בעל "האתגרים" משיב לשאלות

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1969 >> בעל "האתגרים" משיב לשאלות

 

17.10.69

בעל "האתגרים" משיב לשאלות

כאשר קוראים את ספריו של הפרופסור רודולף דרייקורס, מרצה לפסיכולוגיה ופסיכיאטריה מארצות הברית ומומחה בינלאומי לחינוך, דומה כי כבר נמצא המענה לכל בעיה. כי הפרופסור-הסופר מקיף את כל אתגרי החיים של החברה האנושית ושל האדם בה, למן "ילדים – האתגר"; "נישואין – האתגר"; "שוויון – האתגר." קרא היטב, בן אדם, למד ושנן ונהג לפי העצות של הפרופסור, ולא תדע עוד מלחמה. שום מלחמה. לא מלחמת מינים, לא מלחמת קיום, לא מלחמת דורות, לא מלחמת מעמדות. אין מלחמות. אין.

תורתו של דרייקורס פשוטה, שווה לכל נפש והיא המפתח לגן העדן הנעול שממנו גורשו אדם וחווה. קח אותו ביד, את המפתח שמושיט לך הפרופסור, ונפתחו שעריו. שוב לא יהיה גן העדן אגדה השוכנת בספר בראשית.

על כן קצת תמהנו לתשובתו כאשר שאלנו את הפרופסור דרייקורס, מה לדעתו יכולה להיות השפעתו של המצב הלא-נורמלי השורר בארצנו, מצב של מלחמה מתמשכת, של אבדן חיים צעירים יום יום, על הדור הזה, על עתיד העם והאדם שלנו.

"מצב לא נורמלי?" – תמה הפרופסור – "אני חושב שבשיא המצב הזה, שהיה בימי מלחמת ששת הימים, היה מצבו של האדם בישראל, הנורמלי ביותר. הבריא ביותר. כל אדם היה מלא רגש שייכות, נתינה, אהבה..."

אם כי הפרופסור דרייקורס צודק אולי ביחס למידת ההתעלות אשר זכינו לה או הוכחנו אותה וממשיכים להוכיח בימי מצוקה אלה, הצטערתי שהוא טרם כתב "שלום – האתגר."

מלבד השגה זו, היתה הפגישה עם הפרופסור הנודע, שהוזמן להרצות כאן ובא אלינו לפי הזמנת משרד הביטחון, נציבות שירות המדינה והאגודה לקידום יחסי אנוש – חווייה. חווייה מלאת הומור, אופטימיזם, ממעטת כל בעיה ומגבירה חשיבותם של "הדברים הקטנים", של הפרטים הקטנים מהם ארוגים החיים.

אדם הבקיא בספריו של הפרופסור, חוששני כי לא ימצא בשיחה זו דברים שטרם קרא עליהם. שיחו וכתביו – חד הם, אפילו בסגנונם ודרך הרצאתם. דבר המעמיק אולי את רגש ההזדהות והאמונה במורה, אך המעמיד לפני מי שבא לראיינו את השאלה – "אז בשביל מה באתי. בשביל מה הטרחתי את המלומד – אם יכולתי למצוא הכל בספרים שלו..."

 

דעת פסיכיאטר על עמיתיו

על כן נתחיל בשאלה, שתשובה לה אולי לא תמצאו בספריו. תשובה שניתנה בלצון רציני מאוד.

"אדוני הפרופסור, מה מקומו של הפסיכיאטר בחברה המודרנית?"

"הפסיכיאטרים הם קבוצת אנשים מיוחדת במינה שעושה יותר כסף מכל קבוצה מקצועית אחרת. קבוצה הזוכה למעמד גבוה מאוד בשל מקצועה ושאינה מקצועית כלל. הפסיכיאטרים הם ארוגנטים ואיגנורנטים. הם אנטי חברתיים. הם מסוגלים אולי לרפא חולה, פה ושם, אבל אינם תורמים לקידומה של החברה. הם מעכבים את הקידמה. החברה בת זמננו היא חברה חולה. הפסיכותרפיה היתה חייבת לעסוק בהוצאתו של האדם, בשחרורו ממוסכמות ולא ללמדו הסתגלות והתפשרות. הפסיכיאטר הוא ידיד קנוי. וקניה וידידות אינם צועדים ביחד. ידידתי, אני יודע. אני בעצמי פסיכיאטר."

