"בואי מהר, הדובדבן פורח..."

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1984 >> "בואי מהר, הדובדבן פורח..."

 

16.4.84

"בואי מהר, הדובדבן פורח..."

הטלפון מצלצל ברטן. אמצע הלילה. מושיטים אליו יד בעיניים עצומות. המכשיר נופל ארצה. מן האפרכסת קורא קול קטן: "עפרה? בואי מהר. הדובדבן פורח..."

"מי זה?"

"מוטקה."

"איזה מוטקה?"

"מוטקה ממעוז חיים."

"מה קרה?"

"הדובדבן פורח."

"מה השעה?" – שואל בעלי.

"כבר ארבע וחצי" – עונה קול מן הרצפה.

"אני באה מיד."

"בית משוגעים" – אומר בעלי.

היום נכנס אלינו בפנים שוחקות.

הבקעה התחילה לצאת מתוך הערפל, צחה, רעננה, פורחת. שקטה ורכה כשיר של רחל. לא פלא שמייחסים את גן-העדן לאזורנו. הבקעה היפהפיה הזו לעת אביב, מוצצת את לשד העצמות עם בוא הקיץ. הופכת את עובדיה – לאנשים אחרים. תמהוניים. אחרת, מה הייתי דוהרת בשעה חמש בבוקר לראות את הדובדבן פורח.

האמת שלא לפריחה אצתי. קולו המתלהב של מוטקה נבו, הכבוד הרב שנפל בחלקי על שמחולל הפלא מצא לנכון והזעיק דווקא אותי, לחזות בו, ולהתחלק בשמחה, לא הותיר לי אפשרות אחרת. וכי דבר קל הוא בעיניכם, לראות פריחה ראשונה של דובדבן הרים, הרגיל לפרוח בגובה של לפחות 400 מטר ובאקלים קריר, והוא נכנע לשתלן היושב 220 מטר מתחת לפני הים, בעמק בית שאן החם ככבשן...

* * *

הרומן שלי עם מוטקה התחיל כך: שתלתי ורדים. בא חמסין וחמס אותם. חזרתי ושתלתי שוב. הפעם האיר לי מזלי והשתילים נקלטו. באה הרוח ועקרה אותם ומה שלא עקרה הרוח, שרפה השמש. אצל השכנים משתוללות להן הגינות בגוני גונים. אצלי פורח הקוץ והדרדר.

אמרו לי: רוצה ורדים – לכי למוטקה.

הלכתי.

בשער מעוז חיים, מקום שם מצוי מוסך המשק, הסבירו איך מגיעים למשתלה. ימינה, ישר, שמאלה וזהו. ימינה, ישר, שמאלה - - שדה בור. שעת צהריים והקיבוץ מתמסר ל"סייאסטה קדושה". שלווה ושקט שבעים מטרים מן הגבול.

הקפנו את המשק ב"כביש הביטחון" הפנימי. הבתים נגמרו, גם גינות הנוי, גם מגרשי המשחקים. נפש חיה לא נראית בחוץ עד שחוזרים ועומדים שוב לפני המוסך.

"אמרנו לכם, ימינה, ישר וכו'..."

"אכן, עשינו כך, אבל לא רואים דבר. רק שדה בור."

"אוט. זהו... המשתלה!"

הגעתם לשדה הפתוח, עוצרים. מוציאים את הגוף,  מן המכונית, עומדים ומחכים. מובטח לכם שמוטקה ישגיח בכם ויגיח. לא ישגיח – פיקחו עיניים עד שתראו משהו כמו פרח גדול, כמו פרפר ענק, כמו עננה מרחפת מעל לצמחיה. המשהו הזה הוא מישהו. מישהו מיוחד מאוד. שיצעק אליכם "אני בא. אני כבר בא..." 

הגעתם למשתלה...

והיה האוכל למאכל

משיצאה העננה הלבנה מתוך הצמחיה, ראינו שהיא מחוברת לגו, דקיק כגבעול. גובהו כגובה הדובדבן הננסי שהוא מגדל. כגובה דרדר הגליל בראשית האביב. פנים שוחקות, ובפנים עיניים שוחקות.

