בלונים

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1969 >> בלונים

 

19.9.96

בלונים

 

"אני רוצה בלון אחד / שלא יתפוצץ לי לעד... – נפלא, נהדר, יוצא מן הכלל. סוף סוף שיר ילדים שנכתב מבפנים. ילד כתב אותו, בלי דיו. לא חשוב שאינך עוד ילדה. בעצם, את ילדה קטנה. מי היה אומר שאת בת שמונה-עשרה..."

המשוררת הצעירה ישבה בשולי המיטה. בתוך המיטה היתה שכובה מיצי המהוללה. נפוחת עיניים, דהויה כזו. מיצי – הזמרת הצועדת בראש כל המצעדים...

לא כל כך קל, "בא לה", כמו שאומרים, הביקור הזה אולי חצי שנה תוכנן לכל פרטיו. פעם אף כתבה לה מכתב ובו "כל שיריה." וכלום. אפילו מענה לא קיבלה. והנה יום אחד חוזר אביה מן המילואים ומספר שבעלה של מיצי משרת ביחידה שלו.

"אתה לא נורמלי. אתה יודע שדליה מחפשת דרך להגיע לזמרת הזו, איך-שם-קוראים-לה, ואתה המפקד של בעלה ואתה שותק?..."

"לא ידעתי שזה כל כך חשוב (כמו כל יום משרתים אצלו בעלים של זמרות...). ולמה דלינקה צריכה אותה..."

"למה היא צריכה אותה... הוא לא יודע... הלא הבת שלך כותבת שירים."

"באמת? לא ידעתי. איזה שירים?"

"אתה מטומטם, או שנהיית כזה במילואים האלה. שירי ילדים היא כותבת, והוא שואל מה היא כותבת. אתה לא יודע?..."

"אז למה היא צריכה לאשתו של פיניק אני לא מבין."

"לא מבין. בשביל לראות את עיניה היפות... בשביל למכור לה שיר. בשביל שאשתו תשיר אותו. בשביל שתיעשה מפורסמת."

"אם הילדה כתבה איזה שירים, אז היא כבר צריכה למכור אותם ולהיות מפורסמת? אני לא מבין. וכי לא כל הילדים כותבים שירים? ואת – כשהיית ילדה – לא כתבת שירים? ואת פייטנית קטנה מאוד היום... ואני – לא כתבתי פואזיות? לא שלחתי לך מכתבי אהבה בחרוזים?..."

"באמת היו נפלאים. ולוא טיפלת בעצמך, לוא מישהו התעניין, ההורים הנפלאים שלך למשל – היית היום איש מפורסם. משורר גדול!"

"איך שהוא תכף נפגע. וכי אמרתי משהו רע? רק זאת, שעכשיו הזמנים השתנו. עכשיו כשכותבים – מוכרים. לכל שיר יש מחיר. עכשיו תפרסמים בגיל ארבע-עשרה. והורים אינטליגנטיים דוחפים את הילדים שלהם קדימה. עושים מהם בני אדם. עושים. בתו היא כבר בת שבע-עשרה וחצי והוא שואל למה היא צריכה להתפרסם. מספיק שאמא שלה ויתרה על קריירה, הקריבה את הכישרונות שלה, את האני שלה, למען איזה גבר: זה לא יקרה שנית. הילדה שלנו – היא כישרון בולט – אבל אפילו לולא היתה, אפילו רק רצתה לכתוב – צריך לדחוף."

"אז באמת השירה של ימינו נראית כך. דוחפים אותה... בייחוד הפזמונים..."

"אמא, מספיק! מה את רוצה מאבא? בעצם, הוא צודק."

"צודק שמודק!" – קמו עיניה של האם – "פגישה תהיה! היא תקרא את השירים האלה, והיא תשיר אותם, כמו שאני עומדת כאן..."

 

כמה ארוחות טובות אכל פיניק אצל המפקד שלו... אבל תמיד בגפו. וכשלבסוף נענה להזמנה "תבואו" – הביא איתו איזו יפהפיה נרדמת עם ריסים מודבקים וכל השאר. האמנים הללו... "מתי תביא את מיצי?" שאלו, והוא: - היא עסוקה, היא שרה, יש לה חזרה, יש לה מיגרנה... לבסוף לא היתה בררה, ואמה של דליה, כלומר, אשת המפקד, ביקשה... ומי יהין להמרות את "בקשתה" של המפקדת. סליחה – אשת המפקד.

