בלי "כוכבים" על הכתפים

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1968 >> בלי "כוכבים" על הכתפים

 

15.3.68

בלי "כוכבים" על הכתפים

לפעמים לא מתמזל לה מזלה של כתבה, והיא מונחת ומונחת, במגירה של שולחן הכתיבה, ובמצפון הרע, כאבן זו שאין לה הופכין, ואיכשהו אינה רוצה להיכתב. ולא נעים. נסעתי, הטרחתי אנשים, שוחחתי איתם, הם היו אדיבים והראו לי הכל וסיפרו לי הכל ואמרו שהם אוהבים את כתבותי ועוד מיני דברים שנורא נעים לשמוע אותם ואחר כך ואחר כך מתיישבים וכותבים על...

כותבים על אנשים ומעשים ודברים שאין לך כל התחייבות כלפיהם. שלא הטרחת אותם, ולא גזלת מזמנם, שאינם יודעים על קיומך, ואם תהיי ואם תחדלי כלל לא יידעו, ואם תכתבי או לא תכתבי עליהם, לא יהיה אכפת להם, כהוא זה.

כנגד מה הדברים אמורים הפעם? כנגד מפעל מעורר כבוד והערצה, שביקרתי "בביתו" אשר בנתניה לפני שבועות אחדים, גזלתי מזמן אנשיו חצי יום גשום, השתתפתי בשיעורים ובהרצאות, אמרתי להם לפתוח את עיתון יום השישי ולמצוא את עצמם שם, ועל מה כתבתי: "על עולם נשוי מאוד." הרבה הוא עניין אותם, את סגני האלופים שלי, העולם הנשוי הזה, שעה שהם מנסים לתרגם את חייהם הצבאיים למושגים אזרחיים, בבית הספר למנהל עסקים.

אמנם ב"קורס" המזורז הזה, שנמשך שלושה חודשים ואשר עוברים ולומדים בו חומר של שנה שנתיים, היו רק 13 אנשי צבא מתוך 30, אך הם היו הגרעין האנושי החברתי המעניין בתמורה המלאה שבית ספר זה הוא מפתנו.

*

אנשים צעירים בגיל הסובב סביב ארבעים, שכל חייהם היו קודש לצבא פתאום מוצאים את עצמם מבוגרים מאוד. בגיל הזה בו מגיע הגבר לבשלות מלאה, לתואר "איש" עם פרצוף ואופי שאינו משתנה עוד, בגיל הטוב הזה שהרקות מתחילות להכסיף והכרס טרם גדלה והנערות עדיין מסתחררות מהם, והבנים שלהם טרם גדלו להיות גברים, מתחיל איש הצבא לחרוד לכושר הגופני שלו והוא פוזל, לא בלי פחד, אל העולם החיצון, שאחר ככלות הכל כה מעט ידוע לו עליו. בחוץ, חברו לספסל הלימודים. מתחיל לעשות את הקריירה שלו. ואילו הוא איש צבא הקבע, מתחיל לסיים אותה. ועצוב.

עצוב לראות את הפנסיונרים הצעירים ביותר במדינה, היושבים לספסל הלימודים ועוסקים ב"משחק עסקים". המוחות האלה שעסקו עד כה לא במשחק מלחמה אלא במלחמה עצמה, לומדים בקדחתנות כלכלה, סטטיסטיקה, חשבונאות, תמחיר, מימון, פיננסים, שיווק, מיסוי, קידום מכירות...

בלי "כוכבים" על הכתפיים, כתפיהם צרות יותר.

*

שתי מיטות צמונות של "זוג", שולחן, שני כיסאות ומראה, ובכל זאת לא חדר בית מלון רגיל. על הקיר לוח, ועל הלוח מתוחות דיאגרמות. ספרים רבים, סרגלי חישוב, תיקים... ארבעה גברים רכונים על תחשיבים של 'משחק עסקים'. הם "מוכרים" מקלטי רדיו של בית חרושת. דמיוני. מתווכחים על כדאיות קניית אינפורמציה, על מחקר שווקים, על הסוכנים ש"התקשרו" איתם. על כדאיות השכלולים שהכניסו במפעל ובתוצרתו ועל דרכי הפרסומת כאילו באמת היה קיים המפעל. "מנהל" החברה הוא גבי לוריא. סא"ל. שהיה ראש ענף ההיסטוריה במטה הארצי, שלוש שנים קונסול כללי בטורונטו קנדה, בין השאר. "לא כי שלמה קוגל (מחוליות) היה המנהל הכללי. אני ראש הצוות " מתקן אותי לוריא מנהל המכירות היה סגל יוסף, רס"ן במטה הכללי."

