במחיצתם של עולי-הכופר

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1972 >> במחיצתם של עולי-הכופר

 

6.10.72

במחיצתם של עולי-הכופר

כאשר הוא מלא, מצויים במרכז הקליטה "מיראמאר" 350 עולים. כרגע מצויים במקום רק מאה וחמישים איש ומיראמאר מצפה לבאים. מחזור אחד הלך והשני טרם הגיע והמקום מתמלא מעט-מעט.

כבר ראינו הרבה עולים מגיעים אלינו. ראינו אותם בשדה התעופה – צוחקים ובוכים. ראינו כאלה שרוצים ליפול על צווארו של היהודי הראשון שיפגשו על אדמת המולדת והם פוגשים בפקיד עייף, שבע "עליות" שאין לו עוד כוח להתרגש.

ראינו אותם בווינה – ברכבות ובשדה התעופה, דורכים לראשונה על אדמה שאינה רוסיה – צעד ראשון בדרך לארץ ישראל. ולא נשכח את עיניהם לעולם. ראינו אותם ב"שינאו", הוא "הארמון" ליד וינה, ישנים בשיטת המיטה החמה, והנוער היפה שר ורוקד, וקבוצות קבוצות מתעניינות לדעת אם נוכל לסדר להם מגורים ב"דואר נע..." וכאלה שמכירים כל פינה, ואפילו הנידחת ביותר, בישראל ומדברים עברית נפלאה של וילנה.

"בגרוזיה יכולנו להשיג מילון..."

וראינו אותם במקומות עבודה, בבתי חולים, במסעדות, בבתים, והם כבר כועסים על "מס הכנסה", וכל אחד עומד בפני עצמו ו"עבר", כבר את חבלי-הקליטה. אין עוד הם ואנחנו. יש ישראלים. אבל בתחילה ישנה מהות מיוחדת "ליציאת מצרים" זו מרוסיה שרישומה לא יימחה לעולם. לחיות ביניהם זה להרגיש ביד נסתרת שתופסת בציצת ראשו של היהודי ומטלטלת אותה טלטלה, בקול קורא "לך לך!"

כל העולים המגיעים למיראמאר בימים אלה כבר שילמו כופר. ויש משפחות ששילמו ארבעים אלף רובל.

"ואנחנו שילמנו חמישים אלף!" – טוען ראש משפחה אחר שהגיע אל השולחן שלידו אנו יושבים. הלימודים כבר נגמרו ליום זה ו"התלמידים" מקיפים אותנו מכל צד ומתווכחים על גובה הכופר. רופא עולה 9,200 רובל, דוצנט עשרים ושלושה אלף. פרופסור באוניברסיטה כנ"ל, בעל תואר "מוסקובסקי" 12,120 אלף, ואילו "לנינגראדסקי" – 11 אלף. רופא שיניים 8,300, בעל תואר לשפות 6,800. טכנולוג 7,700 וכו' וכו'. אדם שרכש השכלה בכתב – מחצית הסכומים הנ"ל. ואילו מתמטיקאי – אומר מתמטיקאי צעיר בגאווה – 26 אלף...

"מניין לוקחים כסף?"

"לווים, מוכרים כל מה שיש."

"ולמרות זאת יש משפחות רבות שאינן מסוגלות להשיג את הכסף הדרוש. ביקשו ניירות לעלייה – מיד פוטרו מן העבודה, הוצאו מדירותיהם, הילדים שולחו מן האוניברסיטאות. רע מאוד."

אולי אתם יודעים למי אפשר לפנות. בן דודי – הוא מתמטיקאי. זקוק לחמישים אלף רובל... לדמי כופר. אני יושב פה על גחלים. מתבייש איכשהו שאני הצלחתי והוא נשאר תקוע שם. והוא הגיש ניירות לפני," אומר מתמטיקאי צעיר, שמראה פניו עוררני לשאול למה הוא כל כך עצוב.

וכה מתמשכת השיחה. המסתגרים והמתרחקים, פחדם נמוג וכל אחד תאב לספר את סיפורו. אולי מכירים קרוב שלהם, אולי יודעים אם מארגנים גם להתיישבות. למה בעצם לא אירגנו עולי רוסיה להתיישבות?

כל מי שיודע מעט עברית מאושר להפגין אותה. "אני תמיד חושב שזה חלום. שאני עוד מתעורר ואני בגרוזיה," אומר מהנדס צעיר בעברית כבדת למ"דים. "לגאוות כולם."

"מתי הגעת?"

"לפני ימים שלושה," הוא עונה בעברית "עבודה עצמית", והמורה שלו עומדת ורווה נחת.

