בא לו לכתוב

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1973 >> בא לו לכתוב

 

3.4.73

בא לו לכתוב

אולי בא לו השיגעון מתוך כך שהיה נהגם של סופרים. אותה תחנת מוניות קשורה במערכות עיתונים, שבהן כידוע מצוים גם סופרים כדי להתפרנס, וכך היה נהגנו מסיע סופרים ומבקש מהם שישיאו לו עצה מה לעשות "שבא לו לכתוב."

היו שאמרו לו, שמע בן אדם שיהיה לך שכל בראש. מה דרושה לך צרה צרורה זו. אמר להם אני אוהב אנשים. אמרו לו: הרי אתה נמצא תמיד בחברת אנשים. עושה משהו למענם, יש לך תגובה מיידית. כתיבה עבודה קשה היא, חיי סופר אינם מתגלגלים על גלגלים. אבל הבחור ליכסן עין כאומר למי אתם מספרים. ולא עברו חודשים רבים והוא כתב ספר.

כתב ספר יפה. אבל עכשיו צריך לפרסם אותו. פנה לנוסעיו הסופרים שישיאו לו עצה כיצד מפרסמים. אמרו הם הלוואי וידענו. אף מו"ל אינו רוצה לפרסם אלא אם כן אתה משלם לו במזומנים. ומראש. כסף יש לך?

בקיצור: ראה שמהם לא יוושע. התחיל לחזר על פתחי המו"לים. אמרו לו: כתב יד קשה לקרוא, בייחוד שהוא לא בורך בכתיבה תמה, צריך להדפיס במכונה. הלך והדפיס במכונה. במכונה מצוינת, אי-בי-אם. שלח למו"ל וחיכה שבוע. חיכה שבועיים, חודש, חודשיים. הלך להתעניין. אמרו לו מה נוכל לעשות בשבילך. אמר שלחתי לכם כתב יד במכונת כתיבה אי-בי-אם. אמרו סליחה לא הספקנו לקרוא. אחר כך אמרו סליחה שלחנו לקריין שלנו. אחר כך אמרו סליחה חכה! אין לך סבלנות? אחר כך אמרו סליחה זה מצוין אבל יותר מדי ספרותי, תפנה למו"ל אחר. ביקש לקבל בחזרה את כתב היד ודמעות בעיניו – אמרו אנחנו לא מחזירים כתבי יד.

זה היה בראשית הדרך. הוא היה עוד בחור עדין, גם ביישן. ביקש סליחה והלך.

הלך למדפיסה והדפיס עוד הפעם. עכשיו בעשרה עותקים. הדבר לקח הרבה זמן. עלה הרבה כסף. כאשר כתב-היד היה מוכן שלחו לשני מו"לים. אחר כך לארבעה, אחר כך לשישה, אחר כך התחיל לריב למה לא מחזירים לו את כתב היד כי בינתיים למד שמחזירים כתבי-יד. שכתבי-היד פשוט נזרקו לסל לפני שמישהו ראה אותם. הפך שולחנות. היה משפט. שילם קנס. היה שמח.

טוב. ראה שגם בזה לא יוושע הלך ומכר את מכוניתו, גם המספר הירוק, הוציא את הספר על חשבונו. ספר מצוין. כמוהו טרם הופיע בספרות העברית. והוא ידע. הוא ידע את הספר על פה, משהו מיוחד במינו. גם אשתו אמרה ככה.

אחר כך התחילה לבכות שהספר לא כל כך טוב, בייחוד שהבחור שלנו ביותו בטוח שזו יציה גאונית, הדפיס בבת אחת עשרת אלפים עותקים שאוחסנו עד למכירה בתוך הבית בדירה של שניים וחצי חדר ושלושה ילדים וחמות. עכשיו אמרה לו האישה: תראה, את המספר הירוק מכרת, מספר ירוק שאת הכסף בשבילו לקחת אצל אמא שלי. עכשיו אין לאמא שלי המסכנה מקום איפה להניח את הראש, מפני שאין מקום למיטה שלה. בעצם גם לי אין מקום פה. תחליט. או אני או הספרים. אחד מאיתנו יוצא מכאן..."

