בושה לספר

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1968 >> בושה לספר

 

16.8.68

בושה לספר

"בושה לספר" אמרה רחלה ונתחייכה. עיניה לא חייכו. היא תלתה אותן בראי שממול, מעבר לכתפי, כמו למצוא בו פשר למצבה, למזלה, ל-איך קוראים לזה...

"אוי מזלי מזל רע" ניסתה לכסות על מבוכתה בשיר קטן, שמשך אליה את תשומת-לב היושבים במסעדת חטוף-ואכול שבפאתי השדרה החמישית של ניו יורק. לבד מזאת, לא הסתכלו בנו. גבר קשיש (אני) ונערה צעירה אינם מעוררים שימת לב. זה לגיטימי בהחלט. גם ההיפך מקובל מאוד בימינו, אף כי אינו לטעמי.

ישבו שם סטודנטים מה"אן-וויי-יו". ישבו שם אמנים אלמונים וסתם אלמונים אפורים כמו יום בלי שמש. ישבו בנות שקורי השינה עדיין קשרו עיניהן בצעיף של טרם-שחר, על אף שהיום הזקין כמוני. היתה בהן תפיחות של מזמוטים. נדף מהן ריח מיטה ונשימת-אף של יום אתמול. "בהה..." אמרה רחלה. "לגעת בבחורה כזו בהה..."

אני אכלתי "דונאטס", מין סופגניות עם חור באמצע, ושתיתי קפה. אמרתי לה: "אכלי, בתי, ואל תחשבי על המחיר. אכלי...!" אני יודע, שכל מה שמסוגל להציע זקן הוא כסף. בזבז עליהן כסף והן תאהבנה אותך. נשים משתגעות אחרי כסף. כספו של הזקן הוא תחליף אדיר לנעורים. הוא הסקסאפיל שלנו. כן, גם קזאנצאקיס חושב כך. אבל רחלה הסתפקה בקפה בלבד. קפה שחור ומר, טוב לשימור הפיגורה. טיפשונת שכמותה; העגלגלות יפות יותר, טובות יותר לעין, ללב.

"יש לך ממה להתקיים? איפה את גרה? ממה את חיה?" שאלתי בתום לב. פוגש ישראלי בישראלית, איכפת לו עליה. אפילו טובתו הוא שתסבול, יושיט לה עזרה. בכל אופן, כזה אני. יושב אני בניו יורק כבר שנים רבות, וכבר איני עובד שנים רבות. חי אני על פנסיה ממשלתית והכנסות מהשקעות לא הרבה. מרוטשילד אני רחוק, אבל מספיק כדי לגור בדירה מרווחת, להחזיק מכונית במוסך ולנסוע שלוש-ארבע פעמים בשבוע למנהטן, לארח אורחים לארוחה. מובן, אורחות רצויות יותר.

"אתה נחמד," אמרה רחלה. "אתה נחמד נורא," הוסיפה בטון שאמר: "אצלי הכל בסדר, אין מה לדאוג."

"כמה שנים את כאן?"

"בושה לספר. שנתיים."

"למה בושה לספר?"

"כי עברו שנתיים וכלום. שום דבר לא השתנה אצלי. אני לא יודעת מה יש לי לעשות פה."

"ומה היה צריך להשתנות? ולמה היה צריך להשתנות?" חקרתי אותה מאותה רשות שיש לזקנים לחקור אצל הצעירים.

רחלה השעינה ראשה על כף יד אחת ובכף-יד שנייה ציירה לבבות, עציצים עם פרחים, בתים עם גגות רעפים, ואגם. ציירה בעפרון של גבות, על מפית-נייר, עד שכוסתה המפית כליל.

"מה יש, מה כואב רחלה..."

אני רואה את הבחורה הזו בפעם הראשונה, והיא חשובה לי אפילו יקרה לי. היא מין שמש גדולה וחמה בדצמבר של הרוחות המטיילות במנהטן בחוצפה והופכות אותה ממטרופולין בינלאומי לאי קטן פרוץ לכל רוח.

