במערב יש חדש

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1973 >> במערב יש חדש

 

14.12.73

במערב יש חדש

אחד מנהל באגף התקציבים בירושלים, אחד טייח משכונת התקווה, אחד מדען ממכון וייצמן, אחד טבח ב"מפיוזו" ת"א, נהג באגד, סטודנט לכלכלה, בעל רשת חנויות לאופנה עילית לגברות, חשמלאי, בנקאי, קיבוצאי, בחור ישיבה...

קוראים להם יוסי ורון, ויצחק ודיין, מלכה וחג'ג', פסח ואלישע – ואל תשאלו אותי איזה שם מתייחס לאיזה מקצוע ולאיזה פרצוף. הבחורים שבאו מבת-ים ואור-יהודה; אילת והרצליה פיתוח, לוד, חולון, אשדוד, תל אביב, נתניה ונגבה. הטנקיסטים שלנו והצנחנים, חי"ר והנדסה קרבית – לכולם הפנים הטובות והמחייכות, הנבונות והמסורות של עם ישראל במדים.

עם ישראל במדים הוא התגלמות הטוב והיפה שבנו. ולא מטעמים מיליאטריסטיים וכורח השעה אני אומרת זאת. כי הצבא הזה הוא התופעה הכי אזרחית שניתן לפגוש בה. אוהב שלום ורודף שלום, לומד בשוחות מקדש את בורא העולם ותורתו.

"ואהבת לרעך כמוך" מתקיים כאן על כל צעד ושעל. אותם בחורים שלא יניחו לך לעבור לפניהם בכביש, שיריבו על מקום טוב יותר בעבודה, שישביתו נמלים... העסוקים בהטבת תנאי החיים שלהם ושל משפחותיהם וייצרו בריווחת השכן – איזו דאגה ומסירות וויתור ואהבה – מתגלית בהם, אך לובשים את המדים המאולתרים והמצחיקים של צה"ל.

בארץ גושן החרבה, העלובה, חרושת-המהמורות, השוחות והבונקרים (כאילו לא נחו המצרים יום אחד, במשך שש השנים האחרונות, ורק התחפרו...) שמטיילים בה כלבים שוחרי טרף כזאבים, שהפשפשים והפרעושים עושים בה חינגת נצח, אין זו חינגה גדולה לחיות.

אבל הבחורים שלנו משתדלים לעשות יש מאין. ליצור תנאים אנושיים לחיות בהם. אפילו בשוחות נקי ומסודר, ואפילו מתורבת.

יש חדש במערב. פני בחורי ישראל.

הם רוצים כבר לשוב הביתה, ויש ביניהם המוכנים להחזיר שטחים, ויש כאלה שאינם מוכנים לוותר אפילו על סנטימטר אחד. אבל אין בהם איש "מאוהב" בגדה הזו.

יש להם שאלות, אבל אין בהם מרירות. יש אחוות חיילים-אחים וביטחון מלא במפקדים. מלחמות היהודים שמעבר לתעלה, מתקיימות על פלנטה אחרת...

התרופה הבדוקה לעורף שנשבר לו – לצלוח את התעלה ולהגיע ל"פני ישראל במדים".

"כמה גדלת בני"

באחד המחנות הפרושים במדבר ישבנו וחיכינו למפקד. היה יום מתוח במיוחד. הקצין שהציע לנו כיסא לשבת עליו וליהנות מזיו המדבר, חזר לאוהל המפקדה ויותר לא נראה.

מבעד לפתח שבאוהל המפקדה הגדול ניתן לראות את המתח בהתגלמותו. ראשים סמוכים זה לזה, כתפיים של חאקי נוגעות זו בזו. מפות פרושות, קשר מזמזם ללא הרף, ניתן היה לשמוע קטעי משפטים בסלנג צבאי זר – ואם גם לא נאמר לנו בפה מלא – ידענו שאנו מיותרים מאוד במקום. אנשים היו באים ויוצאים מן האוהל, עוברים על פנינו כאילו לא היינו קיימים – שהיו מבקשים מאוד שלא נהיה קיימים ברגע זה בסביבתם. ש"רק אנחנו היינו חסרים להם..."