"לא היתה תקופה, בכל ההיסטוריה האנושית, שבה לא ידעו האנשים כיצד לנהוג עם ילדיהם – לבד מהורינו. והמומחים לחינוך יודעים אף פחות. כשפונה הורה אל מומחה, בצר לו, ישיב המומחה: 'חסרה לילד אהבה, חסר לו הביטחון. תנו יותר אהבה. תנו יותר ביטחון'. תשובות אלה אין בהן כדי לעזור להורים. מופשטות הן. הסיבה למצב זה שהגיעו ההורים בני זמננו, אינה נובעת מהם אלא מהחברה. גידול ילדים היה מבוסס על מסורת. כדי להיות הורה לא היה צריך לעבור קורס, לא היו צריכים פסיכיאטרים, קבוצות לימוד. "שיטות החינוך" עברו מדור לדור." 

שמא נשוב אל המסורת?

"שוב אי אפשר. המסורת אינה תופסת עוד. לא בחברה דמוקרטית, שהיא חברה של שוויון. המסורת היא אוטוקראטית. עם "הן" ו"לאו" והענשה. והענשה אינה תופסת יותר. רוב ההורים והמורים אפילו אינם מכירים מושג זה. נהיינו דמוקרטים, ודמוקרטיה אינה יכולה להישאר רק נכס חברתי. היא משפיעה, וחייבת להשפיע על חיי הפרט. בחברה הדמוקרטית הפרט שואף לשוויון ומגיע לו שוויון. מלא. צריך להתייחס אל הילד כאל מבוגר. לשתף אותו בהחלטות, בחוויות. בכל. אבל דבר זה דורש מן ההורים כושר מנהיגות. בלי מנהיגות פעילה, הדמוקרטיה נעשית לאנרכיה. ורוב המבוגרים אינם יודעים להיות מנהיגים."

 

הנוער הישראלי והנוער בעולם

אני שואלת על הנוער הישראלי בהשוואה לנוער בעולם. והפרופסור משיב: "יש להבדיל בין נוער בארץ דמוקרטית לנוער בארץ בלתי-דמוקרטית. הדמוקרטיות הגדולות ביותר קיימות בארצות הברית ובישראל. הייתי אומר שהנוער הישראלי נועז יותר, שהוא מוצא לו כאן יותר מקום לשיתוף פעולה ושוויון ועל כן מרוצה יותר, אך הוא חולה במחלה הישראלית הידועה 'מגיע לי'."

והגבר הישראלי?

"באיזה מובן?"

נאמר, הגבר הישראלי כמאהב, כבעל?

"לא היה לי ניסיון עם גברים." צוחק הפרופסור ומוחה את משקפיו.

והנשים?

הוא מתחייך בהנאה. כנראה נושאת חן האישה הישראלית בעיניו של מחבר "נישואין – האתגר." "אני בישראל בפעם התשיעית, ושהיתי כאן תקופות קצרות וארוכות, ולא חדלתי להתפעל מן העובדה עד כמה האישה הישראלית נשארה אישה השואפת אל הגבר שניתן לשאת אליו עיניים, להיות הדום לרגליו. האישה הישראלית עדיין מחפשת בגבר את האדם העליון. לא שוויון היא מחפשת – נזכר לכעוס בעל "שוויון – האתגר" – מעטות מאוד הנשים הדומיננטיות, השתלטניות. הגבר יודע לשמור אותן במקומן. כמו שצריך להיות במזרח." (וזאת הוא קובע במדינה שראש הממשלה שלה היא גולדה...).

האם הגבר האמריקני אכן נהנה מהאישה הדומיננטית?

"בהחלט. רבים זקוקים לאמא..."

לפי הספרים שלו, ובייחוד "נישואין – האתגר" – מתקבל הרושם שהנישואים הם שאיפת השאיפות של האדם. האם הנישואים הכרחיים לחיים מאושרים. האם אדם אינו מסוגל להיות מאושר, חברותי, מלומד, תורם חלקו לחברה, מקובל ויציב – אם אינו נשוי?

"אם האדם אינו מסוגל להיות מאושר עם עצמו, אין שום ביטחון שימצא את אשרו בנישואין. להיפך. הנישואין מביאים מכלול בעיות נוסף שדורש פתרון וידיעה כיצד לחיות בשלום עם עצמך ועם הזולת. אין שום חובה להינשא כדי למצוא את האושר, אבל האושר שניתן למצוא בחיי נישואין טובים, אין לו מתחרה."

