באר במדבר

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1973 >> באר במדבר

 

25.5.73

באר במדבר

בין סדום לאילת

רקוויאם לבאר

אוטובוס ישן שחלונותיו חוברו והיו לדלפק של ספק מזנון ספק באר במדבר. עומד גבוה, על ערימת אבנים, ואילו הצמיגים תלויים על הגלגלים כבלונים שנפחו את נשמתם. מן הגובה שלו חולש הוא על הסביבה והנודד בערבה מגיע אליו, כמו הלך מוכה שרב לבאר מים חיים.

בפנים, בתוך ערבוביה גדולה של כל טוב שדומה שאין בה איש, מופיע לפתע פרצוף מגודל שיער פשתן-מדברי, זיפי זקן בן שבוע שבועיים, אחריו כתפים, אחריהן חזה ערום – והכל צף מעלה מעלה, ויש רגע מתיחות ומבוכה, מחשש שמא עוד איזו אמת במערומיה תופיע בהמשך. מבוכה מצחיקה – כי כל העסק נראה כמו הצגה בתיאטרון בובות ענקי.

שואלים את הבוב, כדי לראות אם הוא גם מדבר: 

"מה יש לאכול."

"איזו שאלה היא זו," לובש הפרצוף חיים. "מה שאתם רוצים. כלומר, אווז בתפוזים, יונים ממולאות – אין. אבל סטייק טוב, הכי טוב בין סדום לאילת, תמצאו אצל אוסי. גם משקאות. בעיקר משקאות."

מלפנים בקבוקים, מאחור בקבוקים. ארגזים שלמים של בקבוקי משקאות קלים. בקבוקים ריקים, בקבוקים מלאים מתחממים בשמש ומתקררים ברוח. בקיצור – כל טוב זו לא המילה.

מכאן לכאן, כל אימת שהיינו יורדים אל אילת היפהפיה, שלמרות כל מאמצי בוני-הערים שהינדסו אותה בצורה קורעת לב לא הצליחו להשחית את נופה – היינו עוצרים אצל אוסי, שותים חצי ארגז משקאות קלים, ומשוחחים. על דא ועל הא, ובייחוד על דא. דאגות שאין לתאר, שיש לאדם שהשתגע, הלך לערבה, יושב שם יחידי ביום ובלילה, שבועות על גבי שבועות, שנים על גבי שנים – מפעם לפעם מנפח את הגלגלים של הבאר במדבר וזז. למה זז. כי אסור לו לשבת קבע. אסור עד אשר לא יהנדסו גם את המדבר ולא יעשו לו תכנית אב ותכנית אם. אדם שהולך לעשות "ביזנס" במדבר מפני שהוא אוהב אותו, ומוציא שם פרנסה כמו מים מתוך סלע – צריך היתר מן הרשות. בשעה שבא איזה איש עם כסף, נותנים לו הלוואה ונותנים לו תמריצים ונותנים לו מענק, ולא נותנים לו לנגוע בכסף שלו... כשאדם בא לחיות מיגיע כפיו – זה אסור בהחלט.

אילו שאלו אצלי למשל – אבל לא שואלים – הרי מגיעה לאיש כזה אפילו משכורת. יושב לו אדם במרחק, מאה חמישים קילומטר מכל ישוב ושומר על דרך, שומר על מדבר – מספק צל לעוברים בדרך, משקה, סטייק, סנדביץ', סוכריה – שיחה... הלוקס שלו מאיר למרחוק בלילות, ועצם עובדה זו משרה עליך מין רגש של ביטחון.

טוב, טוב - עכשיו יש היאחזות פה והיאחזות שם, אבל אוטובוסו של אוסי נאחז בערבה הרבה לפני שירד לשם הנוער החלוצי הלוחם.

לא ביקשנו לחקור מי האיש, מה עברו, ואם אמת סיפורו שלחם כאן מלחמות, התאהב במקום ומאז שומר על משפחתו בצפון והוא יושב בערבה. עצם הישיבה הזו, עצם ההעזה, מדברת בעד עצמה – סברנו.

נהגי המשאיות הכבדות

מכוניות קטנות אינן נעצרות שם. עומדים שם טריילרים המובילים משא כבד מאילת ולאילת. והבחורים, שאוחזים בהגה "התעלה היבשתית", בחורים מיוחדים במינם הם. זה עם של ארץ ישראל כבדת משקל.