התנצל על שצמחיית הפרא גבוהה כל כך, עד שהיא מסתירה מעין רואים את משתלתו, ותמיד, לאלה הבאים בפעם הראשונה, קשה למוצאה. "אבל אני לא נלחם בה. אני בעד דו-קיום בשלום, בכל השטחים. אני מעשב ומשאיר אותם בשדה. הם מעשירים את האדמה, שומרים על לחותה, מגינים על השתילים, מטייבים. והיה האוכל למאכל..." מילמל עוד משהו בינו לבינו וחזר אל ערוגותיו.

"רגע מוטקה, הרי באנו אליך..."

"ברוך בואכם."

"ואתה לא שואל למה באנו?"

"וכי למה באים אלי? לקנות שתילים" – עונה לעצמו.

"אמת!"

"שתילי ורדים, כמובן..." – אומר הוא בקמצוץ לעג.

"אמת."

"אין."

"אין מה?"

"שתילים."

"ומה אלה?"

"שתילים."

"אז למה אתה אומר שאין?"

"כי אני לא מוכר שתילים. אצלי לא קונים. שתילים מזמינים. אחר כך רוכשים."

"אז אנו מזמינים."

מוטקה מכופף ראשו לצד ומודד אותנו מכף רגל עד ראש. ועד שאנו מספיקים להתאושש, מקבלים שיעור בהלכות ורדים. איך צריך לבוא בעת הפריחה. איך מסתובבים בין הערוגות וקושרים קשר. איך דווקא ורד זה מדבר אל לבך ולא אחר. איך קובע הגוון, החיוך, הריח, הניחוח. גם העצבות מדברת ללב. ואז ייכנס מוטקה לתמונה מצד הכלה. יחקור בשמה היכן רוצים לשתול. יברר אם יש ביכולתו של הבעלים לתת מרחב מחייה לוורד, מטר וחצי על מטר וחצי לפחות, איזה טיב לקרקע, איזה אקלים, איזו השקייה. אם אין – יגיד: "לך הביתה והכן את האדמה." צריך לבדוק גם אם יש כימיה בין המגדל לפרח שלו. ורד הוא ריע להרבה שנים. זה לא פרח באגרטל. זה בן-בית. נפש חיה. יש אצלו אנשים שקנו שתילים לפני עשרים שנה, ועדיין הם מצויים בגינה וממלאים אותה ביופי וניחוח, וממלאים את האגרטלים... "אז הנה לכם גברת מכנרת, שבאה לקנות בשיטה עיוורת..."

*

יצאנו ממנו בידיים ריקות וגם בבושת פנים. עוד אנחנו בדרך, חושבים בינינו לבין עצמנו שמשהו אינו כשורה. אחר ככלות הכול, מוטקה לא ברא את מושג המשתלה. משתלות קיימות בכל הארץ. שתלנים מקימים אותן כדי למכור שתילים. זה מוכר, וזה קונה. הקונה הוא חלק מן המשחק. בכל הארץ מוכרים שתילים. בכל העולם. באים למשתלה אמינה, נוסעים מרחק רב כדי להגיע למעוז-חיים. למה אנו חוזרים נזופים?

סובבנו ההגה בחזרה ואמרנו לו כל מה שעם לבנו. אמרנו לו גם שבאנו אליו מתוך אמון מלא. שעם כל הכבוד, שתילים גם קונים. משלמים בעבורם. אנחנו סומכים עליו.

בשום פנים ואופן. לא בא בחשבון. הסביר בתוקף.

אי לזאת, ראינו את ורדיו, ובאנו לקנות את "נוח", הודענו לו בגאווה ההולכת וגוברת על ההארה הפתאומית שירדה עלינו. למען האמת שמענו אותו ממלמל משהו על נוח, בתחילת הפגישה. ניסינו את מזלנו.

"לא פחות ולא יותר" – אמר מוטקה בציניות כלשהי, שלא נעדרה נימה של פיוס. פתע התכווצו עיניו בקמטי חשד דקיקים.

"ואיך, איך במחילה מכם, נראה נוח?" ראיתם אותו פעם?"

"מובן, אחרת למה אבקש..."