 

*

 

"אני רוצה בלון אחד / שלא יתפוצץ לעד..." חזרה מיצי על השורה ופרצה בבכי. "גם אני רוצה בבלון אחד שלא יתפוצץ לי לעד. מילדות משתוקקים למשהו יציב, בטוח. ומה אנחנו מקבלים? בלונים צבעוניים, שהנה הם כאן והנה כבר אינם. אין שום דבר להיאחז בו, אפילו לא חוט דקיק של בלון. אמא, אמא'לה..."

הראש שוקע בתוך הכר והתייפחויות עולות, וגואות. כמו נהר העובר על גדותיו. ודליה מרגישה נורא נורא. כל מה שכתבה הוא שיר ילדים תמים וראו איזה פירושים לבש. איזו עמקות כבש. מי פילל ומי מילל ומי בכלל התכוון... למה היא בוכה?...

"למה אני בוכה, את שואלת. כל החיים שלי הם בלון. עכשיו אפילו לא צבעוני. סתם אפור. ראית כבר בלון אפור, סתם, בלון מטופש. איזו זכות יש לו להתפוצץ אם אפילו לא היה צבעוני..."

מה קורה פה, מה קורה?

"תגידי לי" – ניתקה מיצי את ראשה מן הכר וישבה כמו תינוקת נזופה בעריסה – "תגידי לי. את חושבת שהוא יחזור?

"מי, הבלון?..."

"חה-חה. נכון. הבעלון. הבעל הקטן שלי. פיניק!"

"וכי למה לא יחזור? אסור לדבר ככה. כל הבחורים, נמצאים עכשיו בחזית."

"הו מתוקה שלי. לא לחזית הזו אני דואגת. אני מתכוונת לחזית אחרת לגמרי. הוא עזב אותי. התאהב באחת, כזו יפהפיה נרדמת, עם ריסים מודבקים וכל השאר. ואני לא יכולה לחיות בלעדיו. לא יכולה לחיות בלי הבעלון שלי" – קמצה שני אגרופים והלמה במסגרת המיטה. היד כאבה והיא ליקקה אותה בלשונה ובלי כל הפסקה בין היעדים, המשיכה להלום בכר. איפה שרך.

 

*

 

את הדרך חזרה עשתה דלינקה בעצב כזה. מיצי המהוללה, שכל כך קיוותה שהיא תשיר את השיר הראשון שלה, מיצי – הכוכב המזהיר הזה שרואים אותו על כל מודעות הפרסומת, איזו אישה קטנה ודהויה היא. איזו מסכנה.

ואת השיר, בסופו של דבר, לא לקחה. זאת אומרת – לא לקחה ולא החזירה ובעצם לא אמרה שום דבר. הכך מוכרים שירים גם משוררים אמיתיים? הכך נהיה שיר? באים לזמרת לא רחוצה ומבולבלת, וזו מספרת כי בעלה עזב אותה, ושואלת נערה שטרם עשתה את צעדיה הראשונים בעולם הקסם הזה ששמו בידור, ובעולם בכלל – אם ישוב ואם לאו. ושואלים אותה, את הנערה – "מה את חושבת הוא מצא בה בעצם, בזו האחרת? מה יש לה שאין לי? למה עשה לי את זה?

דליה עמדה לפני חלון ראווה של חנות פרחים. נכנסה פנימה, קנתה זר יפה, ושלחה למיצי. בפנים כתבה: "אוהבים אותך, מיצי. והוא ישוב – תראי. ואת השיר שלי תשכחי. ותודה לך..."

בכל הלב כתבה תודה. "תודה" – היא לא רוצה בשירים מפורסמים על ידי זמרות אומללות ומבולבלות. תודה – היא לא רוצה להתראיין במיטות, בחדרים חשוכים, ששם שוכבת זמרת עם מגבת לחה על מצחה, ו"שקט בבקשה, הראש כואב לי." ומספרים שמיצי היתה מתוקה ונורמלית. והכל קרה לה בגלל השירה שלה. בגלל חיי הבוהימה. תודה רבה.

"אני לא רוצה להיכנס לביתה של אישה להכין לה תה ולהחליף תחבושות על הראש. עזבי אותי, אני לא חוזרת אליה..." צעקה דליה, אבל האמא שלה יודעת יותר טוב. "מטומטמת אחת" – היא אומרת בשקט מבשר סערה – "עכשיו הגיע המומנט שלך. למה אינך מבינה? היא נתנה בך אמון. אמון בין אמנים. היא רואה אותך שווה לה ודיברה אליך כמו אישה-אמן לאישה-אמן. כבר השגת משהו, את כבר שייכת לחבורה. הלוואי דיברו כך אלי. עכשיו, כשתבואי אליה יש לכן כבר עבר משותף..."

"אני לא רוצה שום עבר משותף עם העכביש הזה."