יושבים גבוה במושבים שלהם, מביטים למרחקים ויש להם הרבה פנאי לחשוב בדרכים הארוכות הללו. נוסע אדם לבדו מאילת לחיפה. לפעמים יש לו איזה סקנד-דרייוור, לפעמים יש לו טרמפיסט. לרוב יש לו מחשבות ממטולה ועד אילת, ויש להם כבר תחנות קבועות בהן נעצרים, נפגשים עם נהגי טריילרים אחרים, זוכרים מפגשים אחרים מאותם ימים שחלמנו ולחמנו, מציירים על הכבישים שיצאו מכלל שימוש, אבל נשאר אליהם קשר עין וקשר לב...

יורדים מן המשאיות הכבדות שלהם בצעד המפוסק של רוכבי סוסים. יורדים והולכים לשתות משקה ארוך, של מי אשכוליות בסודה, בירה עם טמפו וכמובן סטיק עם כל דבר. מחליפים פיסות מידע משאירים הודעות למי שיעבור כאן עם בוקר, עם לילה. מספרים מי קנה וילה ומי היה לסבא ומי ירד מן הכביש, ומי נהיה בעל בייסל ופתח חנות, יצא מדעתו והתקרקע. אבל כמו שהים קורא בחזרה ליורדיו - כך הכביש – למוביליו. פעם נהג טריילר, תמיד נהג טריילר. הכביש, המרחקים, הפונדקים שבדרך. החברים העוברים על פניך ומניפים יד, יללת תנים בלילות, שירים של ארץ ישראל הישנה הטובה שתן מילל בחרוזיה, הלילות הארוכים ללא שנת עד שכבר אין כח להחזיק את העיניים פקוחות ומחפשים גפרור לשים בין העפעפיים, ומייחלים לאורו הבודד של הלוקס של אוסי, הנראה כמו כוכב מרמז. כמו מגדלור במדבר.

*

יום אחד הגענו למקום, המכונית בעצמה כבר נטתה ימינה מן הכביש – ואוי ואבוי. מכל הבר במדבר, מכל פונדק הנוודים, נשאר רק השלט. ורחבה של אספלט מתבקע.

"אוי ואבוי," ספקה כפיה רחל ידידתי, הנודדת עמי בכל הדרכים הארוכות. תגידו לה נוסעים לשארם, וכבר היא חמושה לדרך. נוסעים לסנטה – רותמים את הטרנטה. ויש הרבה פנאי לחשוב בדרכים הארוכות הללו. ויש לנו כבר תחנות קבועות בהן נעצרות, נפגשות עם נהגי הטריילרים, זוכרות מפגשים אחרים מציירות על הכבישים שיצאו מכלל שימוש ושנשאר אליהם קשר לב, גם אנו יורדות בצעד של רוכבי סוסים. יורדות והולכות לשתות משקה ארוך של מיץ אשכוליות בסודה. בירה בטמפו מחליפות פיסות מידע. שרות שירים על יללת תנים ולפעמים גם שומעות אותם. וקשה להחזיק את העיניים פקוחות ומחפשות לשים גפרור בין העפעפיים... עוד מעט. רק עוד קט יופיע אור בודד של לוקס. כמו אורו של בית, כמו מגדלור במדבר...

ובכן הגענו – ומצאנו רק שלט עזוב. ישבנו לקונן. בוודאי גרשו אותו. שוב גרשו אותו. ושמא קרה אותו משהו, חלה. מת – ישמרנו האל. ושמא היה מעורב באיזה עסק ביש. מי יודע. ואם היה מעורב, הרי כל אותן שנות במדבר לא כיפרו. כל שנות הגלות מרצון במקום ללא ישוב... מה לא חשבנו ולמה לא חרדנו, וכמה הכינו על חטא, שלא כתבנו קודם על הבאר במדבר.

במרחק קילומטרים אחדים מצאנו אותו. כל כולו בנוסח הישן. בקבוקים משמאל, בקבוקים מימין. מאחור ומלפנים. יש מלאים ויש ריקים. הצמיגים תלויים כאברים מדולדלים – וערימות של אבן תומכות במבנה האוטובוסי הזה. אבל – החלונות סגורים בקרשים. ושקט מסביב. שקט מבשר רעות.

"יש כאן מישהו. יש כאן מישהו..." סובבנו סביב, חוזרות ודופקות על הקשרים. אולי בכל זאת ייפתח תיאטרון הבובות ויעלה אט אט, תחילה ראש צרוב שמש וכתפיים ערומות. חזה חשוף. 