בעצם, מה אני דורש. כל כך קשה לתאר פרח. אפילו צבע קשה להגדיר. נכון – איך ניתן להגדיר את הגוון המיוחד הזה של נוח? יש אומרים – אפרסק בשמנת. יש אומרים, יש בו משהו מקפה בחלב, ואולי גם קורטוב תות-שדה בקצפת... עיני התכלת של האיש הננס מעמיקות גון. הוא צועד בנעלי העבודה שלו, שנדבקו אליהן רגבים, כחתול במגפיים. קיצץ שורשים וכנה, עטף בקש לח ושק וביקש מחיר מפולפל. למחרת היום קיבלנו לביתנו חשבונות ודף הוראות, אחרי שבועיים טלפון בהול "מה נשמע", אחרי כן הודעה שיבוא לביקור אצל נפתולסקי ועטרה. ושוב כי עוד ישוב ויצלצל ונקבע מועד. אחרי כן בא הטלפון בארבע לפנות בוקר: "בואי מהר, הדובדבן פורח". ואכן, מי שלא ראה, לא יאמין לעיניו. בכבשן הלוהט הזה ששמו עמק בית שאן, 220 מטר מתחת לפני הים, פורח דובדבן בפרח ענוג. במין ביישנות ואצילות מחייבת העוברת מסבא לנכד ונין, לדורי דורות. משום מה אני נזכרת באגדה על הנסיכה שחיפשו ליורש העצר ובחנו את "שורשיה" באפון שמתחת לשבעה מזרנים...

רקדנו סביב הדובדבן הפורח, מוטקה ואני – 

הידידות בינינו נחתמה.

"נוח" נפתולסקי ו"עטרה" שטורמן

עברו ארבע שנים. אני מקפידה על הוראותיו של מוטקה, ו"נוח" יפה מאין כמותו על השיח ובאגרטל, ו"דון ז'ואן" מטפס על הקירות ומציץ לתוך החלונות, אדום כחטא, ו"בלו-מון" (ירח כחול) מפריח ורדים סגולים, שהם שיא גאוותי. ישנם בגינה עוד ורדים, אדומים ולבנים, ורודים וכתומים, אך לבי תמיד הולך אל הוורדים ממעוז-חיים. אז כיוון שהגיעה עונת השתילה, שוב אנו בדרכנו למעוז. ושוב לא מוצאים את המשתלה, ושוב עומדים על המקח, לא על המחיר, על הזכות לקנות ורד, למרות שלא ראינו אותו בפריחתו. כל הסיפור חוזר על עצמו.

"אני תמה עליכם..." אומר מוטקה, כמחכה למחאה "למה צריכים אנשים להטריח עצמם למשתלה הקטנה הזו שלי. למה צריכים לשלם לי כפל כפליים, בשביל שתילים רכים שלי, כשאפשר לקנות גדולים וחזקים ליד הבית." 

אני מוציאה תצלום ומראה לו.

"בגלל זה."

"כן," – מתרכך מוטקה – "יופי של של נוח".

נוח על שום מה?

הבורא 

על שם נח נפתולסקי. 

אני השלמתי את בריאתו ביוני שבעים ושמונה. שני זנים בלבד אני זוקף לזכותי. השני הוא 'עטרה'. התחלתי איתו במלחמת ששת הימים. התחלתי בבריאתו ב-67'. ב-74' נשלמה בריאתו. אדום, עם פסים בהירים וריח ענוג ביותר. חששתי מאוד שהפסים האלה, יותר משהם קווי אופי, תכונה, הם סימנים של איזה וירוס. שלחתי למחלקה הווירולוגית ברחובות. הייתי חרד מאוד. כעבור שישה שבועות קיבלתי הודעה רשמית שהוורד נקי מווירוס. שהפסים הבהירים נובעים משבירת קרני האור.

"הודעתי לבת בעין-חרוד, שיש לנו ורד חדש ואני רוצה לקרוא לו בשם האם, בשם עטרה. (אין אולי משפחה ואין שם כעטרה שטורמן, המסמלים בצורה כה טראגית והירואית את ברית הדמים שלנו עם הארץ. בעלה, חיים שטורמן, נפל על משמר ההתיישבות העברית בעמק בית שאן. משה – הבן הבכור – נפל במלחמת העצמאות, לא רחוק מן המקום בו נפל אביו. שני נכדיה של עטרה, חיים ואמיר, נפלו בתעלת סואץ, במלחמת יום הכיפורים). 

לכבוד הופעת הבכורה של "עטרה", בשנת 75', ערכו תערוכת פרחים בעין-חרוד. ההתרגשות היתה גדולה" – אומר מוטקה.