אבל כשאמא של "משוררת מבטיחה" רוצה, רוצה אלוהים. שום "זה לא העניין שלך" לא יועיל. תלכי כמו בובלה, משוררת צעירה, ותעשי מה שאמא'לה שלך רוצה. מבינה? "אני לא הקרבתי את החיים שלי שהבת שלי תצא לא יוצלח. בשביל שהבת שלי לא תיקח את החיים בקרנים ותנענע אותם, מבינה?"

 

*

 

ודליה הקטנה הבינה. כמצוות האם הלכה להסתפר אצל ויולט, כמו כל "הכוכבות עם העתיד." ישבה שם יום שלם, עד שעולמה חשך ויצאה עם שיער קצוץ עם זנבות, קצוות בהירים, וכל השאר. האב ראה ועצם עינים. נורא. החבר שלה (היה לה כבר חבר!) קימץ את ידיו לאגרוף כואב: "אוף דליה, היו לך שערות ארוכות וחלקות כאלה..." יותר מכל אהב בנערתו את שערה הארוך. ועכשיו הלך בדרך כל השערות של ויולט. ודאי כבר זרקו אותו לפח הזבל. עוד יום יומיים התמיד בפגישות. אחר כך הסביר לעצמו ששיער גדל, צריך רק קצת סבלנות. אחר כך התחיל לסובב ראשו אחרי כל שיער ארוך קשור לנערה, למרות הסבלנות. עכשיו הוא כבר הוך עם נערה אחרת.

דליה לא שואלת למה. היא יודעת מה יש ל"היא" שאין לה. היא חושבת שהוא חמור, החבר המהולל הזה שלה. שיילך לעזאזל, אם זה כל מה שאהב בה. אבל הלב כואב, ומתגעגע ושואל – "את חושבת שהוא יחזור?" כשתגדל ותתפרסם אולי תשכב במיטה ותיילל בקול רם, ואיזו משוררת צעירה תבוא אליה להראות לה שיר. והיא תקרא את השורה הראשונה ותמצא בה טעמים שהקטנה אפילו לא פיללה. וזו תביא לה תחבושות עם קרח, ותבטיח לה שהוא יחזור. שלא ימצא עוד אישה קטנה וחמודה ומוכשרת כמוה. שכך היא דרכם של גברים. זקוקים לשינוי. אבל אחר כך חוזרים.

 

*

 

כל כך לא נעים לה לדפוק על הדלת. בטח, שוב שוכבת במיטה ומייללת. ומה היא תספר לה, שהוא יחזור? ששוב ביקר בביתם עם היפהפיה הנרדמת שלו, שעפעפיה כבדים וריסיהם מודבקים. אמה אמרה שהיא גועלית. אביה הטמין חיוך וניגב אותו בקצה לשונו. "נה נה. פשטידה הגונה!" אמר בקולו של אחד לא היה מתנגד להתכבד.

האמא הזו שלה. לכל מקום היא נדחקת. צילצלה, קבעה איתה פגישה. דיברה ושיבחה את סחורתה כאילו היתה תגרנית. ולבסוף אמרה: "בעצם זה לא העניין שלי. אתן צריכות להיפגש שתיכן. בלעדי כמובן. מי אני כאן..."

טוב. מה ניתן לעשות. הלוואי שהיו כבר מגייסים אותה והיתה נפטרת מדאגת האם. היא אינה מסוגלת להתנגד לה. היא מפחדת ממנה. לא מפחדת – היא רוצה לגרום לה נחת. סוף סוף ויתרה על קריירה שלה. בעצם, על איזו קריירה?... קשה, קשה מאוד צער גידול הורים. בייחוד לבת שהיא רגשנית כזו וכותבת שירים, אפילו אינם גאוניים, שירים הם. נכתבו מתוך הלב. בתמצית של משהו שלא מצאה לו הגדרה.

"היא שוב תספר לך שפיניק עזב אותה. שהיא כל כך אוהבת אותו עד שהיתה מוכנה לוותר, לוא ידעה שאכן טוב לו איתה, עם האחרת. אבל האגואיסטית הזו, הלא את כף ידה אינה מרטיבה. הכל, בטח המסכן שלה, חייב לעשות. והיא בטח מעייפת אותו. הוא עוד יחלה אצלה. את תראי. וכשהיא תגמור להגיד את זה, תסכימי איתה, תיאנחי ובהזדמנות הראשונה תעברי לדבר על השיר שלך. אל תצאי משם בלי שתסכמו ביניכן מתי היא תמסור את השיר שיכתבו לו מוסיקה, ומי יכתוב, ומי יקליט ומתי תהיה ההקלטה. אני רוצה לבוא ולשמוע. ותגידי לה שאת מסכימה שהיא תופיע עם השיר בהופעות פומביות. שאינך דורשת תשלום מיוחד..."