האם מוסד הנישואין יחזיק מעמד כפי שהוא, או ילבש צורה אחרת?

 

למה כלה נכנסת לחופה

"האישה היתה נישאת משלושה טעמים, ואלה איבדו מטעמם.

כדי שהגבר יפרנס אותה ואת המשפחה – היום היא שותפה מלאה ומפרנסת.

מוצא לסקס – היה זה בלתי אפשרי ובלתי מוסרי לאישה לחיות חיי מין אלא בקשר נישואין. היום שוב לא חושבים כך, ונוסף לכך הגלולה שיחררה אותה לגמרי.

גידול וחינוך ילדים – היום איש אינו עוסק בכך. לא יודעים כיצד.

אגב, בבואי הנה עברתי בשוויצריה ונפגשתי שם בקבוצות אחדות של צעירים החולמים, ואף מבצעים, נישואין קבוצתיים. הם נראו מאושרים מאוד."

ש. האם אתה מחייב זאת?

ת. "בהחלט. למה לא."

"ש. אתה חושב, אם כן, שמוסד הנישואין המונוגמי ייעלם?

"הוי לא. מוסד הנישואין יימשך אבל יהיה יותר ליברלי ביחסו למין. הפוזסיביות ביחס לחיי המין של בן הזוג, הבעלות המחלטת, ותוצאותיה: קנאה, נטירה וכדומה ייעלמו. יבוא איחוד אמיתי, לא כפוי על ידי החוק. ולאו דווקא בחוזה נישואין."

"מה דעתו על המחשב כשדכן? ניצוץ שובב בעיניו של הפסיכולוג העוסק גם בייעוץ נישואין. ידיו אומרות: מה אגיד ומה אומר. אולי זה טוב. ואילו הוא עצמו מסביר: "הקומפיוטר עוסק בהנחות. סגולות אלה מול סגולות אלה, אינטרסים אלה מול אינטרסים אלה, אפשר לעשות סיווג השכלה, מוצא, גיל וכד'. אני ספקני ביותר ביחס לתצפיות..."

הזכרת קודם גיל. האם לדעתך הגיל הוא תנאי חשוב בנישואין. לאיזה נישואין יש יותר סיכויי הצלחה, כשהגבר מבוגר מן האישה, כשבני הזוג בני גיל שווה?

"תצפיות... הנחות מראש... אמרתי לך שאין לסמוך עליהן הרבה. אי-אפשר להתנבא."

טוב לא נדבר על סיכויים. נדבר על המסקנות שאליהן הגעת מתוך ניסיונך, האישי, המקצועי.

"מתוך ניסיוני האישי והמקצועי – אני סבור שהנישואין המוצלחים ביותר והמאושרים ביותר הם כשהאישה מבוגרת מן הגבר בשש שנים ויותר."

הלא בדרך כלל הגבר מבוגר מן האישה?

"אז באמת כך נראים הנישואין."

יושב איתנו מר מלך עומרי, ממייסדי האגודה לקידום יחסי אנוש, שהוקמה על ידי חסידיו של הפרופסור כדי להרביץ ולהחדיר את תורתו. פניו וכל דמותו החייכנית של "המורה" שובה לבבות. נדמה, ואולי לא רק נדמה, כי עם מזג כשלו, עם פילוסופית חיים כשלו, ניתן "לתפוש שלווה" ולהיות צעיר ורענן לנצח. הוא בן 72, אב לבת מבוגרת בת ארבעים ושמונה שהיא עצמה פרופסור. מרצה לפסיכולוגיה והבן, בן ארבעים גם לו דוקטורט באותו מקצוע. רצו ללמוד פסיכיאטריה, אך הוא התנגד לכך והסביר עד ששיכנע.

אני חוככת בדעתי, לשאול, לא לשאול. הרי בעצמו קבע שהמומחים של ימינו אינם מומחים ויודעים עוד פחות מן ההורים. אולם, כאשר סיפרתי שאני הולכת לראיין את פרופסור דרייקורס, ביקשה ממני ידידה שחתנה נפל במלחמת ששת הימים והשאיר את בתה עם ילד קטן – ומאז נפל הבעל הצעיר, לא יצאה כמעט מפתח ביתה אלא לצרכי עבודה. ביקשה שאשאל מה דעתו, כיצד צריכה לנהוג אלמנה צעירה. האם יהיה בזה טעם לפגם אם תצא ותפגוש אנשים בני גילה? אם תצא עם בחור. אם התקשרות מחדש ונישואים בשנייה הם סימן כי לא אהבה את בעלה, והימנעות מפגישה עם בני המין השני הם סימן לאהבה...