המחנה הלוחם יורק אותך החוצה, אזרח יקר. איש לא הזמין אותך לבוא הנה. אתה מצוי בשטח לא לך. קו נמתח בינך לבין הצבא. יש עם ויש צבא ואין לך מה לעשות פה וקום ואסוף רגליך.

ניסינו להצטמצם ככל האפשר. שלא נהווה מטרד. שלא ניראה. הרגשנו זרים, מיותרים, אפילו מרגלים. בקיצור – היינו מתנדפים משם חיש – אבל אין זה פשוט כל כך לאסוף רגליך מן החזית...

לפני אותו אוהל מתוח ורשמי, ממש בשדה, כשמאחור תפאורת ג'בל עאתקה, ישב סגן רזה וגבוה בכיסא נייד. ישב וכתב בספר ופניו היו מסבירות.

נתלינו באותן פנים כמו בעוגן הצלה. ו"העוגן" נתחייך:

"מותר לבקש שתמסרו ד"ש הביתה?"

פתחנו את המחברת ואחזנו ביעילות בעט. "למי?"

"לשלמה קור מאבשלום בנו."

"לשלמה, הרי לא רק שאנחנו עובדים ביחד, אנחנו ידידים."

"אני יודע..."

"אבשלום... הרי הייתי בבר-מצווה שלך. וכבר אתה קצין. כמה גדלת, גדלת, בני..."

הרגשת הזרות, המרגלות, וכל שאר רגשי האשם פרחו כלא היו. היינו בתוך שלנו. בתוך משפחתנו. "מקרה אבשלום" חוזר על עצמו על כל צעד ושעל. פוגשים בלי הרף בבני-ידידים, בידידים, בחברים לעבודה, בקרובים...

*

במוצב אחד בגולן, עוד בראשית המלחמה, ביקשנו לראות את המפקד כדי שיאשר שיחה של חייל שלו, שהוריד בעצמו שני "מיגים" והליקופטר אחד. זה היה מוצב קדמי שהיה מנותק במשך ארבעה ימים, והיינו מבין הראשונים שהגענו אליו לאחר שחודש עמו הקשר.

עמדנו בכניסה למוצב, מעבר לגדר. בשדה למטה התחולל קרב ארטילרי. מצד מג'דל-שמס המופגזת ראו אש ועשן עולה. זו לא היתה עת לבוא אל המוצב שעל התל, ידענו, אף כי ביחס לנעשה למטה שרר כאן שקט, אבל כבר היינו שם ולרדת לא יכולנו.

קולו החמרני של המפקד לא היה מעודד ביותר. שמענו אותו והתכווצנו והנה הוא עומד איתנו. גבוה, מזוקן, תקיף מבע – כמו כוכב קולנוע בקרב. מתחיל לדבר בקול מפקד תקיף, ובאמצע נהיה הקול רך וילדותי כאילו עדיין מתחלף...

"אני צוקי..." אומר המפקד בקולו של נער.

"צוקי..."

"כן, צוקי, לא מכירה אותי – ואת הדודה שלי..."

"כמה גדלת, בני..."

יומיים לאחר מכן, בבית חולים של רפידים. הגעתי אליו כעיתונאית. נשארתי בו ושוב איני יודעת באיזה תפקיד.

הבאתי לחייל פצוע, שחיכה כי יפנו אותו ארצה, כוס מים.

"רק להרטיב לו את השפתיים, לא להשקות אותו," הורתה האחות.

"לא לשתות. לא לשתות..." – חזרתי כמו תוכי על ההוראה.

"לגימה אחת קטנה. אנא, דודה..."

"אני לא אוהבת שקוראים לי דודה," אני זוכרת שאמרתי.

"אבל מה אעשה ואת הדודה שלי..."

זה היה מעוז. אחיו הבכור של צוקי...