"אבל, אמא..."

"אבל אמא, אבל אמא – אף מילה איני רוצה לשמוע. תשמעי בקולי ויהיה לך טוב. רק יהיה לך שיר אחד וכבר עתידך מובטח. יקחו אותך ללהקה צבאית, תכתבי בשבילם את כל הפזמונים, ומשם ישר לגלי צה"ל, ומגלי צה"ל לקול ישראל, ומקול ישראל – לטלוויזיה ומהטלוויזיה לסרטים! דלינקה, כל עתידך תלוי בתובנה שלך, במעשיות שלך בפגישה הזו. תשמעי מה שאמא שלך אומרת..."

 

*

 

"תכנסי, תכנסי" – אמרה מיצי ופניה סמוקות. "את מרגישה ריח – הצלי עוד ישרף לי."

היא לפנים מובילה את הדרך, ודליה במאסף. וישר למטבח. ובמטבח תוהו ובוהו. סוף העולם. ועל כל אלה מנצחת מיצי. מיצי חדשה. בריאה, עסיסית, צחקנית. אין פנים צמוקות, אין עיניים עם שקיקים, אין תחבושות עם קרח על הראש. הראש אמנם קשור, אך במטפחת צבעונית מבעדה מציצים "גלגלים." העיניים משוחות בקרם אמנם, אבל העיניים בריאות כאלה. צחקניות כאלה. לא עוד רכוש נטוש..

"אני רוצה בלון אחד שלא יתפוצץ לי לעד" – היא שרה במנגינה זמנית שחיברה – בטון שאומר "מצאתי בלון." דליה מחייכת בחיוך של אישה מבינה. השד יודע מניין.

"ובכן – הוא חזר?..."

"ועוד איך חזר." – אמרה מיצי צוהלת. – "חזר אלי כמו ילד טוב. אני ידעתי. שום דבר טוב לא יכול לצמוח מפאראזיטית כזו. קיבל התקפת לב ונלקח לבית חולים. לה-לה-לה, הגישי לי את הקישוא הזה, מותק. הוא בדיאטה. מוכרח לרדת עשרה קילו. אחרת, אחרת אוי ואבוי. מי כמו האישה שלך תדע לשמור על בריאותך, בעל?"

על השיר לא דובר עוד, כי מיצי מיהרה מאוד. ובכלל – באושר החדש הזה של "שבו בעלים לגבולם" איך אפשר לדבר על דברים פרוזאיים כאלה כמו מכירת וקניית שיר, מתי יוקלט וכדומה? באושר החדש הזה, שהאישה הקטנה שלך מרפאה אותך מפצעי אהבה עם אישה אחרת ומבשלת בשבילך מאכלים דלי שומן ורכים לעיכול: קישואים במים, צלי אפרוח במים וסולת דלילה...

 

 

10.10.69

 

 

שבט טיביקה חוזר ליהודה

 

הרציף שלפני מספר בתי קפה על חוף ימה של אשדוד, המהווה את הטיילת הרשמית של חוף הרחצה – רעש וגעש. נשים דקות גו ואלגנטיות, אפילו בביקיני הקצרצר שלהן; גברים שחוטי כסף שזורים בשערם אך גזרתם כשל נערים; ונערים ארוכי בלורית, תמירים ויפים באותו יופי נכרי של ייבוא מתחרה – עשו את שעת השקיעה בעיר העמלים והשובתים – לתמונה בסרט מן הריביירה הצרפתית.

מכוניות ספורט "הנמיכו טוס" בחריקות של מירוץ. זינוק מהיר, בלימה מהירה עוד יותר. המכונית סובבה סיבוב מלא במקומה, כאילו היתה סביבון. ולאושר אין קץ. אני הייתי מתעלפת עשרים פעמים לוא עשה "תרגיל" כזה בני, אך הנה הדורי הפנים, עינם נחה בנחת על תעלולי הצעירים. "בראבו!" – צועקים בהטעמה צרפתית, והמשחק נמשך.

על הים, צחוק מתגלגל בעקבות המזנקים לתוך הגלים וחוזרים רכובים עליהם. ומשם אל הגלידה הצבעונית שמלקקים אותה לאורך כל הלשון; אל הקפה הקטן בספל קטן אחוז בין אצבעותיה של עלמה צרפתית נצחית. אנשי עסקים כבדי ראש, וביניהם המיופה כוח של קונגו בראזאוויל, שבא להתארח; ורופא, וכלכלן, ובונה בתים גבוהים, וחולם חלומות, ומגלגל כספים אחד בינלאומי, וכמובן נשים. נשים יפות. כולם צוחקים ומשתובבים, כמו עדת נערים שובבה שכל חייה המשחק.