היא הנועם בהתגלמותו. אחת שעיתותיה בידיה, לאט לאט, בשקט. היא עצלה אני יודע. מין עצלות אצילה, מתמשכת, מרגיעה, קורנת ממנה בהילה. עושה לי טוב על הנשמה. עושה אותי שייך, רענן. הוי בובה, כמה אושר יכול אני להסב לך. רק אמרי ואפרוש לך מרבדי גנים. "ובכן, מה יש? ספרי לדוד ואניה. הצגה נהדרת. אקח אותך אליה, אם תרצי. אז מה יש, ילדתי? אפשר אולי לעזור לך?"

היא, שבלי להכירה אני יודע שהיא תמיד מחייכת בשקט בשקט. פורצת בצחוק מתגלגל. עד שכל המבולבלים, שלא אכפת להם מן העולם הזה, מתעוררים מתרדמת הלא-אכפת, מסובבים ראשיהם לראות מה קרה לגברת צעירה ומנומסת, מכף רגל ועד ראש מנומסת, שצוחקת היא כך באמצע העיר. 

"החבר שלי בא בעוד שבוע..."

*

החבר שלה בא. חמש שנים יצאה איתו. בשנה השמינית אמרה די. (כי באמצע היו שלוש שנים מתות). יצאה איתו מאז היתה ילדה בת חמש-עשרה. היו תמיד יחד, עד שהלך לצבא. וכשהלך לצבא ונקרה על דרכו יום חופש היכן מצאוהו? כמובן, אצלה.

עד שהלך לצבא, היו כשני ילדים. ונשארו כשני ילדים. היה לה נער מאוהב, היה לה נער... חזר בלבוש חייל שלא יודע את נפשו. היה בא אליה מרחוק, הוא והפק"ל שלו ואבק-הדרכים, והולך מעמה עם הפק"ל ואבק-הדרכים. היה מגיע אליה כמו שי של כל-טוב, ארוז בעטיפת חקי, והולך מעמה בלי להוריד את העטיפה...

עד היום עומדת ביניהם מחיצה מוזרה, שאינה מסוגלת לתפוש פשרה היא מספרת לדוד ואניה.

"הנה הנה תילחש הסיסמה... והמחיצות יפלו, הא?"

"כן-כן, מניין אתה יודע...".

"ואותה חוויה, שאין דוגמתה ליופי ופיצוי בעולמנו זה, פגישה שעושה אתכם לאחד, של דברים בלי מילים, צחוקים בלי קול, תחושה בלי נגיעה... ריגשה המפזרת את כל העניים בנשמה, פותרת את כל הבעיות, ויש בעולם רק טוב...". 

רחלה מושיטה אלי את ידה. "ואניה, אתה משורר, אתה פייטן...".

"לא" אני אומר לה "אני רק זוכר. אני רק מתגעגע. אני רק מתפלל לאותו נס, אך הוא אינו מתרחש. שוב לא יתרחש אצלי לעולם. אני יכול להיות רק צופה, לראות איך זה קורה אצל אחרים. אני מנסה לצעוק לצעירים: אתם טיפשים. היי בחור, אל תעמוד על החוף! אל תביט בנערתך כאילו היתה אגם-מים וכל מה שאתה מחפש בה זה את השתקפות דמותך. חפש אותה. הבט בה. שווה להביט בה. כל-כולה מחמדים... כך אני צועק, אבל הם אינם שומעים בקולי. השנים עומדות בינינו כמו חומה, סותמות אוזניהם בפקקים.

*

"מה יש לך, אורי, מה יש?" אמרה לו.

החפין ראשו בחיקה. ראשו היה חם וידיו קראו את גופה באצבעות של עיוור. אולי אצבעותיו של קוטף-תותים, היא זכרה ימי התנדבות באיזה משק בעמק. שניהם עבדו לאורך ערוגה של תות-שדה. התות הבשל רימז-קרץ בפרי אדמדם. משחק איתם במחבואים בין העלעלים. היא היתה מרימה את העלים ביד אחת וביד שנייה קוטפת. ואילו הוא בפעם הראשונה הבינה את כמיהתו, כשראתה אותו מפשפש בין העלים וגונב חמודות חמים. הביטה בו אז בתוכחה, והוא הסמיק באודם עמוק. גם עכשיו עשתה כן, והוא קם מעמה והלך לחפש את הרוח.