אם היא הוכרה בעולם כזן חדש של ורדים? היתה למוטקה מחשבה "להציגה בתערוכה בינלאומית", ישנם מוסדות שעוסקים בזה. אבל, התהליך הוא מסובך וממושך, והזמן חומק למוטקה בין האצבעות. השנים עוברות לצד השני כמו בשעון-חול. החליט מוטקה שההכרה הבינלאומית אינה חשובה לו כל כך. שמספקת לו בהחלט, וחשובה באמת, ההכרה בבית...

לא יוצאים חי

מוטקה כבר השלים מזמן עם העובדה שאיש לא יצא חי מן החיים האלה. יש שתילה, יש נביטה, יש גידול, יש פריחה, קמילה וחזרה למחזור החיים. נתמזל לו מזלו לחיות את פרקו בתוך מחזור החיים. בתוך הנוף הפתוח. בתוך יופי. אמנם הוא רווק, אבל יש לו משפחה גדולה ופורחת. שש מאות ושבעים, ואולי שבע מאות ועשרים, שוב אינני זוכרת, מיני מינים וזני זנים של ורדים, שגידל וטיפח, ושיחק איתם מכנה, ועין, עד לאימהות שהלכו לרוב המשתלות באר. במשפחה שלו מצויות נסיכות, מלכות, זמרות אופרה, גיבורות, מגלי עולם, מי לא מצא בית וידים אוהבות ונבונות, במעוז-חיים אצל מוטקה. ושני ורדים שלו, שתרם לעולם, שברא אותם. "נוח" ו"עטרה".

אבל לפעמים בא שעון החול ומורה שמעט מאוד נשאר בצד זה. או אז יורדת על מוטקה עצבות גדולה. מה יהיה על משפחת הוורדים שלו? מי ידאג להם אחריו? וגם חיפזון גדול, ומין ידיעה, גם מתוך התנסות, שאין לדחות למחר. על כן, כל יום, בשעה שלוש לפנות בוקר, הוא יושב לשולחן וכותב מכתבים. חשבוניות מס, הוראות שתילה, וסתם מכתבים.

"אני יודע איזו שמחה היא לקבל מכתבים. לדעת שמתייחסים אליך. 'לשוחח' עם משפחת אוהבי הצמחים. אני מזמין לתערוכה שעומדת להתקיים, או לראות משהו במשתלה, ומציע שיזדרזו, כיוון שזו המשתלה האחרונה שלי...

והחברים שלי כבר מכירים אותי, הנה מענה שקיבלתי לא כבר: כותבת לי קונה שלי, שהפכה בינתיים לידידה. "מוטקה," היא כותבת, "השנה זה לא מסתדר לבוא אליך. נבוא למשתלה האחרונה שלך, בשנה הבאה..."

גם השנה שיגר איגרות לבוא ולראות את "המשתלה האחרונה" שלו. אבל הפעם במלוא הרצינות. ועל כן גם באנו. אבל השנה, הוא אומר, בלי חרדה, "קרה לי נס. קרה לי האושר הכי גדול שיכול לקרות לאדם. חיי הושלמו ובלבי אין חרדה. סוף סוף באתי אל הנחלה ואל המנוחה."

"מצאתי לי יורשים"

ליתר דיוק מצא מוטקה יורשות. שלוש בנות חמד – כדבריו. בנות חזקות. בנות לעניין. בתיה, בת מעוז, קרול ואן. שתלניות נפלאות, הרבה יותר טובות ממנו – הוא מעיד עליהן. עובדות בשיטה שלו, בידים. בלי חומרים כימיים, בלי פשרות. גידול טבעי, גידול ספרטני. כל שתיל – גבר.

הבנות האלה מחזרות אחריו כבר שנים רבות. בתיה וקרול היו באות אל מוטקה ועובדות איתו, ימים וחודשים, בזמן הפנוי. עשו כל עבודה. כאשר הלכו ליודפת, הלך איתן חלום המשתלה. היו באות ובוחרות שתילים מזנים שונים, בשביל חברי יודפת, ושמרו על רישום מדויק. כאשר החליטו לעשות משתלה ביודפת, היה להן כבר אוסף רב. שבעים זנים. הוא עצמו נתן להן השנה חמש מאות וחמישים זנים.