 

אנחנו שבט יהודה"

"נוזאלון" – שואל-מבקש קולו של גבר צעיר למראה, שיצא מגלי הים ספוג מים ועורו חידודים-חידודים מן הרוח הקרירה המתעקשת בימים אלה להזכיר בבוא הערב, כי גם הסתיו כבר הגיע.

חריקת גלגלי מכוניות מירוץ, רגליים ארוכות ושזופות, סנדלי אילת, ראקיטות, סנפירים, צעיפים, סלים, מגבות צבעוניות וכובעים משוגעים; הכל בולעות המכוניות הקטנות. כמו צילינדר של אשף. על הטיילת הרשמית של אשדוד נשאר רק המלצר. משפחת טיביקה הלכה הביתה...

מה המיוחד במשפחת טיביקה?

ראשית – זו לא משפחה. זהו שבט שלם, ובראשו אישה, אם המשפחה, שהיא כבת שבעים וחמש, כך מספרים. שנית – האם הזו, וארבעה בנים עם משפחותיהם עלו והתיישבו כבר, ועוד שלוש משפחות של ילדיה, עולים לישראל. עד עתה עלו ביחד שלושים וכמה איש, ובעוד זמן קצר יצטרפו האחרים. "ונהיה, בערך, חמשים לפחות." שלישית – אלה הם עולים של "חיחים מתוקים" במובן הטוב של המילה ולא כתוצאה של אנחות ורדיפות, אשר מוצאים כי כאן אפשר לחיות "הכי טוב בעולם." המיוחד בהם, כפי שהם אומרים בעצמם, ששכבו לישון בשישה ביוני 67 כצרפתים ובבוקרו של השביעי התעוררו יהודים. רק יהודים. "ירושלים שוחררה וזוהי השעה לחזרה" – ידעו והם יודעים זאת כל רגע, עם כל נשימה. באותו יום ממש יצאו שני האחים המבוגרים בשליחות השבט כולו להכין את העליה לתמיד. קנו דירות לאותו חלק מן המשפחה שטרם קנה – ומבצע העלייה החל בכל תקפו.

הבכור, ד"ר יהודה טיביקה, רופא מצליח בפריז שהיה משתכר שם אלפי לירות בחודש, עלה לפני יותר משנה. הוא סיים כבר את האולפן ומתחיל בימים אלה לעבוד בבית החולים קפלן – ברחובות ובבית החולים החדש, המיוחד למחלות זיקנה, אשר בגדרה. עתה הצטרפו אליו בניו: פיאר בן התשע-עשרה שילמד בטכניון בחיפה ולינדה היפה בת השבע-עשרה שתלמד בנצרת, ואשתו.

אומר ד"ר טיביקה: "בחרתי באשדוד להיות העיר שלנו בשביל שזה מקום חדש של עבודה, של פועלים. הבנתי שזה עיר של עתיד, עוד לא גמורה. משפחה שלנו יכולה גם כן לעשות קצת את האופי של העיר, את הקארקטר שלה, נכון? ועוד בשביל משהו. נולדנו באלז'יר. אנחנו אוהבים הרבה את הים ואת הרוח שבאה מן הים. והכי חשוב – אני חושב אשדוד ליהודה. ואנחנו – שבט יהודה" – אומר ופניו ופני אחיו זוהרות.

"שלוש-ארבע שנים דיברתי עם אחי ואחיותי. אמרתי להם זה טוב אשדוד. מה נשלם כל שנה מיליון פרנק בשביל חודש אחד בריביירה. נבנה בית בישראל, באותו הכסף. הים באשדוד יותר יפה מהים ב"קוט-דה-אזור" – באמת. דיברתי, דיברתי. אמרתי בואו ותראו. אז באו וראו וקנו. עכשיו כולם שמחים. עכשיו, כשבאה העת להיגאל – היו לנו כבר הבתים שלנו. ביהודה!

"איזה רושם עשתה העלייה שלנו בפריז? זה עשה רושם גדול. כי אנחנו הרבה ידועים. בגלל הספורט בים, במכוניות, בסקי, באתלטיקה. מפורסמים בז'ודו ובקארטה. אז זה עשה רושם גדול. ואבא שלנו הוא גיבור צרפת. ויש לו הרבה מדליות הכי גבוהות. כל האחים היו קצינים בצבא. גם כן עם מדליות. היינו חברים עם בן-בלה ועם פומפידו. פעם הם היו חברים. והנה תביטי את המכתב מדה-גול. לא חשוב מה כתוב. היו לנו הרבה ויכוחים איתו ובייחוד ביחס לישראל. אנחנו מכירים אותו בטח."