"כל כך קשה לענות על שאלה כזו. הסתגרות אינה טובה ואינה נכונה. לדעת הפרופסור אין שום קשר בין אהבה לבעל והרצון להינשא בשנייה. בדרך כלל, אדם שיודע לאהוב, יאהב שוב ושוב ואין זה מפחית מגודל האהבה הקודמת. אחת תינשא בשנייה, אחרת לא תינשא. אין זה חשוב. מה שחשוב הוא כי אישה שהחליטה לא להינשא אחרי שבעלה נפל, ולהקדיש את כל חייה לילד – היא אם שתזיק מאוד לילדה. ילד כזה יגדל להיות אדם אומלל. אגב, טוב שהאישה תזכור שאין היא נמצאת בהודו ואינה חייבת לעלות על המוקד ביחד עם גופת בעלה..."

 

אשת הרופא יודעת יותר...

השיחה שלנו מתקיימת בתל אביב, בדירתה של הפסלת המהוללה חנה אורלוף ז"ל. מן הפינה מביט אלינו ראשה הנהדר של חנה רובינא, הקירות מקושטים ברישומים ופסליה של הפסלת ממלאים את הבית. ומר עומרי מספר על ההרצאות שהפרופסור דרייקורס מתכונן להרצות כאן לפני עובדי מדינה בכירים, באוניברסיטה, לפני קציני צה"ל בכירים, במכון לפריון עבודה, לפני הורים שמאז שמעו את הרצאותיו יסדו כאן חוגים של "הורים מספרים להורים", חוגים שצומחים כפטריות אחרי הגשם. הוא מציין כי פרופ' דרייקורס הוא מחסידי אדלר וייסד כאן את "מכון אדלר", וכהולך בעקבותיו ומרביץ תורתו – הרי פילוסופית החיים שלו היא אופטימיסטית. ובפילוסופית חיים שלו כזו אפשר לפתור את כל הבעיות. יחסים בין אדם לחברו ולחברתו, יחסים בין הורים וילדים, יחסים בין עובדים ומעבידים, ניתן אפילו לעקור לא רק את הסימפטום, אלא גם את גורם ההתנגשויות בנמל אשדוד...

חשבתי בלבי כי לוא נקטו בשיטתו של הפרופסור גם הערביים – לא היינו זקוקים למלחמות. אבל אז גם לא היינו יודעים את השעות הכי נורמליות שלנו. מי יודע מה טוב יותר.

אדוני – אמרתי לו – יש לי שאלה מחוץ לעניין. אמור לי בבקשה. אדם כמוך, היודע את התשובה הנכונה כמעט לכל בעיה ("למה כמעט – לכולן", בחצי-לצון חצי-רצינות) אדם שניתן לקרוא לו חכם מקצועי, איך נראים לו החיים כשהם כמו קלפים גלויים. האם אינם מאבדים מטעמם. ועוד – האם הנשים אשר בחייו לא הרגישו עצמן מקופחות בשל כך כי המשחק לא היה "פייר." הלא להן הקלפים אינם גלויים ואילו הן, כמו שקופות לפניו. לא גינוני הן, לא מסתורין – שום דבר?...

צחק הפרופסור – אך לא הופתע לשאלה. "ראשית," טען, "גם המקצועי אינו יכול להשאיר אובייקטיבי ביחס לדברים הנוגעים לו עצמו. שנית – מי יודע יותר מן הרופא?

"אגיד לך; אשת הרופא! ואשתי למשל, יודעת יותר ממני. ממש כך. אבל אגב, פעם ישבה אשתי בהרצאה שנתתי על יחסים בין בני אדם, הורים או משהו דומה. בסוף ההרצאה ניגשה אליה אישה קשישה וחביבה משולהבת ביותר ושאלה אותה ביידיש.

"האם את האישה של הפרופסור הזה?"

"כן" – אישרה אשתי.

"מסכנה שלי..." – אמרה האישה.

 
לייבסיטי - בניית אתרים