"שמעי," מספרת המורה. "ישנו כאן עוד אחד שלמד עברית בעצמו ויודע לא רע. בא אלי הבוקר וביקש לשאול מילון עברי רוסי טוב. רוצה הוא להתקדם בעצמו. אמרתי לו שאין לי מילון. שאנסה, אבל אני חושבת שקשה יהיה לי להשיג בשבילו מילון שייקח אותו לחדרו. הכיצד – תמה – בגרוזיה אפשר היה להשיג מילון טוב ופה קשה..."

"יש לנו ספרים," אומר הגרוזיני העומד איתנו, "יש אלף מילים, יש קודש, יש מילונים..."

הדם הוא הקורא

על התלאות שעברו עד שזכו להגיע אינם רוצים לספר. כל כך הרבה כבר נכתב, ואם כי מצווה לספר מדור לדור – עכשיו מוטב אולי להיזהר. יש עוד משפחה שם וקרובים וסתם יהודים אחים.

רובם מספרים שעד אשר הגישו בקשות לעלייה לא חסר להם בעצם מאומה. היתה עבודה והיתה דירה היתה מכונית והיה גם פסנתר, והילדים למדו בבתי ספר ובאוניברסיטאות. והיה תיאטרון ובאלט ו"דאצ'ה".

אך היתה מצוקה גדולה בלב. הדם קורא להם לארץ ישראל. מין קדחת בוערת ומדבקת להגיע לארץ ישראל הופכת את "אמא רוסיה" לים גדול ועמוק שלפתע לא יודעים לשחות בו. ואין יום ואין לילה, ואין חיים, זולתי ההתכוננות לעלייה לארץ ישראל. ואין מחיר יקר מדי שאין היהודי הרוסי מוכן לשלמו כדי להגיע אלינו.

*

עומדת אני במרכז הקליטה הזה, שאליו באתי לכתוב רפורטז'ה – ואיני מצליחה להוציא אותו מן המכלול הגדול הזה הקרוי עלייה – ולספר רק עליו. לספר למשל על זוג קשישים שהגיע ביחד עם הבן ומשפחתו האקדמאים אל הדלפק של משרד הקבלה. הבן מציג "ויזה". משחררים את הנהג שהביא את המשפחה. הנהג השאיר על המפתן מזוודות רבות, ילד ישב עליהן לשמור על החפצים ואולי על טעם הבית שהן נותנות לו. סבא וסבתא נשארו אף הם להמתין בחוץ. הוא כמו נביא מספר הספרים. גבוה, נשוא פנים בעיניו האפורות – הגאולה עצמה. היא – אם הבנים, עזר כנגדו, עגולה וטובת מראה ונינוחה. הבן, אשתו, הבת של הבן ובעלה וילדם הפעוט – עומדים בפנים ועל פניהם איזה מתח לא נעים. משהו קורה שם בין הפקיד ההופך והופך את הוויזה בידיו. והגברת אנה – אם הבית, והמשפחה.

"אין מקום להורים הקשישים, אינם מופיעים בוויזה."

"אנחנו תמיד חיים יחד עם ההורים. באנו ביחד. לאן יילכו הם?..."

"לאיזה מקום כיוונו את ההורים, ודאי נתנו להם איזה מקום?"

"לא יודעים." עברית יודעים, לאן אמרו לשלוח את ההורים לא יודעים. היה ברור להם שביחד איתם. כנראה לא הבינו.

מובן שלבי הטוב נמחץ בקרבי ואני מוכנה לצאת לקרב. אבל מנהל מרכז הקליטה, מר בני דותן, שהיה קודם לכן מנהל מחלקת החינוך באזור חדרה – תקיף בדעתו. לא יהיה. ההורים יילכו לאן שיעדו להם ללכת. נורא ואיום לראות את המחזה. וגם נורא שאיש מן העולים והעובדים האחרים אינו מתעניין, אינו מתערב...

"חשבתי אני עוד ברוסיה"

בסוף הביקור שלנו באה אלינו הגברת אנה. "רציתי רק לספר לכם שהיתה לזקנים הכוונה לנתניה. יש להם שם כבר דירה המצפה להם ליד בת שלהם שחיה שם. הם פשוט רצו לבלות קצת 'בבית הבראה'," צחקה, "ואני לא מאשימה אותם."

הבן, העולה החדש הנמצא בישראל רק ארבע שעות, ידע לקחת מונית, לנסוע לנתניה, להביא את ההורים, ולחזור למרכז הקליטה שעל החוף. היה קצת סמוק. כמו מי שנתפס. "רציתי שההורים יהיו איתי. תמיד היו איתי. אבל לא טוב שלא אמרתי תיכף. חשבתי אני עוד ברוסיה. צריך לעשות כאילו לא מבין... מבינה?..."

