינה, והאושר ניכר בפני בעלי הארמון הקטן.

"זה הכל אשתי, הכל אשתי", חזר והודיע הבעל שוב ושוב.

ואם רצית ואם לא רצית – נתמלא הלב קנאה למראה האידיליה הזו שבחיי משפחה אוהבת-טיול, ההופכת כל פינה בנוף לבית אינטימי משלה.

"כן, אנחנו תמיד הולכים ביחד ונוסעים ביחד, וכי איך אפשר אחרת?" והילדה מרימה את ראשה ומביטה אל שתי אמה בעיניים גדולות וטובות ורוגעות.

"מהר, שם בפינה יש מנגן במנדולינה וכאלה זמרים שבימי חיי עוד לא שמעתי כאלה", התלהב יגאל, ידידי מנוער, הגר בשכנותי ושלא ראיתיו מזה שנים הרבה, ושלפתע פגשתיו מכורבל בתוך שמיכה ושר עם הבולגרים.

שלושה אהלים דמויי סוכות של חג הסוכות, יצרו ביחד כעין חצר פנימית, בין עצים שבעי ירק כבד ועמוק, שנופם מכסה שטח של דונם לפחות. את המקום שמרו מבעוד מועד. עוד מימי החופש הגדול אשר עשו עם ילדיהם במקום. עמד שם שולחן כפרי גדול משל החניון, וספסלים כבדים, והרבה יין ופירות עליו. וסביב סביב, נשים יפות וגברים עליזים ומנדולינה לוהטת ועושה בכשופים. בפתח הכניסה לחצר פנימית זו, העמיד בעל המנדולינה את התלת אופנוע שלו – "זגג באחריות" – וחבל שהלכה הכתובת לאיבוד. כי עם קול כזה ושמחת חיים כזו – הכל אצלו לבטח באחריות. איזה עולם יפה היה משתקף מראי שהיה איש זה מתקין בביתו של אדם.

בעלת "הארמון" באה עמנו וילדתה עמה נחבאת אל ברכיה. וילדה תולה את עיניה בה כזו.

"היא חרשת, הבת שלי. חרשת. אינה שומעת כלום. וכי למה את חושבת אנו משחקים באותו משחק צופיות..."

"היי הרמוניקה, נגנו לי," מרים קולו הזגג. "זה רק האשכנזים והעשירים מחפשים להם מרפא בשמחה. אנחנו שמחים בשל החיים, בשל שמחת החיים" – שר הקול מבין השורות.

 
לייבסיטי - בניית אתרים