"ניקח בקבוק ונשאיר כסף?"

"ישר מן הארגז אין טעם. מוכרח לעבור דרך הבאר. זה טעם אחר לגמרי..."

"יש מישהו כאן..."

הקרשים עפו מעלה. קול נשמע ברמה 

"יש"! הופיע ראש, אחריו פנים, אחריהן כתפים, אחריהם חצי גוף עירום.

"זה לא אוסי."

"זה עובד," אמר הברמן. "אני השותף שלו..." אמר ופיהק פיהוק שממה רדום, לא איכפתי. 

"למה זזתם הנה, למה עזבתם שם. גרשו אתכם?"

"מאיפה אני יודע. אני בא להיות פה שותף, כבר עומד העסק פה."

"סליחה שהערנו אותך."

"לא נורא. צריך לקום. מה השעה?"

"שתים-עשרה."

"שתים-עשרה... יה-בה-יה. איך שהזמן עובר." הכתפיים נעלמות, הראש אחריו. מאחורי הדלפק הגבוה שומעים קול נאנק.

"אתה מרגיש לא טוב."

"עוד רגע עוד רגע. רוצים משהו?"

"נלך," אני אומרת.

"הוא מרגיש לא טוב," אומרת רחל. "היי אתה שם. אתה חולה, צריך לעזור לך..."

"לא. לא. חס וחלילה. רק כואבת לי היד. נשברה. כבדה כמו שני חמורים מתים. בטח יש לי חום."

"אז מה אתה שוכב כאן. צריך רופא, צריך בית חולים."

"צריך לשמור על העסק. אי-אפשר לסגור."

"אבל ככה גם כן אי-אפשר להישאר. בוא ניקח אותך לאילת."

"לא הולך. צריך לחכות. שלחתי להודיע לשותף. ועד אז אני יושב. אולי יש לכם פלאג."

"בשביל מה לך פלאג. הרי אין פה שום מכונית?"

"בשביל להפעיל את המוטור."

"איזה מוטור?"

"של המקרר. חתיכת קרח אחרונה שמתי על היד והיא כבר נמסה. ואין משהו קר לשתות. והכי זיפת אין אור. המוטור הפעיל גם אור."

"ממתי?"

"מאתמול בלילה."

"אז למה לא הודעת לאיזה נהג. לאיזה טריילר."

"רואים חושך, לא עוצרים. חושבים סגור. נהג אחד עצר וצעק מה זה פה. מה פתאום סוגרים. יש מישהו פה. אמרתי לו – אולי יש לך פלאג. אמר שישלח אבל שכח. אולי עוד ישלח.

"עד שישלח נשאיר לך פנס טוב. שיאיר לך" – אמרה בעלת הלב הטוב שבינינו.

*

כאות תודה הכין עובד קפה. ביד גדולה וכחולה ומאובנת שיצאה מכלל שימוש.

"איך נשברה לך היד?"

"התחצף, גם סחב. גם הרים יד. הורדתי לו אחת בראש ותיכף נשכב כמו שני חמורים מתים. נהיה לי גזוז בגב. עד שאני פה בשביל לגמור עם הצרות שלי, בשביל להיות בן אדם שמתחיל מחדש ומוציא לו את הנשמה בשביל הלחם – אז בא זה ומתחצף ועושה מה שלא צריך ואני עושה מה שלא צריך וכבר אני שוב מסתבך עם המשטרה. רציתי שישכחו ממני והלכתי הכי רחוק. אה! פתאום הוא קם ומתחיל לרוץ. הכנסתי לו עוד אחת. לדרך. ופתאום אני מביט היד שלי תלויה. ככה זה שהבן אדם רוצה להיות עובד יעני."

"ומה היתה עבודתך קודם?"

"בבחורות. סחורה טובה היהודיות..."

מאוד אצה לנו הדרך לפתע. הקפה עמד על השולחן שברחבה מהביל, והמארח מבחיל. ומזה עומד פנס מאיר, חדש...

"את עם הרחמים שלך. לשרץ כזה לתת פנס של חמישים לירות," ייבבנו כל הדרך לאילת. 

"הלא אי-אפשר היה לקחת אותו בחזרה."

"אמת. אבל רחמנות על הפנס."

"ראית איך התבלבל כששאלת אותו שוב – איך אמרת שמך? ואיך בחוצפה אמר – אז מה אם קוראים לי עבד?!"

 
לייבסיטי - בניית אתרים