בדרך ל"בודפסט"

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1975 >> בדרך ל"בודפסט"

 

1.5.75

בדרך ל"בודפסט"

צבא שהקיז מדמו וניצח ומקפל אהליו כמובס

"נחשי מי מדבר?"

ומשנוכח בעל הקול מעבר לקו ש"הניחוש" אינו עולה יפה, הוסיף פרטים: מלחמה, ארץ-גושן, נו, טוב, משה לוי..."

"מוישה וחצי?" הקול נשמע צעיר מדי...

"לא. לא 'וחצי'. סתם משה לוי".

גם כן סימן היכר. כל אדם רביעי בארץ הוא משה לוי. "מצטערת. איני זוכרת."

"זה החייל שפגשת אחרי המלחמה. החייל בלי היד שכתבת עליו מאמר גדול. עשרים ושש שעות מאושרות."

*

קרעי תמונות שהצלחנו להדחיק רצות על מסך הזיכרון. ימים ולילות כימים, מרובד אחר של חיים, שמנסים לשכוח. המלחמה הנוראה הזו שהח"מ נתגלגלה לתוכה בפועל ככתבת צבאית מטעמה. "באב-אל-ואד" שלנו חרוכת שיירות בסיני. צבא שהקיז מדמו וניצח, מקפל אהליו כמובס. אבדן אמון, מלחמות גנרלים, תהייה, ספירת המלאי המוחשי והנפשי, ובעקבותיו מועקה שהוציאה לאחר מכן לוחמים שפשטו מדיהם, לרחבת הכנסת, לחוצות החיים, ב"אני מאשים". 

ואלם שירד על רבים, והח"מ בתוכם.

ובתוך כל אלה – משה לוי. בחור צעיר שפגשנו פעם אחת, והוא קפץ מתוך הרקע, פורש זרועותיו לצדדין בטוהר, בתום, בהבטחה הנובעת מאמונה עמוקה, שיהיה טוב. שכבר טוב. 

עמד באוהל המשרד, הצמוד לקרון האוגדונר, עמד והרעיד מקור. בחור במכנסים ורודים וחולצה דקה, הבולטים מאוד באווירת החאקי והבוץ החום של סיני לעת חורף. עיניו בהירות ומוקפות מסגרות אדומות, מבריקות בברק של חום. שרוול ריק תקוע בכיס מעילו. חייל פצוע שבא עם הרופאה שלו לבקר בחזית שבה נפגע קשות ואיבד את ידו, "ולהראות לה את מצרים". נכנס למלחמה כמו כולם, והיה כמו כולם, ועכשיו הוא אחר ויישאר אחר. ישאר לבדו בחיים בלי יד ימין, ביד אחת, כולו מנוקב רסיסי עופרת המטיילים בגופו "בתנועה מתמדת", הוא אומר צוחק, ומרים חולצתו להראות את הגב הזרוע רסיסים כשדה מוקשים בזעיר אנפין...

ג'יפ האלוף הועמד לרשותו, נהג האלוף ישב ליד ההגה, הצידנית צויידה בכל טוב ויצאנו לדרך, כשאני בתפקיד טרמפיסטית, זוכרת היטב מעמדי. בכל מקום קיבלו אותנו החיילים בהפגנה של אהבה ותשומת לב, כמגיע לאח פגוע. משה היה כחוגג. אך לקראת סוף הסיור נהיה מדוכדך. ניכר היה שחומו עלה. הוא קדח. הוא סיפר את סיפור המלחמה שלו בגאווה, ללא חרטה, ללא רחמים עצמיים. אמר שהיה חוזר על מה שעשה בלי פקפוק כלשהו. אמר, שלמען המדינה מוכן לאבד יותר מיד. מוכן לתת את כל כולו. 

יחסתי הרבה מדבריו לקדחת. להתלהבות שבאה בעקבות היציאה מבית החולים אל שדה הקרבות שלו אל עצמו, לפני דמותו העכשווית. עדיין מצוי במסגרת הצבאית – אם כי בציווילית, וטרם הלך אל חזית היום-יום, בגופו הפגום. מה אומר משה לוי אחרי כשנתיים?

*

"איפה היית כל השנים?..." שאלתי את הקול מעבר לקו.

"אני יודע? שמונה חודשים בבית החולים, נסיעה לחו"ל להתקין פרוטזה, עבודה, לימודים, משפחה... הזמן עובר..."

"ואיזו רוח טובה מביאה אותך עכשיו, ומה שלומך, ובכלל?"