וכך זה נמשך ממשיכה רחלה לספר לי, לידידה מקרוב בא. מביטה בי ואינה רואה. מדברת לא אלי. אל עצמה מדברת.

"עוד כוס קפה. ואולי עוגה?" אני מציע כדי לקבוע עובדת היותי. ובינתיים אני שומע, שהאם אומרת, מה יהיה, עד מתי תסובבו ככה?

"אינני טיפשה" - אומרת רחל - "ויש לי חברות וחברים ואני רואה מה קורה. ואני יודעת, שלוא קרתה לנו אותה 'נפילת מחיצות' שאתה מספר עליה כה יפה, היה הכל בא על מקומו. אורי בא לבקר אצלי פחות ופחות. יש שעוברים שבועות ואיני רואה אותו. וכשהוא בא, הוא נוהג איתי ברוך כזה. 'מה קורה לי איתך' - הוא אומר 'אמרי. נכון שאת נערה כמו כל הנערות האחרות'...

"בשבתות אנו נוסעים לטייל, בחורשות, בדרכים בודדות. שרים שירי ילדות. את היית ילדה קטנה כשהכרתי אותך," הוא אומר. ומשאיר אותי ילדה קטנה.

"נורא מצחיק. איפה שהוא ידעתי, שלוא באתי ואמרתי לו: שמע אורי. חדל לכבד אותי כל כך. אחרי ככלות הכל, אינני אשתך... חה-חה. נהג בי כמו שאתה נוהג באחרות."

"מניין את יודעת איך אני נוהג באחרות? אם בכלל יש אחרות..."

"ואת נשבעת" אני אומר לה "את נשבעת, שלא תגידי לו אף מילה. את נשבעת, שלא יהיה אכפת לך. להיפך, שיהיה לך אכפת מאוד, אם יתברר שאין אחרות. כלום כזה מכוער הוא שאף בחורה אינה רוצה בו? את נשבעת, שלא תבכי, שלא תעשי לו סצינות" אני אומר לרחלה. 

היא: "הוא סיפר לך? אתה מכיר את אורי?"

אני: "אני מכיר אתכן. ואומר לך עוד. הוא הבטיח לך, שזה לא היה יותר מתותים בשדה. ואת? הוא שאל אותך."

"נשבעתי לו, שלא היתה אפילו נשיקה. והרגשתי גיבורה. ואצילה, על שאיני עושה לו סצינות. ובוכה כמו מבול.

"'הבטחת לא לעשות סצינות' הוא מזכיר לי. 'הירגעי! סתם מתחתי אותך. לא דובים ולא יער', הוא אומר ומפהק. ואומר שמאוחר. שמחכים לו לארוחת צהריים בביתו. ואנו חוזרים כל הדרך לבת ים ושותקים.

"והכול יכול היה להיות אחרת, רחלה, לו שיקרת לו קצת. לפעמים צריך. הם פחדנים לעתים, את יודעת. כי לו היה יכול לחדול לכבד אותך, היה מתכבד בך."

"כן, ואניה. מה זה כך..."

"כי הכבוד הוא מותו של הסקס."

*

ואז צץ הרעיון. לא יייאמן כי יסופר רעיון שהגתה אמה. אם יהודיה טובה, מן הדור הישן, יושבת ביתה ומגדלת בניה ובנותיה, ונשארת עם בת-זקונים שיושבת ויושבת והיא כבר בת עשרים ושש ועדיין בתולה.

