בלי הפליות

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1961 >> בלי הפליות

 

11.8.61

בלי הפליות

יום אחד הוזמנתי לסעוד על שולחנם של הנשיא בן צבי ורעייתו בעת חופשתם בתל אביב. ודאי שאיני צריכה לספר עד מה הייתי נרגשת. היה זה ביום רגיל בשבוע, נחפזתי מאוד לרוץ הביתה ולהחליף בגדי לכבוד המאורע וחרדתי שמא אאחר. בעמדי ברחוב, מקפצת בחוסר סבלנות. מרגל לרגל, החלטתי שאין לתת אמון בשירותי התחבורה הציבורית שלנו והתפללתי לאלוהים, שישלח מונית. תפילתי לא עזרה ומונית לא עברה. לפתע נעצרה לידי מכונית הדורה, אני מביטה פנימה, נהגו של הנשיא ומכונית הנשיא. כמה הצטערתי, שאיש ממכרי לא נמצא בסביבה לראות בגדולתי. אכן, טרמפ במכונית הנשיא אפשר לקבל רק בישראל – הרהרתי בגאווה.

בדרך עברנו ליד חנות פרחים. ביקשתי מן הנהג שיעצור לרגע.

"קיבלנו כל כך הרבה פרחים" – סיפר הנהג – "פשוט אין כבר מספיק אגרטלים בבית המלון. האמיני לי, שאין צורך..." התפשרנו, אפוא, על עוגה (הוא אוהב עוגות...). המכונית הרשמית המתינה לפני הקונדיטוריה, קהל סקרנים הצטופף סביבה, ואני הלכתי לקנות את העוגה. כיוון שרציתי להתפאר ואף לגרום קורת רוח למוכרת אמרתי לה שהעוגה הזו תעלה בעוד שעה קלה על שולחן הנשיא.

"באמת?" היתה תשובתה הפילוסופית של המוכרת, ותו לא. היא שקלה את העוגה בקפידה, לא הוסיפה עליה אפילו גרם מיותר אחד, עטפה אותה בנייר-עטיפה חום ורגיל ביותר, כאילו כלום.

"תסלחי לי – אמרתי לה בהתאפקות – את, כנראה, לא שמעת. עוגה זו שלכם תעלה בעוד רגעים אחדים על שולחן הנשיא. אני מביאה אותה לשם!"

שתיקה.

"אולי תוכלי לעטוף אותה, לפחות, בנייר יפה יותר?"

"גברת" – אמרה המוכרת בחוסר סבלנות – "בנייר הזה אני עוטפת לכל הלקוחות שלנו. נשיא, או לא נשיא, אצלנו אין הפליות."

כן, הרהרתי בצער, זאת יכול לקרות רק בישראל... אך משום-מה לא ידעתי, אם לרגוז או לשמוח.

 
לייבסיטי - בניית אתרים