האישה יצאה.

בלילה היה מסתובב סופרנו-הנהג בין הספרים. מתגעגע לאשתו, לילדים, למספר הירוק שלו. לפעמים היה ממש נשבר מבדידות וחרטה, אבל מה לעשות והילדים האלה שלו, הכרוכים בכריכות של נייר, אינם מסוגלים לעמוד על רגליהם, אלא אם כן מישהו יגאל אותם. ומי יגאלם אם לא מולידם. עצם מעצמותיו הם, בשר מבשרו, פריו. הוא לא ידע בדיוק פרי מה הם. ישב בו דיבוק שלא נתן לו מנוח. אותו להט שבורכו בו ואולי קוללו בו אנשים שמוכרחים לכתוב. וככל שיודעים פחות להביע אוהבים יותר לכתוב.

והאישה, לא חוזרת. הוא מתחנן, מבקש... לא ולא. יתר על כן. הרבנים הבינו לרוחה והפצירו בו לתת גט, אפילו חייבו אותו. כי מאז כתב והדפיס ואיחסן את ספריו לא עסק בשום דבר אחר אלא בהפצה. השכיר עצמו לבעל "מספר ירוק" להיות נהגו, ואת מרבית הזמן מבלה בהסעת... הספרים לקונים פוטנציאליים. ובחתימת היד של הסופר.

וכיוון שמרבית לקוחותיו נימנו כאמור עם עַם הסופרים, איש מהם לא חשב שיש לשלם בתמורה. להפך. היו בטוחים שהוא עוד חייב לשלם להם בעבור הקריאה – אם לא בכסף אז בהסעה או בתודה. מכאן שלא היה לו לדמי מזונות. מכאן שנאלץ לבלות מפעם לפעם בבית האסורים. וכיוון שבית האסורים ותנאי המעצר לא היו בדיוק לפי טעמו נאות לבסוף לתת לאשתו את הגט. והיא התחייבה לוותר על מזונות. אישה היא אישה. פעם אהבה – תמיד זוכרת. והיתה זוכרת לשלוח לו מפעם לפעם צ'ק קטן לקיום הנשמה בתוך הגוף. ואילו הוא, היה מוציא את הכסף על בנזין לצורכי הסעת הספרים.

*

עברו שנים. הבחור קצת התפכח. לא שספרו אינו טוב אלא שהעולם, בייחוד עולם הספרות העברית אינו טוב. דל הוא. אין בו עתיד. ואיש לא יבין אותו ואת כוונותיו והוא מוכרח לצאת לעולם הגדול! מוכרח לתרגם את הספר לשפה האנגלית לפחות. אחר כך תבוא הצרפתית, הגרמנית, הספרדית...

שכחתי לספר שאת דירת שניים וחצי החדר נאלץ למכור ועקר לדירה שכורה, ובה היו רק ספרים, באחד וחצי החדרים הללו, שבקומת קרקע מתחת לקרקע. ובכן, את הספרים כיסה בכיסויים שונים והם היו ספסל ומיטה ושולחן. דווקא יפים מאוד. בכל אופן בריאים מאוד לגוו. 

ובחורות אוהבות סופרים ומוכנות לסבול למען סופר שטרם נתגלה ואחת מאותן בחורות ספרותיות אהבה אותו אהבה עזה והיו לה גם קצת חסכונות. מספיק כדי תרגום הספר לשפה האנגלית.

הם נישאו. והולידו בנים ובנות. ונהגנו הסופר אהב את אשתו המסורה והיה עובד כמו שד 14, 16, 18 שעות ביממה. להתקדם בחיים. לשכור דירה מרווחת יותר. והצליח להשתכר כדי שכירת דירה בדמי מפתח ועברו אליה עם "הריהוט הספרותי" והיה טוב. חלק מהכנסות הבעל הלכו להוצאות הבית חלק היו מניחים בצד כדי להדפיס פעם את הספר שתורגם לאנגלית.