"עכשיו אני רוצה להגיד משהו" – אומר צעיר האחים, רחמים מאיר טיביקה, בן ארבעים ושתיים, הנביא שבשבט. "אני פה שנה וחצי. יש לי שלוש בנות, ז'קלין בת שש-עשרה, פרנסואז ארבע-עשרה, ובת אחת שהיא צברית – אלן – בת שמונה-עשרה. כבר פעם אחת ניסיתי לעשות עליה ובתי נולדה בנהלל, אצל יני אבידוב. אבל אז חשבתי – עוד לא מוכנה הארץ. אין עתיד. הייתי נער... במה עובד? לא עובד. מנסה זה, מנסה זה – לא הולך. בפריז הייתי סוחר אדמה, בונה בתים. עשיתי כסף טוב בקונסטרוקציות. אם אני מצטער עכשיו? על מה מצטער. אם שמה היה יותר טוב? מה זה שמה היה יותר טוב מפה. לא רוצה לדעת אם יותר טוב או פחות טוב. כמו לא רוצה לדעת אם הבת שלי יותר טוב או פחות טוב. זה הבת שלי. לא אקח לי אחרת. זה באמת מה שאני חושב, אם תשאלו אותי טוב בישראל? טוב לך טיביקה? אני עונה לכם: לא רוצה לדעת."

 

הנשים לא נלהבות

משוחחים אנו בדירת הד"ר טיביקה, המלאה תמיד בבני משפחה מכל הגילים, שהיא כעין חבורה שאינה נפרדת. אם משום שהם עדיין זרים במקצת באשדוד ומרגישים כטיילים שהגיעו בצוותא, ואם משום שרק ביניהם ובין עצמם שיחתם קולחת, באין רוב בני המשפחה יודעים עברית, "שמח" מאוד בבית וקשה במקצת לפתוח שיחה רצינית. אך האחים אינם מוותרים. יש להם בשורה, בגללה עלו, והם מבשרים אותה בכל התנאים.

"אנחנו מחפשים את האלוהים" – נאום רחמים מאיד טיביקה – "אני מאמין בכח עליון שמנהל את העולם. אלוהי צבאות ישראל, בשמו נלחמנו וניצחנו." מה שכתוב בתנ"ך", ממשיך אחיו הדוקטור – "חי ונכתב בשבילנו. בשביל הדור הזה נכתב: "לך לך לארצך." אז באנו ואנחנו פה – לתמיד."

אשתו של הרופא מבקשת מאחד הילדים "הוותיקים בארץ" שיסביר לה מה נאמר. היא תלושה מן החבורה וכמו משקיפה מרחוק. עיניה נודדות, נתלות בחולות הניבטים אל תוך החלון הגדול והעיינים עצובות מאוד. אישה היא. לא נדבקה ברוח הנבואה של המשפחה. המציאות היומיומית רוחצת את הוורוד והתכלת של החלום והאידיאל – ובכלל, חלומות בעלה ואחיו, אינם חלומותיה. לא שוחחנו עמה על נושא זה, אך רואים. גם בלי מילים. ובאשדוד יודעים לספר כי הנשים של שבט טיביקה, וביניהן אחת שהיא דיקאן באוניברסיטה בפריז, אינן שותפות לאקסטזת העלייה וההשתקעות בישראל. ואם כבר מוכרחים לעלות, טוענות הן, אז למה לא לתל אביב. למה דווקא לאשדוד.

לך וספר לנשים המורגלות לקנות את שמלותיהן בפובורג-סנט-הונורה, לטייל בשאנס-אליזה, לשחק טניס בבואה-דה-בולון, לעשות סקי חורף בשווייץ, לשחק רולטה במונקו – שאשדוד קשורה בשבט יהודה. ששמשון הוציא כאן עז ממתוק. שאם לא תזהרנה יכול גבר למצוא כאן את דלילה. אמנם יאבד את מחלפות ראשו, אבל תחילה תהיה דלילה שלו...

ראתה זאת אם השבט – כך מספרים – ופסקה. "אישה שלא רוצה להיגאל וללכת אחרי בעלה ליהודה – שתלך לה. גט יותן לה."

"אך, איזו חברה היתה לבתי, לינדה, בפריז. כל היום הטלפון לא חדל לצלצל. היתה יוצאת, היתה מבלה. הבחורים הכי טובים והכי חשובים של צרפת חיזרו אחריה. ומה יש לה באשדוד..." – המשפט הבודד ששמענו מפי האם.

"זה בדיוק מדוע שיותר טוב בישראל. עוד היתה מתחתנת עם גוי." – נאום האב.

