בדרכי סיני

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1971 >> בדרכי סיני

 

5.3.71

בדרכי סיני

הפחד "שיחזירו ולא נספיק לראות" מילא השבוע את כבישי סיני ולוא היו שם שוטרי תנועה במידה שישנם בתל אביב (לצערנו) בוודאי היינו זוכים גם לפקקים, וגם לרפורטים...

לבד מן התנועה המוגברת, לא היה מורגש בסיני עצמה שיש מי שחושב ומחשב תכניות של נסיגה. החזרת שטחים ועוד מני דברים מגונים כאלה.

"אנחנו ניסוג מפה?!" אמר מזוקן אחד שציפה לטרמפ במעבר משובב הנפש של המיתלה, שהולך ומתרוקן מן הטנקים המצריים השרופים. אם ידו של תומרקין ודומיו במעשה, או של סוחרי ברזל ישן, ואולי של הצבא עצמו המעמיד את הטנקים הרובצים שם עדיין כחיות פרא פצועות על רגליהן האחוריות בהכנה לגרירה – מי יידע. כמו כל הטיילים, גם אנו נעצרים, ואוספים "פסלים" יצירי חיים ומוות ואש ומלחמה.

"אתה בטוח שאין זה, חלילה, טנק שלנו?!"

"אם אני בטוח?..." עונה דני ועיניו מצטעפות בזכרונות הקרבות שהתנהלו כאן. לא קרבות עליהם קוראים בעיתונים, אלא כאלה בהם אוכלים חול ואש וטובלים בדם. כאלה, שהעור עוד זוכר אותם בצריבה ובכאב לוחך.

"תעצרו בהצטלבות, - ביקש המזוקן. - משם אתפוס טרמפ לתל אביב."

בהצטלבות עמדו חיילות אחדות, עם קיטבגים כבדים, מצפות להסעה אף הן, כאילו עמדו על כביש תל אביב-חיפה. "אתם לישראל?" שאלה אחת.

"וזה לא ישראל?!"

החיילת הסמיקה. חברתה הסבירה – "נוסח דיבור. ולבד מזה, המקום הזה אינו נזכר בתנ"ך, אז זה לא ישראל".

"כן נזכר. בני ישראל עברו כאן כאשר יצאו ממצרים..."

תחנת הסעה לבדווים

מחסום קטן ליד אבו-רודס – שוטר צבאי, איש מילואים שבא לעשות את החודש שלו, עוצר מכוניות שפניהן לפיראן ולשארם א-שייך, ובחיוך אדיב מבקש להעלות טרמפיסט. והטרמפיסט, מבדואי המדבר, שעד שלא באו כוחות ישראל אל המדבר, וודאי אפילו לא חלם שדבר כזה אפשרי. וכמעט אין מכונית צבאית או מכונית פרטית, שיש בה מקום ולא תיענה לבקשתו של השוטר הצבאי. נעשה, כמו שאומרים, חם בלב אפילו למחשבה עצמה – שנמצא מי שדאג לסככה מצילה ולחייל יהודי שיעזור המביא אל המדבר לא רק בטחון צבאי אלא גם בטחון אזרחי ואדיבות. ואותו איש מילואים דואג להסעת בני המדבר, באותה התלהבות שדואג שוטר צבאי לחיילים חוזרים הביתה.

"קח אותו," הוא משדל. "מסכן, כבר עומד כאן שעתיים. בחייך – מה אכפת לך..."

"בשביל זה לקחו אותך לשלושים יום?!"

"גם את זה צריך..." נד איש המילואים בראשו, בקצת תמיהה על כך שיש מי שמפקפק.

אסור לגרום נחת

היה לילה. והזהירו, וחזרו והזהירו שאין זה טוב לנוע בדרכים בלילות אלא לפחות בשתי מכוניות, עם הנעה קדמית ועם מספיק כלי נשק. אבל איכשהו בא הלילה במפתיע והמכונית הקטנה נעה לתוך חשכה זעירה מאוד במרחבים הגדולים, וערירית עוד יותר. פחד? מי פוחד! 