*

פוגשים בחברים לעבודה. כבר שלוש פעמים פגשתי באותו חבר, שבתל אביב הייתי רואה אותו אחת לחודש, אפילו אנו עובדים באותה מערכת ויושבים באותו בניין. שם, בתל אביב, היינו מברכים זה את זו אך בקושי לשלום. כאן אנו נופלים זה בזרועותיו של זה ומרגישים מין קרבה שאין לה מתחרה. ומחבריו ליחידה, מהיחס שהם מגלים אליו, אפילו בלי הסיפורים שסיפרו עליו – אני למדה שהוא אדם נפלא, שהוא לוחם נועז – האיש הצנוע הזה, הנחבא אל הכלים במערכת שלנו, ישראל הראל.

ואני רוצה להגיד לו "כמה גדלת בני," אלא שזה יהיה מצחיק.

ואני אומרת לו "כמה גדלת אחי..." והוא לא צוחק לכינוי האח. הוא רק מתקן: "את רוצה להגיד – זקנת הא?"

האישה הדרומית ביותר

"שיכה אותי הרעם אם זו לא אישה. חבר'ה, תראו מה שנוסע כאן..." "האם את יודעת שאת האישה הכי דרומית."

כולם רצו להצטלם יחד. זה כל כך נחמד כשפתאום מגיעים הנה ציווילים מן המין החלש. זה נותן רגש של בית. כל הכבוד. צריכים ללחוץ את היד. למסור ד"ש הביתה. אבל להגיד שפגשו אותי כאן. להגיד שפגשנו אותם ב...תעלה. לא ברפידים. לא. גם זה לא טוב. הכי טוב להגיד שנפגשנו בבאר-שבע...

האם אנחנו יודעים שנמצאים בכוננות ספיגה. זאת אומרת – כל רגע יכולים לספוג. אבל לנו אין מה לדאוג. יגנו עלינו. עד טיפת הדם האחרונה. ובכלל – לא כל פגז מגיע. 

איפה הם נלחמו? – למעשה לא נלחמו. "התחלנו בשארם ומאז אנחנו רצים אחרי המלחמה." מצטערים שלא פגשנו בה? מי מצטער? מרגישים קצת מאושרים – אבל ככה. כל הכבוד לצה"ל שמנקה בשבילם את השטח. כל מה שרוצים שיהיה שלום וללכת הביתה.

"גם במחיר החזרת שטחים?"

"שיחזירו שטחים ויהיה שלום."

"בשם מי אתה מדבר, הא?!"

"בשם כולם."

"נדמה לך. כל מה שמותר להחזיר זה את הארץ המחורבנת הזאת, המפושפשת הזו, כך אני חושב."

"ואני אומר עד המיתלה והג'ידי."

"ואני אומר שזה לא העניין שלנו. מה שיחליטו ב-101 תופס בשבילי."

*

מכונית או"ם מגיעה. יש בירור עם הקצין הממונה על היחידה ועל הנקודה הדרומית ביותר. עוד מעט – אומר הקיבוצניק-המפקד – ילך לפגישה עם עמיתו המצרי במחנה האו"ם. החייל המחזיק בידו את "הגבול" המפריד בין השטח שבשליטת צה"ל לשטח ההפקר שבשליטת האו"ם ממשיך לקרוא ספר במתמטיקה ומוריד את החבל.

קצין צעיר מזרז את כולם לפנות את הדרך ולתפוס מחסה. "ואת המכונית שלכם תחביאו מתחת לעץ, אולי." 

"על אם הדרך עומד עץ כפוף אחד," כמו בשירו של איציק מנגר, אבל כל ציפוריו לא פרחו ממנו. והן מצייצות. 

עדת כלבים רעבה מגיעה מן החולות ובעזות פנים מתקדמת, ממש זאבים שוחרים לטרף.

"עוד לפני ימים אחדים היו הכלבים האלה משוגעים לגמרי. כלבים מכוערים. פראים. מניין לקחו המצרים כל כך הרבה כלבים..."

בקילומטר ה-101

סתם חלק מדבר בין שני רכסי הרים. 29 ק"מ מסואץ ו-101 ק"מ מקהיר. "הקילומטר ה-101". שקנה לו חשיבות כזו אצלנו, אינו נבדל בשום דבר משאר המדבר המכוער הזה.

בחורינו מספרים שהוא יפה, איזה יופי – הם אומרים – איזה יופי.