 

מחפשים את אלוהים

"דתי? מה זה דתי. אני מאמין באלוהים אמונה שלמה. אוהב את התנ"ך ולומד אותו כבר עשר שנים. כל יום לומד הרבה שעות. גם כתבתי ספר "בחיפוש אחרי האלוהים" – שם אני מסביר את האידיאה שלי. בספר הזה אני מנסה להוכיח שאלוהים מנהל את ההיסטוריה של העולם ובייחוד את זו של עם ישראל. אני מאמין באמונה שלמה שהמלחמה הזו היתה מלחמת קודש. שאם יבואו עוד מלחמות, לעולם לא ינצחו אותנו. להילחם בישראל – זה להילחם באדוני. כי אדוני איתנו. ואין לנו מה לפחד. הבנים שלנו, כולם יילכו לצבא ואלוהים יהיה איתם. מי שנופל – לא היו לו חיים והוא בא לעשות את החיים יותר חזקים. סליחה – קשה לי להסביר בעברית. אולפן של שנה אחת לא מספיק. מה רציתי להגיד. עם האמונה הזאת אני מאמין ששבת הוא יום שמח. אני רופא ואני יודע שיותר קל לנסוע במכונית מאשר ללכת ברגל. שלבקר חברים זה יפה ואם הם גרים רחוק צריך לנסוע. שלשוט בסירות זה יופי. השבת זה בשביל להיות חופשי. חופשי – זאת אומרת – לעשות שמח לעצמך, למשפחה שלך, לידידם שלך. מותר הכל – בטח."

"אני" – מוסיף חיים – "גם אני לא דתי, אבל אני מכבד את השבת. גם כן נוסע – אבל מתפלל. בשבת ובכל יום. תפילה שמצאתי בעצמי. כל יום אני מודה לאלוהים על שנתן לי חיים ועל שעשה אותי יהודי. עכשיו אנחנו פה בחסד אדוני. חטאנו הרבה שישבנו כל כך הרבה שנים בגולה והאחים שלנו נתנו את החיים שלהם בשביל ארץ ישראל וגם שחררו בשבילנו את ירושלים. אז זה עכשיו התפקיד של כל היהודים, מכל העולם, לשמור על ירושלים. גם אני, גם האחים שלי, מרגישים בושה שלא באנו קודם ואנחנו רוצים לתקן ולתת את הכול. גם הבנים שלנו מרגישים ככה, נכון?"

הבנים, שרק את חלקם הצלחנו לתפוס באשדוד, האחרים מטיילים בארץ – צעירים הם – מאשרים במידת יכולת השיחה שלהם בעברית. ז'אן מארק, בן העשרים, צעיר גבה קומה בעל ראש בלונדי גזוז תלתלים כשל אליל יווני, התנדב כבר לצנחנים. "בנובמבר אני כבר בצבא, כי יש הרבה ניירות." חיים אביו, מביט בו בגאווה. ואילו הבן השני, זורז', בן השמונה-עשרה, יילך לסיים את לימודיו. אחר כך לצבא, כמובן.

האח השלישי, רחמים-מאיר, מדגיש: "אני לא יודע אם את יודעת מה אנחנו חושבים 'מה זה יהודי'. בעברית שלי לא אוכל להגיד, אבל בספר שלי, גם אני כתבתי ספר, ושם כתוב: יהודי צריך להיות כפוף לאלוהים ולארץ ישראל. אם הוא כפוף רק לאלוהים – הוא חצי יהודי. עכשיו דת בלי ציונות – זה לא יהדות. וציונות בלי שיבה לישראל – אינה ציונות. ועוד. אנחנו לא יהודים מפני שנולדנו יהודים אלא מפני שבחרנו להיות יהודים."

 

יהודי מתוך בררה

ואז מתיישב הדוקטור ומסביר לקבוצת ישראלים מפוכחים אשר עמנו ולמשפחתו, בפעם המי ימנה, איך לפני שלוש-עשרה שנים הם עזבו את אלז'יר והלכו לפריז. כל הקשר שלהם אז ליהדות נבע מיחסם המתנכר של שכניהם הערביים והצרפתים. משפחת טיביקה היתה צרפתית-אלז'ירית לכל דבר, שהיתה נזכרת שהיא בעצם יהודית, ודאגו לכך האנטישמים. ואז חשב לו הדוקטור טיביקה: "הרי אתה אדם מלומד, פחות או יותר. ואם אתה יהודי במידה שדואגים להזכיר לך זאת, מדרך השלילה ששוללת אותך החברה בתוכה אתה יושב – שמא טיפשי הדבר. למד מה זה יהודי, שמא כלל אינך רוצה להיות כזה." ישב ולמד נצרות. קרא את הברית החדשה ולמד אותה. קרא את הקוראן ולמד אותו. לבסוף ישב ולמד את התנ"ך, ומצא את אלוהיו. לא עוד יהודי הוא משום שנולד יהודי. לא עוד יהודי הוא משום שהחברה פולטת אותו כגוף זר, לא יהודי בעל כורחו. יהודי מתוך בחירה הוא. יהודי העובד את אלוהיו בכל מאודו, בתאווה ושמחת חיים, באמונה עמוקה, בקיום מצוות השיבה, בפאתוס סוחף ומדביק.