"רציתי להגיד לך, שלפני חצי שעה הודיעו לי שאני מקבל, זאת אומרת, את 'אות הגבורה'. חשבתי שתשמחי לדעת שחייל אלמוני, איזה סתם בן אדם מאשדוד, שכתבת עליו, הוא – איך אומרים בגללך, גיבור ישראל", כיעכע בגרונו.

*

בן עשרים ושמונה, נשוי פלוס, שניים. בתו בת הארבע וחצי (כיום בת שש) בכתה תחילה. עכשיו היא משחקת רק ביד אחת. כדי להיות דומה לאביה הגיבור. בנו הקטן אינו מבין. 

"היה ככה – סיפר אז – הייתי בבית הכנסת. ברגע ששמעתי שיש מצב כוננות לקחתי את המכונית ונסעתי לבסיס. "סידרתי" אותם והתחיילתי. הייתי פטור ממילואים למשך שנה כיוון שנפגעתי בתאונה ברגלי. זה היה בשבת. ביום ראשון כבר היינו בבלוזה. עד אז לא תפשנו שזו מלחמה. אבל בדרך לשם ראינו כבר זחל"מים שרופים, טנקים פגועים וגם נפגעים. שלנו.

"השתתפנו בכל מיני משימות וביניהן מארבים לקומנדו המצרי. ביום השלישי למלחמה כבר היו לנו שבעה הרוגים. ביניהם הסמג"ד.

"בחמישה עשר בחודש (יום שני) שבוע שני למלחמה, נקראנו למשימה על ציר "בודפסט". הייתי שייך לסיור חרמ"ש, מפקד זחל"מ. סמל.

"היינו כעשרה זחל"מים ושלושה ג'יפים הגענו לציר שלנו וחיכינו להיכנס למלחמה. חכינו וראינו הרבה נפגעים, אמבולנסים והליקופטרים מפנים. לא מרגישים כל כך טוב לחכות ולראות את זה. בשעה שש בבוקר קיבלנו פקודה להיכנס והיינו בסדר. זה היה באזור הביצות של באלוזה. בין כביש הפלסטיק והים התמקמו קומנדו מצריים, בדרך לבודפסט. העריכו אותם בשלושים קומנדו, היו במקום כמאתיים וחמישים. הומטרה משם אש תופת. היינו מטווחים. ראיתי את המ"פ שלי מסתער ונהרג מיד. בזה אחר זה נפגענו. הזחל"מ שלי נשאר האחרון. גם הוא חטף 'סאגר' לתוך השרשרת ונפרש.

"למרות שהזחל"מ שלנו לא היה יכול לזוז, החלטתי לא לנטוש ולהמטיר אש. ביקשתי מהחימושניק שלי שיתן חיפוי ואני אסתער, אבל הוא שמע את "הריסוס" על הדופן ולא רצה לקום. מי שקם נהרג. אמרתי לשמשון זקן ז"ל: 'אני אתן חיפוי, אתה מסתער!' נענע בראשו לאות הן. קמתי, טיל קטע את זרועי, לא התפוצץ והמשיך. אנשי הקומנדו היו כ-30-40 מטר מאיתנו. נתתי פקודה לקפוץ מן הזחל"מ וקפצתי עם כולם. אני זוכר שראיתי את היד שנשארה שם, ליד החייל שלא רצה לקום. היה לי משונה מאוד לראות חלק מגופי נשאר מאחרי...

"כל אחד שקפץ – נפגע. אלה שלא הספיקו לקפוץ – נהרגו בתוך הזחל"מ מפגיעת טיל. נהרגו ארבעה חברים. שמשון זקן (24), אבנר דהאן (26) אלי ביטון (25), אליאסף זנדגי (25). היינו ידידים, ביחד במילואים לפחות חמש שנים...

"הזחל"מים האחרים נסוגו להסתערות שנייה. רק הזחל"מ שלי עמד שם פגוע וכל הצוות – פגועים כמוהו. אלה הרוגים, ואלה פצועים ומאבדים דם.

"מכאן חי לא יוצאים, אקח אותם איתי', אמרתי. קמתי על רגלי, ראיתי היטב מה קורה. ראשי היה קר והגיוני. התחלתי ללכת אליהם. הוצאתי ביד שמאל רימון מצד ימין שבחגורה. הלכתי אליהם זקוף. הם לא ירו עלי. ראיתי אותם בבירור. ראשים שחורים, בלי קובע פלדה אפילו, הסתכלתי בפניהם והם הסתכלו בפני. היה בינינו קשר-עין-מקפיא. הם עמדו עם הקלצ'ניקובים בידיהם, בתוך בורות עד צוואר, ולא יכלו להסיר עיניהם מן "הרוח" הצועדת זקוף, בלי יד, וקילוח דם חם מלווה אותה. הייתי מגואל כולי בדם. טעמו היה מתקתק.

