בחו"ל עושים חיים!

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1961 >> בחו"ל עושים חיים!

 

15.12.61

בחו"ל עושים חיים!

פתאום היו לו זבובים באף. פתאום חדלה החברה הרמת-גנית לשאת חן בעיניו. אתם מבינים – הוא היה מעיר גדולה – מלבוב.

"שוב אותם פרצופים. שוב אותם חברים-חנוונים ושוב אותו משחק קלפים מטופש של יום שישי. בשביל זה כדאי היה לחלום על ארץ-ישראל, בשביל זה כדאי היה לשיר ליד המדורה ב"שומר הצעיר..." נמאס לי ודי. נמאס לי. את שומעת?!"

היא רצתה להגיד לו: "אתה מספר לי..." אבל איך יכלה להסכים עמו, כשהוא פשוט הוציא את המילים מפיה. גם לה נמאס על כן אמרה לו:

"מה יש, ואתה אינך חנווני קטן?!"

"אני?!"

"אלא מי?"

"ומה אעשה?"

"אתה שואל אותי?"

"ואת מי אשאל."

"אולי תענה פעם ולא בשאלה?"

"די, מלכה, אין לי כוח להתווכח. את צודקת, כרגיל. החברה הרמת-גנית לא נמאסה עלי. אני מאושר."

"בטח שאתה מאושר. וכי מי רצה להגשים, לעלות לארץ, אני או אתה? ניו-יורק לא משכה אותך. לא מספיק גדולה. ומי למד ארבע שנים באוניברסיטה כדי שיוכל לעמוד יותר יפה ליד הסיר במטבח, אני או אתה? ולו נמאס!"

כך התחיל כל העניין. אחר כך נוספו גם שיחות רוגעות על המסים המאמירים, המסחר היורד לטמיון, השיער המאפיר בלא שנים, והילדים הלומדים רק עברית ותנ"ך ושום שפה אירופאית...

"שמעת?, הם ירדו."

"שטויות. הם רק נסעו לטיול של חודשיים."

"באמת?! כשנוסעים לטיול מוכרים דירה, וחנות, ואוטו, ומבריחים את כל הכסף החוצה... באמת?!"

"מניין את יודעת?"

"מניין היא יודעת. בעלה עשה את ההעברה. אני במקומך הייתי לפחות שותקת."

ונהיה שקט. לפחות כלפי חוץ. ואחר כך התחילו לנשב רוחות אחרות, רוחות של הבנה ליבראלית. מה יש? הם פשוט לא נקלטו בחברה הישראלית וסבלו מאוד. הוא בעל דמיון כזה ופעלתני כזה – הסבירה אחת השכנות הידידות.

"פה הם חיו כמו זרים. כמו בגיטו. דיברו פולנית, התרועעו רק עם החברים שלהם מפולין ועם קומץ שכנים-חנוונים, אכלו מאכלים אחרים, לא כמו של הישראליים, הקשיבו לרדיו בשפה זרה, לא הלכו לתיאטרון כי אין תיאטרון פולני ובכלל. האדם חייב משהו גם לעצמו. באמת."

ואותה שכנה באמת נסעה קצת לבקר אצלם ובעלה נסע לבקר אצלה ועוד שניים שלושה זוגות נסעו ושכחו לשוב. ונמצא מישהו שקרא לרחוב ההוא של היורדים -  "ברזיליה החדשה", ונמצא אדם אחר שירק יריקה הגונה וקילל:

"יורדים – ימח שמם."

"שמע, אל תקלל, "יעצה סוניה שחזרה מטיול בארצות אמריקה הלטינית. לפני ימים מספר, והשכנים לא שבעו עדיין מסיפוריה. 

"עשירים, מה? עשו כסף, מה?" רצו אנשי השכונה לדעת.

"עשירים."

"לא עובדים כל כך קשה כמו כאן?"

"לא כל כך קשה. קצת יותר קשה."

"מילא. והילדים – בטח שכחו את העברית שלהם, מה?"

"איפה! הייתם צריכים לשמוע איך הפולנים האלה, כלומר ההורים, מדברים רק עברית ברחוב ואפילו בבית."

"מה, הם אינם מדברים בשפת המקום?"

"ואיך ידברו?! הברזילאים אינם מתערבים ביהודים, והיהודים המקומיים, שהם ציונים נלהבים, מחרימים את היורדים מישראל. נשאר להם, אפוא להיפגש עם... ישראלים. עם ארבעת המשפחות הרמת-גניות."

צחקו השכנות, צחקו השכנים, צחק הרחוב כולו. ורק זה שקילל קודם, התעגמו עיניו והוא גימגם:

"ואיך, ואיך, הם מתגעגעים ארצה?"

"ועוד איך מתגעגעים. ועוד איך מספרים על הימים היפים כאן, על משחק הקלפים ביום ששי, על רמת-גן וגניה, על דיזנגוף השבתית. על תיאטרון וקולנוע וקול ישראל..."

"אז למה אינם חוזרים?"

"למה? כי כדי לשוב ולקנות מחדש את הדירה בבית המשותף ואת החנות והאוטו והרהיטים צריך להיות עשיר גדול. והמיליונים לא מילאו את הכיסים. ורמת-חיים לא ניתן למכור. וזולת רמת-חיים גבוהה – אין להם מה למכור. ומתביישים.

 
לייבסיטי - בניית אתרים