 

"למה אנחנו פה"

לסיכום: לא רק חולמים הם. אחר ככלו הכל היו סוחרים ממולחים בצרפת, עשו הרבה כסף נוסף לרכוש שבא להם מאביהם. ספורטאים נלהבים בעלי שרירים ושמחת חיים כמעט רומאית, מזכירים שבתוך גוף בריא שוכנת נפש בריאה. השרירים הללו נותנים לחלום טעם בריא מאוד.

הרופא עובד, כאמור. בעל אחותו, אף הוא רופא ועובד בקופת חולים וסידרו לעצמם דירה נאה מאוד. גם בנם, שהוא רופא, יחזור כשאך יקבל את הדיפלומה שלו, ויעבוד כמובן באשדוד. אח אחר הקים חברה לבנייה, חברה ישראלית-צרפתית שבראשה עומדת אישה יפה ועשירה שהיא קבלנית בניין מנוסה. האישה אינה יהודיה, אך בהשפעת שבט טיביקה, התגיירה בנה של אותה אישה ונשא לו אישה יהודיה והם חיים בישראל, באשדוד כמובן. אותה חברה רכשה כבר שטחי קרקע, נאמר לי, והוחל כבר בתכנון והכשרת הקרקע לשלושה גורדי שחקים בקנה מידה אשדודי, בעלי שתים-עשרה קומות.

אח אחר ניסה ידו בעסקים שונים שלא "הלכו", אך בינתיים כתב מספר מאמרים שפורסמו בעיתון הצרפתי, כתב ספר קטן על שיבה לציון ועוד ידו נטויה. למרות ההכרזות כי ישראל אינה נתונה לשום ביקורת, ישנם דברים שמכאיבים לאחים. כמו: ריבוי מפלגות, השביתות בנמל אשדוד, ובעיקר העובדה שיושבי ציון אינם זוכרים כל הזמן "למה אנחנו פה" – ופורטים את זה לחיי חולין. אבל דברים אלה אינם משפיעים עליהם אלא כדי צער לרגע קט. מה הם בהשוואה לגודל השעה. אי אפשר להיגאל בלי ייסורים. זהו זמן מעבר. לא שרע המצב – אבל העתיד – העתיד יהיה נפלא וזוהר בזוהר הרקיע.

אומר אחד האחים (איני יודעת עוד איזה מהם, כי דומים הם כל כך בלהט שלהם): "אני רואה יד אדוני. אני יודע שהמצב יהיה רע. אבל אני יודע שבסוף, וזה בזמן קרוב – יהיה מצוין."

אומר חיים יוסף: "אני רואה שנלך עם הערביים יד ביד. היו לנו הרבה חברים מוסלמים. אני אוהב את הערבים. אני רוצה לחיות פה, בארץ האבות, בשלום ביחד עם הערבים. כאן העתיד."

"בבקשה" – אומר הרופא – "זה הדעה שלו. כל אחד מדבר בשביל עצמו. אני רואה את הגאולה אחרת..."

נסענו משם בהתרוממות הרוח, אך לא פחות נבוכים. כמו תושבי אשדוד, ישראלים שדופים אנחנו. לציונות שלנו, לאהבת המולדת שלנו, ליהדות שלנו – אין מילים. אנחנו לא זוכרים יום יום ושעה שעה "למה אנחנו פה." אבל אנחנו פה. אנחנו פורטים לעתים קרובות שטרות של זהב טהור של אידיאלים לפרוטות של המציאות. רבים, מתפייסים, מקנאים, מקללים, כועסים על מסים הולכים לצבא – ולא חוזרים... והכל כל כך מובן מאליו. בלי חיטוטים בלי התנבאות. וכשהיא באה, ההתנבאות, היא מבוישת, סמוקת לחיים, ועיניה מושפלות. אבל בפנים בתוך תוכנו, יש הרבה אחים טיביקה. שלא רצים לקבל טובות מן הסוכנות, שאינם חושבים שמגיע להם, שרוצים לתת, לתת יותר ויותר. כמו שכתבה רחל:

"ולתת, רק לתת, כלום לא די..."

 
לייבסיטי - בניית אתרים