"הרכבתי בשבילן 1,200 כנות. הקפדתי להרכיב עיניים שעוד אין ביודפת. ביחד שתלו השנה שלושת אלפים וחמש מאות שתילים. מה אגיד לך, לפני זמן מה חליתי בשפעת שהסתבכה. זו היתה פעם ראשונה שנהניתי מן המחלה. יכולתי לחלות בשקט, אפילו למות בשקט. המשתלה שלי בידיים טובות. הרבה יותר טובות משלי." כי נוסף ליידע ולניסיון שהעביר להן, הן מסוגלות לקראו ספרות, בשפות זרות...

הן אימהות לארבעה חמישה ילדים כל אחת, וזה מכשיר אותן עוד יותר להבין ולחוש את הבריאה שבגידול פרחים, את המחויבות והאחריות שהן נוטלות על עצמן כאשר יעבור אליהן האוסף הכי גדול של ורדים. אחריות כלפי הארץ וכלפי הוורדים.

מובן שאדם אוהב את יורשיו, אולי אפילו יותר מאשר את עצמו, כי הם המשכו. הם עתידו. אז מאהבה להן, לבנות שביודפת, ובעיקר – מה יכחד – מדאגה למשפחת הוורדים שלו, הוא רוצה לראותן מצליחות. והיה רוצה שיהיה להן יותר קל מאשר היה לו. שיקנו להן במשק טרקטור קטן, כזה שהולכים לידו, להפיכת האדמה. "הייתי רוצה שיהיה להן יום עבודה, כמו בענפים אחרים. אחרת, הרי לא יתנו להן להמשיך." אני לא רנטבילי. אבל אני כבר זקן. לא מחוייב לתת יום עבודה שלם. אם אני עובד ארבע עשרה שעות ומכניס למשק חצי יום עבודה - - - זה ענייני. (אני גם לוקח כפל מחיר בשביל השתילים, כדי שגם אתם תשתתפו בהפסדי המשק...) אבל שלוש בנות צעירות, מי יסכים שיתנו תוצאות כמו גימלאים? אמרתי למנהל המשק: קשה לכם להחזיק בנות במשק? משפחות עוזבות כיוון שהבנות לא מוצאות עניין? במשתלה טמון סוד הקשר. בנות שנקשרות למשתלה, לעולם לעולם לא תעזובנה..."

ספקות בזכות קיום בקיום בלי זכות

לא פעם הייתי מתעורר, כמו שאומרים, מסתכל על חיי ונד לעצמי. "וזו ביסטו פארקראכען, מאטקע'? ('לאן הגעת, מוטקה?') מה אני עושה בסוף העולם, במשתלה קטנה, בבית שאן. באים רגעים של ספקות, על המטרה – אם יש, על ההישג – אם יש. ספקות בזכות הקיום, ספק בקיום בלי זכות..."

ואז הוא יוצא אל המשתלה. ואין עוד חשובה מוחצת, לזכותנו כאן, כמוה. אין עובדה חזקה ממנה. עושר רב. האוסף הכי גדול של ורדים יצא ממעוז חיים שבעמק בית שאן.

"ולא שאלת אותי על הדובדבן, ולא על הלילך" – אמר נעלב כלשהו, אחר שסיפרנו לו כי נרצה לכתוב עליו.

"בחפץ לב" – השיב מוטקה להפתעתי שלא ארכה זמן רב. "זה טוב בשביל היורשות שלי."

מדברים על ירושה, יורשות, ומוטקה מספר שהוא עובד עכשיו על דובדבן שני, שבמקום לצמוח למעלה, יסתעף. ילדים לא יצטרכו לטפס ולשבור ענפים ורגלים. יוכלו להושיט יד ולקטוף. לדובדבן קרא בן-ציון. לשני – עוד לא קבע. נראה. והלילך – אותו פיתח מנוסטלגיה, אל מראות ילדות, אל ריחות ילדות. עם הגיל גובר באדם הגעגוע. הלילך, שמו הלל. סחב את בנותיו של פרופסור הלל אופנהיימר לראות את הלילך הלבן אצל אינג' רפפורט בצפת. ועוד לילך אחד יש לו בדרך – סגול, ריחני מאוד. בשנה הבאה, כעת היה, תוליך הרוח את ריחו העדין, האירופי, בעמק בית שאן הלוהט. 

להוכיח שהעולם אחד הוא בכל מקום.

 
לייבסיטי - בניית אתרים