*

שבע שנים עבד להחזיר לעצמו את המספר הירוק. בדיוק כמו שעבד יעקב בשביל רחל. וכשהגיע המועד ורחל שלו (כך החליט לקרוא למכוניתו), עמדה כבר מול ביתו, קיבל לא עלינו את לאה.

לאה נקראה בפי כולם לילי. גדולה, שמנה, די מכוערת... אפילו מאוד מכוערת. כי למרות כל שומניה לא ניכרו בה כלל סימני נשיות. זקן לא מבוטל עטר את פניה וקולה היה נמוך ומרשים ולא פעם שאלוה כאשר דיברה בטלפון אם היא זמר הבס של האופרה הישראלית.

לא פלא ששאלוה אם היא זמר האופרה הישראלית, משום שהיה לה מבטא זר. אותה אישה היתה בעלת תכונות לא נורמליות: היה לה המון כסף והמון טאקט. היא נמנתה עם לקוחותיו. תמיד היתה מזמינה אך ורק אותו לבוא ולקחתה מן המלון הגדול שישבה בו. והיו השניים גומאים מרחקים בכל ארץ ישראל. דרכים קצרות ודרכים ארוכות, ואפילו דרכים קצר-קצרות היו אצלה תמיד קודש לשיחה על ספרו של הנהג. איזה ספר, איזו עמקות מחשבה, איזו אנגלית, איזו הדפסה של כתב-יד. מוכרחים להוציא את הספר במאה אלף אכסמפלרים. מוכרחים להגיע לכל מו"ל באשר הוא. לא לאלה היושבים בציון אלא לאלה הישובים באולימפוס האמיתי של הספרות. בלונדון, ניו יורק, פריז, ווינה, אפילו מוסקווה. מה יש. היא, עם הפספורט הנאור שלה והוא עם הכישרון שלו. כל השערים יהיו פתוחים לפניהם כאשר יהיה בעלה.

*

אותו יום שקיבל את "רחל", אשר למענה עבד שבע שנים – קם בבוקר, לא כתמול שלשום. תמיד כשהיתה אומרת לו הנוסעת המופלאה דברים מתוקים אלה היה נתקף מין מתיקות משכרת עד סחרחורת. שומניה היו נמסים וקולה היה רך ועדין כמשי טהור. התגעגע לנגוע במשי הרך הזה – ללטף, לנשק, ללחוץ אל הלב את עתידו שבהתגלמות אותה אישה. אבל כשהיה חוזר הביתה היה מתפכח מהתלהבותו. היה גם מרחם על אשתו ועל ילדיו – ועל הדירה השכורה ועל עצמו ואומר לעצמו ביחד נתגבר. אבל הבוקר, אמר לעצמו, 5000 לירות בחודש אז מה? כמה יקח מס הכנסה? כמה יצטרך לשלם לתחנה? כמה יאכלו במשפחה עם המחירים המאמירים האלה? והוא כבר לא ילד ולפני שיאסוף את המינימום שבמינימום לצורכי הדפסת הספר כבר יהיה עם רגל אחת בקבר. ואז מי יקרא, מי יראה, ועד שיגיע להדפסה עד שיגיע להיות מוצג בחלון ראווה של חנות ספרים אולי לא יקנו עוד ספרים. כבר עכשיו רוצים לראות הכל בטלוויזיה, מה יהיה בעוד עשר, עשרים שנה.

לא למענו, למען הספרות – נשק לאשתו אחרי הרבה שנים שלא נשק לה, נשק לילדים, העיף מבט על "הריהוט הספרותי" שלו והלך למספרה. ומאז נעלמו עקבותיו.

ראו אותם בפריז.

 
לייבסיטי - בניית אתרים