בחדר שני מכינים את "המשחק" שלהם, אנשי צוות אחר, תוך שכיבה-ישיבה על מיטות. החדר צר ואין בו מקום לשבת בנוח. בין המיטות עומד דגם של אוניית "שלום". 'הוא לא יכול לזוז בלעדיה' מסבירים החברים ומתכוונים לברוך מליניאק, רב חובל מזוקן המזכיר את הפרצוף המופיע על סיגריות "פליירס". הוא איש צי"ם לומד בשביל קידום בחברה שלו. "מנהל המכירות" הוא שלמה עמר, סגן מנהל מוסך הצפון של אג"ד, והוא רק בן שלושים ושתיים. גם הוא לומד כדי להתקדם בחברה. שלחוהו משם ומשלמים בעבורו. ולימודיו של איש, במשך שלושה חודשים, עולה בפרוטה יפה... ולידו כמעט נער, הנראה הצעיר בחבורה, והוא סא"ל היוצא לפנסיה, חמד מתתיהו. ועוד צעיר אחד "על באמת" שמו אלי עמוס מצי"ם-דיזנגוף, והוא בן עשרים ושמונה. הם משחקים משחק עסקים אחר לגמרי. הם ניסו להציל מפעל, שהוסווה, אך שסיפורו נלקח מן החיים, מעפל של חרס שניהלה אישה ואשר "קבר" אותו בן שלוא רצה לעבוד במפעל, וחתן הרפתקן.

וכך אנו עוברים מחדר לחדר ופוגשים את גבי רוזן, שהיה סא"ל וסא"ל דיבון יעקב מפקד בצפון, מכנרת ועד תל עזזית. שכנראה ישתלב במרכז הקואופרציה, ושיש לו סיפור חיים מרתק קדם-צה"ל! "אני מבין המעטים שהייתי בקוריאה בזמן מלחמת יפן נגד הרוסים. הייתי בחיל רגלים. 1,500 קילומטר בחודש אחד" הוא אומר בגאווה. עכשיו הוא גר ב"נווה מגן", בבית קטן מוקף גינה, ומגלף בעץ ומצרף תמונות מדיקט, אבל בנו עולה עליו באמנותו. "הנה. התצלומים" הוא מפגין אותם בגאווה. והנה סא"ל יצחק וולקר, האיש שפגשנוהו בסיני, מיד אחרי מלחמת ששת הימים. פקודיו, חיילים כקצינים, זוכרים אותו לטוב, ולא רק מן המלחמה האחרונה. לאיש עבר צבאי מפואר כקצין צבא הקבע, וכמפקד באצ"ל וכ"איש שלנו" באפריקה. עכשיו יושב המפקד, כשאר חבריו ומשבר את ראש איש-צבא-הקבע-היהודי, בכל מיני בעיות ניהוליות ועסקיות. והמרצים אומרים, וביניהם בחירי המרצים מאוניברסיטאות ירושלים ותל אביב וכלכלנים בעלי שם, ש"החיילים האלה תתפלאי לשמוע, אבל הם תופסים עסק מהו. אולי הרבה יותר מאיש עסקים שהתקלקל ואינו נוטה יותר להפשטה בלימודים. אחר ככלות הכל קצינים עוסקים בניהול. ולא חשוב באיזה ניהול אדם עוסק. אם הוא יודע להפעיל צוות אנשים, יודע למלא תקן, יודע לעבוד לפי תכנית דרושה לו השכלה כוללת, מסבירה של הנושא וניתן לקפוץ לשטח חדש ואחר."