ישבו השתיים וטיכסו עצה. צריך למצוא אדם מכובד, מסכמות השתיים, שיודע דרך גבר בעלמה. מנו את כל הידידים, מנו את כל המכרים, ולא מצאו. זה צעיר מדי, זה זקן מדי. זה מכובד, עם זה לא נאה. זה רץ אחרי כל חצאית וזה רציני וסכנה להסתבך עמו. וזה רברבן ומחר תדע כל העיר. וזה ביישן...

ושוב בא אורי לביקור מייגע ורחלה בכתה בלכתו.

די. נגמר - אמרה האם. אבא ואני נוסעים. נוסעים לאחותך בעקרון. ועד שלא תצלצלי אלינו לאמור שהכל בסדר, לא חוזרים. הנה כאן מוכן אוכל, תבשילים כיד המלך וגם עוגה טוב. ומוטב שתזדרזי לפני שכל המזון הטוב הזה יעלה עובש.

*

"מה יש לך?" אומר לה הבוס, כשרחלה מבלבלת את כל היוצרות וכל המשרד מהפכה גדולה. "מה יש לך?" והיא מספרת לו.

"על כל שונאי," הוא אומר ומגלגל שפמו. מביט בה מזווית עינו, והעין אומדת, משבחת, משתובבת. שואלת: למה לא אני, למשל... אראה לי זאת לעונג... והעונג נשפך על פניו.

הסתכלה בו וראתה אותו לראשונה. גבר בן ארבעים-וחמש, שמור היטב. רקות מאפירות, ראש שחור, כתפיים צרות, צוואר נתון בצווארון לבן וענוב בקשר אלגנטי של מומחה. ידיים רגישות, נקיות. רגליים נמרצות בנעליים מצוחצחות. וכולו ריחני. אדון.

ואשתו גברת. אחר ככלות הכל, חשוב גם מי האישה, אמרה פעם אמא. וזו אישה מן העולם הגדול. גם עכשיו נסעה לשם וחוזרת רק בעוד שבועיים. ועד שתשוב, כבר יבוא אולי אורי.

הוא רצה לבוא באותו יום, אלא שרחל איחרה לקום וביתה לא היה סדור. וצריך גם להוציא את המעדנים מן ההקפאה ולערוך שולחן, ולצורך זה לאוורר את המפה היפה, כי עדיין נדף ממנה ריח נפטלין, מן המפה הטובה שהכינה לקראת המאורע אמה הטובה.

הוא בא למחרת היום. בדיוק בשעה שבע צילצל בדלת. זר פרחים בידיו וגם בקבוקון של קוניאק. שתו קוניאק קטן לעידוד. קינחו בסנדוויצ'ים זעירים כדרך האריסטוקרטיה. דיברו על המשרד ועל הפקידים, על הבוס הגדול שהזקין ואינו רוצה ללכת ולפנות מקומו לו. וכשקמה רחל להביא את ארוחת הערב, ולהדליק את הנרות, אמר לה: "אולי נאכל אחר כך". והיא העמידה פנים שאינה מבינה למה הוא מתכוון. והוא אמר אל לבו, שצריך כנראה בכל זאת לחזר קצת, ונהיה לו משעמם. בגילו, לעשות מאמצים. לספר סיפורים, ללכת סחור-סחור. קיווה, שזה יהיה אחרת.

ישבו אפוא לשולחן ואכלו את הארוחה שהכינה האם. לאט לאט אכלו. לדחוק את הקץ ביקשה רחל, וגם המתנדב ביקש זאת כנראה. ובינתיים צילצלו בדלת, ומי מופיע: המושיע. אורי שלה. אפילו לא טרח לומר סליחה האם אני מפריע. לא עלה בדעתו, שצריך להתנצל לפני האדון הזה, שהוא ודאי ידיד הוריה. ישב לשולחן, אחר שנטל כלים מן המטבח כבן-בית, והתכבד במעדנים. אחר כך קם הבוס ונטל מהם פרידה. ואורי אומר: רגע, לאיזה כיוון אתה נוסע? יופי. ברשותך, אצטרף.

ניסיונות נוספים לא עשתה. יצאה פה ושם עם בחורים. היה טוב ויפה, אך כיוון שהגיעו העניינים לאן שהגיעו, נשקו את כפה ואמרו: "כל הכבוד, עוד יש בחורות טובות בישראל."