"קו התעלה אינו רק גבול פוליטי. הוא ממש גבול בין שתי יבשות, בין שני עולמות, איפה הוא מגיע בהודו לסיני... לא משום שאנחנו יושבים כבר בסיני שש שנים, מרגישים אליו שייכות. מיד אחרי מלחמת ששת הימים, כשהיינו נודדים בחולות והרי סיני, הרגשנו בתוך שלנו. הרגשנו שייכות. ניתן היה לאהוב אותו. ואפריקה היא זרה, נכריה.

לבד מרצועת-הירק לאורך התעלה, שגם היא כבר מצהיבה כיוון שהופסקה אליה ההשקייה – הרי זו שממה משעממת. ואין בה אפילו מגרוי ה"חוץ לארץ". סתם שממה מכוערת.

הקילומטר ה-101, מצוי, אפוא באותה שממה. מחנה קטן מגודר, דגל או"ם מתנוסס בו. מזה יושבים חיילי ישראל שומרים על הגישה, ומזה חיילים מצרים – ובתווך אנשי האו"ם. סביב המחנה "הגורלי" משאיות שרופות שפניהן לקהיר. נפגעו במנוסה. המנוסה מורגשת היטב בפגרי הפלדה.

גם טנקים. מה שלא נעים לראות היא המזבלה. אני מתביישת שמלכלכים כל כך את המדבר. כשמחנה מתקפל וזז למקום אחר אינו שורף את סימני החברה המודרנית, ההיגיינית, המספקת את צרכיה עטופים בעטיפות פלסטיק, נייר וקופסאות פח וקרטון ונייר טואלט אחרי כל שיח.

קסטנייטות במדבר

באנו לשמוע מפיו סיפור מלחמה שמתהלך במדבר כמו אגדה. איך הזקנים ("שרמנים" עתיקים ממלחמת העולם השנייה) חיסלו בגיזרה הצפונית קרוב לחמישים טנקים חדישים "טי-62". 

"איך הניחו להם להתקרב והדליקו בהם חנוכיה."

המפקדים באוגדה חרדו. הרשת שתקה. בזהירות שאלו שאלות תם. לדעת אם עודם בחיים.

"אני רואה טנקים. אני רואה. אל דאגה. הכל יהיה בסדר ו'אנדר קונטרול'."

חששו פן יאחר לתת את פקודת האש. במפקדה ראו כיצד סוגרים עליהם טנקי האויב. והמח"ט שקט, שולט במצב ובאנשים.

"רדו אליהם, אל החטיבה, דברו עם המח"ט, עם האנשים, רדו אל הדרגים הנמוכים. שאלו אצלם איך מרגישים שעה שיושבים ב"שרמנים" זקנים מול האויב הרב וסומכים על הקול הנשמע ברשת שהוא יודע מה הוא עושה..."

הגענו למפקדת החטיבה אחרי נדידה ארוכה על פני כבישים מבלבלים, דרכי עפר וחולות נודדים. תעינו הרבה בדרכים-לא-דרכים הללו עד שהשתגענו. וכאשר כבר עמדנו בפתח המחנה חרדתי פן יגרש אותי המפקד.

קוראים לו בשם חיבה מקוצר המסתיים. הוא כבר חדל להיות קצין קבע. והוא איש מילואים המסיים כבר את לימודיו באוניברסיטה (לאחר שעות העבודה לפרנסה...). את קרונו מקשטים ציורים שנשלחו מילדיו אשר בבית. הוא אינו מתבייש לומר שהוא מתגעגע הביתה, לאישה, לילדים, ללימודים.

מכבדים אותנו בקפה וופלים מן השק"ם והשיכר של צה"ל – קוקה-קולה.

ברצון יצרף אותנו לסיורו בקווים, אמר. גם לשרמנים נגיע. ועד שנערכים ליציאה חובשים קסדות, קובעים באיזה רכב, איזה ליווי, מפות ושאר ירקות, נשמע בקרון צילצול קסטנייטות ספרדיות בקצב חוזר ועולה: מפקדנו נקרא לישיבה דחופה.

 
לייבסיטי - בניית אתרים