*

"עובדה", מסביר מנהל בית הספר מר שלום שרף "מבין הבוגרים שלנו, משך שבע שנות קיום בית הספר לניהול עסקים של המרכז הישראלי לניהול, יצאו אנשים שמנהלים כיום מפעלים תעשייתיים, מסחריים וציבוריים רבים. לבית ספר זה יכול להתקבל רק אדם העוסק בשטחי ניהול, בעל עבר ניהולי והשכלה תיכונית לפחות, אך לומדים בו גם אנשים בעלי תואר אקדמי. זהו המחזור התשיעי במנין, ובמשך כל הזמן למדה בו רק אישה אחת, שנשלחה ממשרד ממשלתי. בין "הבוגרים שלנו" אל"מ איסקה שדמי, מנהל "מגדל שלום" בימי שלום. יעקב ינאי סגן מנהל ארקיע; גרשוני, מנהל חברת פז, לויטה מנהל סניף בנק ישראל."

מנהל בנק שפשט את הרגל?

אין להם כזה. אחרי שמסיימים את בית הספר למנהל עסקים לא פושטים את הרגל מבטיח לנו אחד המרצים הבכירים. ד"ר אברהם משולח, מרצה מן האוניברסיטה בירושלים. "זהו אתגר להרצות 'בבית ספר' זה ולפני אנשים אלה. לומדים כאן אחרת."

 

הוא אינו מסכים איתי כי עצוב לראות את המפקדים בלי הכוכבים. כוכבם לא דעך. הוי לא. זוהי ריפלנטציה שתצליח ושהוכיחה את עצמה. זוהי השתלת מוח בגוף חדש אמנם, אבל השתלה בטוחה. כי אחר ככלות הכל, "החיילים" האלה הם יהודים, וכל מוח יהודי תופס עסק. "האוניברסיטה הקטנה" הזו מקנה להם מושג בעולם העסקים והניהול שיאפשר להם גישה מודרנית להנהלת מפעלים, לתפיסת עולם העסקים, להרחבת אופקים. רובם כבר יודעים לאן יילכו משרות מחכות להם. אחדים עוד תוהים. ואילו האזרחים כולם לומדים כאן על חשבון המפעלים שלהם. בית ספר זה הוא אפוא "מפעל מאושר"...

סיימנו את הערב באולם ההרצאות של בית הספר. שלושים גברים בגיל העמידה ישבו סביב שולחנות ירוקים בצורת חת, מרצים את "הדוקטורט" שלהם במנהל עסקים בהרבה מונחים מפוצצים ובקול מסחרי, המסווה אך בקושי על תמימות תינוקית בעולם הפיננסים. חיים תמיר, מפקד שריון שאיבד את רגלו במלחמת ששת הימים ומנהל נח"ל תעשייתי, מרצה על דרכי הפעולה של החברה שלו, שעסקה אף היא בייצור ושיווק מקלט רדיו והמרצה שלהם, יוסף שטיינמן, כלכלן עול ימים אך מבריק, תווי פנים חדים ויד חזקה בעיריית תל אביב (מנהל אגף התקציבים) מקשיב רב קשב ומנתח את "משחק העסקים" של תמיר.

*

כל הסיפור הזה יצא מן המגירה אל אור העולם, בזכותו של האחרון. יום אחד נזקקתי בעוונותי הרבים לשירותה של עיריית תל אביב הנאורה. רצתי ממעלית למעלית לפי פעמוני הבשורה שלהם. ולכל אחת הגעתי ברגע שהעין החשמלית העלתה אותה מעלה.

איזה מטומטם המציא את קביעת דלתות המעליות בהפרדה כזו, כשהיה אפשר לקבוע אותן כך שכולן תיראנה בבת אחת נהמתי בקול רם.

"היה צריך לשלוח את האדריכל לבית ספר לניהול" שמעתי קול ואחריו באה קריצת עין ולפני עמד המרצה הצעיר, איש התקציבים של הגדולה בערים.

רק את האדריכל שבנה את הבניין? ומה ביחס לכל השאר. לפתע ראיתי בעיני דמיוני את כל העיר מנוהלת על ידי מפקדים ללא כוכבים על כתפיים. קולם רועם ברמה, הפקידים רצים "שמאל ימין, כן המפקד, לא המפקד". יש סדר, יש משטר. ויש צווי תנועה וצוו ריתוק. ואין סנדביצ'ים וסירים קטנים בידיים לבישול תה. ויש פקודות יום ויש משטרה צבאית ויש צינוק לבטלנים.

אוי, איזו נקמה נהדרת היתה יכולה להיות זו בכל משרתי הציבור הללו הרודים בבוחריהם...

 
לייבסיטי - בניית אתרים