ועם כבודה זה באה לארצות הברית של אמריקה. לשכוח מאורי. בעל לא יהיה ממנו. לשכוח מכל הישראלים. עולם גדול ייפתח לפניה, - אמרה אמה, לפני הצברית בת הצברית, שעיניה שחורות ולחיים של צפת לה.

*

ומאז, מאום לא השתנה. ואורי, החבר שלה, עומד לבוא בעוד שבוע...

לקחתי ידה בידי. לו רצתה, הייתי פורש לה מרבדי גנים. אבל אני בוש לומר לה. הרי יכלה להיות בתי. בתי? נכדתי.

למחרת היום נסעתי מניו יורק. וכמובן, מי לווה אותי? ידידתי הטובה רחל. עיניה היו נתונות במסגרות שחורות. פניה ארוכות ועצובות. מרגישה לא טוב, - אמרה לי. "הלכת אולי אל רופא?" שאלתי. "הלכתי" הסמיקה עד שורשי שערה.

"חבל, ואניה, שאתה נוסע. רק אתמול מצאתי ידיד וכבר אבד לי."

"לא אבד. אכתוב לך. את תכתבי לי. נעמוד בקשר. ואני מבטיח לך, עוד ארקוד בחתונתך. אבוא אפילו במיוחד. אולי נרקוד בכלל בתל אביב, אפילו שאורי זה שלך לא כל כך מוצא חן בעיני."

*

באתי לחופשת מולדת, כמו שקוראים לזה, ונשארתי. וכי מה יש לי בניו יורק שאין לי בתל אביב. ומה יש לי בתל אביב שאין לי בניו יורק, בעצם.

באחד הימים האלה, את מי אני פוגש ברחוב? כמובן, את רחל ידידתנו. אנחנו נופלים זה בזרועות של זו. היא נחמדה כמו תמיד.

כן, החבר שלה בא. הוא לא גר בניו יורק. הוא גר בעיר אחרת. והוא כבר פרופסור.

ואצלה הכל כשהיה. ולא יספה. ואני הזקן הולך ועושה לי חידות. הכיצד? הלא הרופא עשה מה שעשה. והחבר בא. רץ כאל מעיין מים זכים, והיא סיפרה לו סיפורים, שיחדל לכבד. שיתכבד. אז קם ונסע לעיר אחרת, לעשות פרופסורה.

הרופא מיאן. אמר לה, נערה יפה כמוך אינה זקוקה לעזרתי, לכל היותר זקוקה היא לעזרתו של פסיכיאטר. והחבר הגיע. למה מיהר? כי שמועה התהלכה בעיר, שנערתו עומדת להינשא לפרופסור, למפיק, למיליונר. בא לתבוע אותה לעצמו, בכל הלהט שיודעת לשלהב הקנאה. ומצא אותה תמה וברה, לא רוחמה. וכל כבודה עמה. אולי מפני הכבוד, אולי מפני המחשבה שאם איש לא רצה בה למה ירצה הוא בה. הלך. והטבעת המיוחלת נעלמה בין החפצים. אולי אבדה. אולי נמכרה, אולי מצפה עדיין...

"בואי, בתי, בואי לארוחת צעריים" אמרתי לה, תוך שאני חושב את כל המחשבות המלוכלכות האלו. כי למה אני נובר, אשמאי זקן, בטרגדיה קטנה של זמנים מודרניים, שבושה לספר עליהם.

"ואניה" - אומרת רחל "איזה רעיון נפלא. ארוחת צעריים! אתה פייטן!"

"זה לא שלי. זה של חלפי. צער לי וצער לך (בערך כך), בואי אישה - - - לארוחת צעריים..."

ושוב ישבנו בבית אוכל, זקן ונערה צעירה. זה לגיטימי בהחלט. גם ההיפך מקובל מאוד בימינו, אף כי אינו לטעמי.

 
לייבסיטי - בניית אתרים