*

מעניין, איש מן האנשים העובדים עם העולים – מורים, מדריכים, המנהל, הנהגים, המנקים והמנקות וכו' וכו' – אינו מתקנא בעולים ובזכויותיהם והם מדגישים שצריך להקל. הצוות, וביניהם צברים צעירים – מתהלכים עם העולים המבוגרים מהם בהרבה כאמהות עם ילדים. כאחיות רחמניות עם חולים. הדירות שהם מתגוררים בהן אינן עולות על הדירות שהעולים מקבלים. ושכר העבודה שהם מקבלים אינו עולה על זה שעולים אקדמאים יקבלו – ובכל זאת הקנאה אינה אוכלת אותם. אפילו המכונית המיוחלת – שכל כך מוציאה את הישראלים מדעתם – אינה עושה עליהם רושם. כל הצלחה של עולה, אם במציאת דירה באזור טוב, אם במציאת עבודה הולמת – היא הצלחתו של העובד. מנהל מרכז הקליטה עוסק גם בסידורים. הוא מתרוצץ בין מוסדות, הוא מחפש קשרים ומנצל קשרים אישיים. מה אין המנהל עושה כדי למצוא פרוטקציה בשביל העולה שלו. "ובלי עין הרע – הוא אומר לי – ההצלחה מאירה לנו פניה. לבד ממקרים בודדים סודרו כל עולינו והם שומרים על קשר איתנו, משתתפים בשמחות שלהם, מבקרים אצלם והם מבקרים אצלנו, ויש התכתבות..."

350 אקדמאים באו למרכז הקליטה הזה לפני שישה חודשים, ישר משדה התעופה, ויצאו מכאן עם שפה ועם מקום מגורים ועם מקום עבודה ורק בודדים נשארו. וגם להם יימצא פתרון. 

אולי נוכל לעזור ונדלק לפתע רעיון במוחו.

סבלו של המוסיקאי

הנה למשל, פ. בן ארבעים, רווק ומוסיקאי משובח. וזאת הצרה. איך יכולה מדינה קטנה כזו לקלוט כל כך הרבה מוסיקאים. רק האולפן במיראמאר מסוגל להרכיב תזמורת... ופ. מספר לנו בעצמו – שהוא מבין. ובכל זאת גם כשמבינים זה כואב. היה כנר ראשון בתזמורת הסימפונית ברדיו של בירת ארצו. לימד באקדמיה למוסיקה, ופה, למן היום הראשון לבואו התחיל להתרוצץ עם כינורו לחפש מקום עבודה - ולא היה לו "ראש" ללמוד עברית. מקום עבודה לא מצא. מקום מגורים אין לו, כיוון שדחה כל הצעה עד לאחר שימצא עבודה, וממשיך הוא לשבת ביחד עם אמו הקשישה במרכז הקליטה – כמו סמל לכישלון. כמו הכישלון עצמו.

"תארי לעצמך, הייתי מגיע עם כינורי מיוזע לאופרה, או לתזמורת קול ישראל בירושלים, לתזמורת חיפה – לוקח את הכינור ביד ואני עייף מן הדרך ומן הלילה שלא עצמתי בו עין מרוב חרדה, כואב את מחלתה של אמי הקשישה, רועד ממתח ופחד מפני כישלון – ובמצב זה, עמוד בן אדם ותן לעולם צלילים של הרמוניה. שחרר את המנגינות הקסומות הסגורות בתוך כינורך."

אולי כך היה, ואולי רק נדמה לו. איפשהו הוא זוכר שישראלים רבים מצפים גם הם להיכנס לאחת התזמורות. גם הם למדו, גם להם אמהות, גם להם תקוות – ויש להם אולי יותר זכויות, ודאי יותר קשרים. חלילה לו להוציא מידם מטה לחמם. לא לשם זה נאבק כפי שנאבק עד שהצליח להגשים חלום עלייתו לישראל. אבל אם לא יקבל עבודה בשטח שלו, הוא כמו מודה באשמה. הוא כמו מודה שכל חייו עד כה לא היו אלא טעות. שכל הקרבנות שמקריב מוסיקאי כדי להגיע לרמה שלו, שלא יום ולא לילה, ולא חברה, ולא פרנסה בשפע ולא אישה ולא ילדים. הכל הלך למען עולם מופשט זה ששמו מוסיקה – כדי לגלות בגיל ארבעים שבעצם הוא אינו בעל כישרון ומוטב לו ללכת וללמוד מקצוע חדש. למשל – מדידה...

כולם כבר עזבו את מרכז הקליטה – כולם כבר מצאו דירות, מקומות עבודה. רווקים התחתנו, נשואים אולי התגרשו... דברים קורים בין אנשים חיים בעולמו של הקב"ה. ואילו הוא הנו "המוכתר" של מיראמאר – לפי הוותק. "הכישלון" – לפי המעמד.

"יהיה טוב, יהיה טוב," אני מבטיחה לו, "ובינתיים ראה איזה ים, ואיזה גן ואיזה נוף – איזה יופי פה...".

הוא מסתכל מסביב. 

"תאמיני לי," הוא אומר. "לא השגחתי בזה..."

 
לייבסיטי - בניית אתרים