יש לו תכונה מגונה, לחושך. הוא מצמיח "יערות" במדבר. יערות חשוכים שבינות "עציהם" אורבים מרצחים מבריקי עיניים. מי פוחד? – אבל מקרבים את הידיד-פולט-האש קרוב יותר, מוציאים אותו מנרתיקו, מנמיכים את קול הרדיו המתווכח על "כן להחזיר לא להחזיר, כן להסכים לתכנית רוג'רס – לא להסכים." העייפות של נסיעה במכונית קטנה, לסנטה קתרינה, העצמות הכואבות מטלטולי הדרך המדברית, חיוכי הנהגים שנפגשו בדרך ושאלו "בכמה תמכרו את המכונית הזו אחרי שתגיעו לסנטה," ההעפלה אל הר משה, גולגלות הנזירים המתים המחכות לביאת המשיח כדי שיתאחדו עם הגפים המונחות בערימה גדולה בבית הקברות הקטן – הכל נדחה לפינת זווית וישנה נוכחות החושך המאיים בלבד. הערנות היא גדולה – לא מפחד לעצמך - הרי ככלות הכל רק פעם אחת חיים ופעם צריך גם למות, אלא רגש אחריות לגבי חובת החיים. ומצחיק לומר – מתוך רגש אחריות לאומי. אסור שיקרה משהו לארבעה יהודים. אסור לגרום נחת לאויב.

במחסום אל-עריש בוערת מדורה. מצווים לעצור.

"כמה כלי נשק יש לכם?"

"שלושה."

"אז חכו. אסור לצאת לדרך בלי שבעה. ובשיירה."

מחכים.

ולא עוברות חמש דקות וכבר מזדנבת לה שיירה ארוכה של מכוניות.

חייל צעיר ניגש ואומר: "שמע, בקשה לי אליך. נסעת אחרי וסינוורת אותי."

"אני?!"

"אולי היתה זו מכונית אחרת."

אסע לפניך

"אסע לפניך אז בוודאי שלא אסנוור..."

"לא," מתחייך החייל הצעיר. "אני אסע לפניך. אתה קטן כזה ונמוך ולי מכונה גדולה וגבוהה. זה יותר בטוח. אתמול עלתה כאן מכונה על מוקש..." אומר הנער.

והלוחם שעדיין זוכר את צריבת האש במיתלה, ואת האנשים שהלכו אחריו – מצטמק. ולחלוחית שאינה נאה לעיניו של גבר נדחקת לעיניו.

"נוער של זהב," הוא רוטן – כי מתבייש להתפעל.

עד למחסום כרם-שלום, הרביצה השיירה מהירות שקשה היה לעמוד בה. הצעירים הללו, שיודעים להיות כל כך אחראיים לחיי הזולת, איך מסחררת את ראשם דרך האספלט הסלולה, איך קוראה לטוס עליה, איך מעבירה אותם על דעתם.

לא מפחד דרכים, אלא מפחד המהירות המטורפת הזאת – נעצרים לפוש קמעה מעבר למחסום, מחוץ לנקודת המשמר.

"למה אתם עומדים. קרה משהו?" שואל חייל צעיר מנקודת המשמר.

"קצת לנוח. חוזרים 'נון סטופ' מסנטה קטרינה."

"כל הכבוד. עם הפספוסית הזאת?!... אבל מה תעמדו פה, תכנסו אלינו ותשתו כוס תה..."

ושם פוגשים באותו צעיר שאמר "תסעו אחרי. אני אהיה הראשון. אתמול עלתה כאן מכונה על מוקש..."

"מה אני יכול לעשות; זה בדם, זה בדם..."

תמיר הוא, יפהפה ממש – "פילם סטאר!" לצלם את הבחור הזה ולתת את תמונתו בשער. אבל חושך ואין "פלש".

"מה שמך?"

הוא משיב.

"מניין אתה?"

"מלוד."

"אולי יש לך תמונה שלך?"

"תני את הכתובת ואשלח לך," אומר כמו סטאר בעל ותק.

ואני נותנת.

"הוי לא. לא רוצה עניינים עם העיתונות. חס וחלילה. לא רוצה שום עניינים. ובכלל – למה צריך לפרסם תמונה שלי, מה עשיתי?"

לך ותסביר לחומת המגן הזו, שאינה אלא נער רך – מה יפה המעשה שלו. "אסע לפניך, אני גבוה יותר..." באמת הוא יותר גבוה. לגובה שלו שוב לא נגיע לעולם.

"בסך הכל נסעתי לפניכם כי נמאס לי כבר לחלץ מכוניות שעולות על מוקשים..."

 
לייבסיטי - בניית אתרים