"ניגשתי אליהם, כמעט לתוך העמדה החפורה 5, 6 מטר מהם, אחרת הרימון לא היה פוגע. צריך היה לגלגל אותו פנימה. הוצאתי את הניצרה בשיני. שמעתי קול שיניים נשברות. ירקתי את השיניים והעפתי את המנוף בבוהן וזרקתי את הרימון לתוך העמדה. הרגשתי רסיסים של הרימון שלי בפני, בחזה וביד שמאל ובעינים. אבל גם ראיתי בעיני איך הם נשפכים החוצה ושוכבים שם כמו בובות שחוטיהן נקרעו...

"אחרי כן הסתובבתי והלכתי בכיוון הכוח שלנו. ואז ירו עלי מעמדה אחרת אש תופת מנשק אוטומטי. זה זימזם כמו דבורים. זה דפק כמו ברד. לא היה אכפת לי. שום דבר לא היה יכול לפגוע בי. ובאמת לא פגע. בדרך הזו בחזרה לא פגע בי ממש אפילו כדור אחד. התרכזתי ב'לא לאבד את ההכרה'. אני חושב שהלכתי כך איזה מאתיים מטר."

"למה לא באו לחלץ? לא יכלו. היתה אש נוראה. האזור היה מטווח. אבל גם כאן היה קשר עין בינינו. קשר אחר. גשר."

"הגעתי לכוח שלנו. החובש הפלוגי חבש אותי. שם לי חוסם עורקים. אחרי שנחבשתי המשכתי ללכת, אל הזחל"מים שלנו. ביקשתי שיגשו לפצועים שלי, אמרתי שנשארו שם עוד אנשים חיים מלבדי... ורק כאשר ראיתי שהזחל"מ מתחיל לנוע לכיוון ההוא הסכמתי שיפנו אותי.

"סבלנו אבדות כבדו. מחצית החבר'ה הרוגים, המ"פ וכל הקצינים נהרגו גם הם. פצועים בלי סוף. שמעתי אומרים: 'לפנות אותו תחילה. דחוף'. הגעתי לרפידים עם שניים וחצי ליטר דם בגופי. אחרי כן הטיסו אותי ל'הדסה' בירושלים. כל אותה העת התייחסתי לעצמי כמו אל זר. אפילו לא היו בי רחמים לכאבו של חבר פצוע, שהייתי אני עצמי. רק 'ב'הדסה', כשהתנפלו עלי חמישה רופאים ואיזה גדוד של אחיות, ידעתי שאחיה. רק אז ידעתי. וידעתי שכואב לי. התחלתי לדאוג שלא אראה. העין הדאיגה אותי, היד כבר לא היתה, אז מה יש לדאוג. 

לא איבדתי את ההכרה אפילו לרגע אחד..."

*

זאת סיפר לי משה לוי בינואר 1974 שעה שישבנו שעות על גבי שעות באוטובוס סגור, והמתנו בשדה התעופה של רפידים, לטיסה לילית הביתה. הוא גם היה מלא התפעלות ותודה ליחס הסביבה אליו, ליחס קרוביו, מקום העבודה שלו "אלתא" באשדוד, לבית החולים – לכל עם ישראל באשר הוא שם. באישיותו של משה, שיש בה חום וחיבה חמה ושום טרוניות ויותר מקורטוב של גאווה בפציעתו ונכותו, על שלחם בכל מאודו.

ואיך משה עכשיו? אחרי כמעט שנתיים. איך חייו, מה דעותיו, מה תוכניותיו – מה בפיו של גיבור ישראל, אחד המעטים שהוענק להם "אות הגבורה" מאז קום המדינה?

"אתה צבר, משה?"

"חושב את עצמי לצבר. באתי מאלז'יר כשהייתי בן עשרים חודש."

"איך קיבלו את הידיעה אצלכם?"

"מתרגשים. כמוני. במפעל חוגגים, אני יודע שעומדים לעשות לי מסיבה. גם בעיריית אשדוד. המשפחה שלי גאה. אבל ככה, אני מרגיש שאני מקבל את האות כבא-כוח. בשם חברי..."

"מה מטריד אותך?" שאלתי כשראיתי שאיש שיחי מפגין אותות אי מנוחה.

"מוכרח לתפוס את אסא קדמוני ונחליט איך נלך לבית הנשיא. אם בציווילית ואם במדים. אנחנו שנינו היחידים מאנשי מילואים שקיבלנו את האות. כל היתר אנשי צבא קבע, אלה שנשארו בחיים – אני מתכוון."

"אתם חברים?"

"מקווה שנהיה."

