בינת פעוטות

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1966 >> בינת פעוטות

 

8.4.66

בינת פעוטות

צביקה הביא לבן פנס מהבהב. פתאום הוא בא, באחת משעות הצהריים המוקדמות, הקים שאון בתרועת החצוצרה של מכוניתו הטראנטה-דה-לוקס, עמד לפני הבית – וכולם נזעקו כמו לצפירת מכונית מכבי האש.

"הוא נחמד, צביקה" – הודיע הבן משהלך צביקה, והשאיר בידו פנס מהבהב – "למה הוא הביא לי פנס?" – שאל את עצמו. ומשניסה האב להסביר "למה" – נעלם מן החדר הכללי ופרש לחדרו.

שעות ארוכות ישב לפני הפנס. הפנס הבהב, עיניו התמימות של בן השמונה הביטו בו, והביטו בו – שותות את המראה. בולעות אותו כמו סיפור אגדה פלאי.

"עוד לא נמאס לך?" שאל האב מן החדר השני בקול קצת מבטל, קצת מרחם. נהנה מן הפליאה הגדולה ויכולת ההתפעלות של בנו הקטן. זה היה המס ששילם האב לבגרותו. אבל באמת, "מת" היה לקחת את הפנס בידיו הוא, והוא חיכה בכליון עיניים ש"המהבהב" יימאס על בנו והוא יוכל לקחתו בידיו שלו ולהביט בו גם הוא. כי גם בלבו של אבא רציני יושב נער-תמיד קטן, כידוע.

משעברו עוד שעתיים ועדיין הילד משחק בפנסו, והאב הלך לעיסוקו וחזר ועדיין הילד עוסק בשלו, ניסה עוד להטות אותו ולהפסיקו בלגלוגים קטנים.

"די אבא. מה אתה מקניט אותי," לא אמר, אבל חשב כנראה הילד, כשלפתע הופיע בדלת ושאל:

"אבא. אתה רוצה לשחק קצת עם הפנס שלי?"

האב צחק בטוב לב וקצת בבושה, כמי שנתפס בקלקלתו, ולא נטל את הפנס לידיו. אך כשהלך הילד לאכול את פת הערבית שלו, כמו התגנב לחדר, הדליק וכיבה, כיבה והדליק את הפנס. והיה תמה למה לפתע פתאום הביא צביקה, חברו לעבודה, את הפנס לבנו. והיה תמה על המוח היפה הזה שיש לבני אדם, הממציאים אלף אלפי דברים חמודים לשעשע בהם בני אדם; לשרת בהם בני אדם. הנה צביקה זה הוא כמו ממציא הפנס הזה. מצאו השניים משהו לשמח בו את הלב ורוצים להתחלק בו עם הזולת.

אולי, אם יפרק את הפנס, יֵדע כיצד עובד זה. כיצד מעצמו נדלק וכובה. ואולי גם יפענח, באמצעות הפנס, כיצד נדלק שביב של ידידות ונחבא בחשכת הלא-אכפתיות. יש פיוט בפנס המכני, ויש מכניות בפיוט האדם. ואולי שניהם שלובים זה בזה, ואולי נפרדים.

וכה היה תוהה ומפרק, מפרק ותוהה. ואולי חיפש לו אמתלות כדי שיוכל לפרק. להגיע אל השורש. לא של האדם אלא של הסקרנות. ואולי ביקש להמעיט את גודל ההמצאה, להבינה, ואז לעשותה גם שלו.

וכבר ירדה העדשה, והנה עוד קט יפרק את הנורה...

"אבא. מה אתה עושה?"

"אני רוצה לראות ולדעת איך זה נבנה."

"אתה תקלקל לי עוד את הפנס היפה."

"אל תפחד, בן. אם אקלקל אקנה לך אחר."

"אבל אני לא רוצה באחר. אני רוצה בזה."

"מה אכפת לך. אותו פנס בדיוק, אקנה לך, אם לא אֵדע להרכיבו מחדש. ובינתיים נֵדע ממה ואיך בנוי 'הפלא' הזה."

"הוי, אבא," אמר הפעוט ועיניו התמימות התמלאו תוכחת אין קץ. "יש דברים בחיים שצריך להשאיר אותם בקסם שלהם. כי אם תֵדע כל דבר, אז הרבה דברים יחדלו לעניין אותך. ויהיה כל כך עצוב. הנח לפנס הזה להיות פלא."

והאב הגדול עמד נזוף לפני בינת בנו הקטן.

 
לייבסיטי - בניית אתרים