"גם אתה מתנועת המחאה?"

"חס וחלילה. אני לא 'מחדליסט', מה שנקרא. ואף פעם לא אהיה. אני חושב שהצבא אינו מורכב מאנשים אחרים ואינו מצוי במדינה אחרת. כמו העם כך הצבא. והמחדל, אם היה מחדל, התחיל למטה. כולנו אשמים בו. האדם הפשוט בישראל, איש מילואים הוא. וכשהוא מחזיר ציוד, לדוגמה, ביום שחרורו, ונאבד לו חלק, הוא עוטף  הכל בשמיכה ואינו מדווח. אומרים לחייל להחזיר תחמושת, והוא אינו מקפיד לזרוק את הכדורים לארגז, ולא אכפת לו אם הם נשפכים לחול... אומרים לך לגרז את הטנק, ואתה עושה חצי מלאכה, ואחרי חמישים קילומטר הטנק או הזחל"מ פורסים שרשרת... כמה דוגמאות קטנות, בטלות – אבל מדברות בעד עצמן. הרוב הוא העם הפשוט. לצרכי התגוננות קל לו להגיד שהמחדל מתחיל מלמעלה...

"אם הייתי נלחם גם כיום כפי שנלחמתי, לאור השחיתויות, את שואלת? אם הולכים למלחמה צריך להילחם. ולהילחם טוב. הגנבים, והמשחיתים אינם, ולא היו ולא יהיו, נר לרגלי. הם תת-בני אדם שאינם כדאים שיזכירו אותם."

"ומה יחסך אל הערבים?"

"אין לי טינה אליהם. אינני שונא אותם. חלילה. אבל גם לנו יש זכות לחיות וזכות לארץ משלנו. אני שונא את המנטליות שלהם, את דרכי הטירור ודחיית ההידברות. מוכנים לפשרה? שיהיה כבר כמו שאני רוצה..."

האם מאז הפציעה שלך נשתנו חייך? האם נשתנית?

"אני לא חושב שנשתניתי. בגרתי אולי, אבל מאום לא השתנה במחשבה ולא בדרך חיי. להיפך. אני עושה עכשיו הרבה יותר מאשר עשיתי קודם. אני עובד באותו מפעל, אולם עכשיו אני עובד בניהול – אני מנהל מחלקה וסגן ראש ענף (קודם הייתי טכנאי). אני לומד שנה שנייה ניהול תעשייתי במכון, ואני מצייר. הרבה. היד כמו שמה לי אתגר. אני כותב באופן חופשי ביד שמאל ומצייר בה, ויש אומרים שיפה. אפילו מכרתי כבר שתי תמונות.

"מה אני מציר? נופים, מרבה לנסוע לעיר העתיקה בירושלים ולציירה, רחובות, שקיעות, ארץ יפה, חבל שמזהמים אותה...".

*

"טוב, ודאי שתוהים. מדינה קטנה, כל הזמן במלחמות, צריכים היינו להיות מלוכדים יותר. לחשוב מה אנחנו יכולים לעשות למען המדינה ולא רק מה היא יכולה לעשות למענך. אנשים נהרגים למענה וחיים למענה. לעתים, רחוקות אמנם, אני תוהה, לא במלחמה, לא בצבא, בחיי היומיום אני תוהה. אני רוצה להיות בטוח למשל, שהמסים שאני משלם הולכים למטרה אליה הוצבו. למשל, מנכים לי ממשכורתי מלווה מלחמה – אני מקבל ממשרד הביטחון גימלה (נכות 73%) ומשלם למשרד הביטחון. בערך מתאזן. הייתי רוצה לדעת שמה שאנו משלמים הולך אכן לצרכי ביטחון ולא לידי המושחתים.

"כואב לי שהנגע פשה גם במשרד הביטחון. עם זאת אני שמח לא לגילויים, אלא לעובדה שמגלים. מאמין שיישרשו את הנגע. אני בעד הענשה מחמירה. לא העמדה לקיר, אינני הורג אנשים – אבל החמרה. הייתי מכניס אותם להרבה הרבה שנים, כפי שנוהגים בפגיעה בטחונית."

"מה תכניותיך לעתיד, תהיה מנהל ענף?"

"מסיים את הלימודים, אבל לא מתכונן להישאר בעבודה. אני מתגייס לצה"ל, לצבא הקבע. הסכימו לקבל אותי בחזרה לעבודת מטה, וכנראה אצא לקורס קצינים."

"אתה אוהב מלחמות?"

"אני שונא אותן. אני אוהב את מדינת ישראל. באופן חולני, אוהב אותה."

 
לייבסיטי - בניית אתרים