בקיוסק של פרידה

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1973 >> בקיוסק של פרידה

 

13.4.73

בקיוסק של פרידה

מי הרג את ים המוות

פרידה ישבה בתוך הקיוסק פנימה. כאורחת זרה אכלה ביחד עם הפועלים.

פרידה היא המתיישבת הראשונה בחוף ים המלח, באזור הקרוי "חמי זהר". ובעלה אהרוני – הוא גם בעליו של מעיין לא אחד – אהרוני מס' אחד, ואהרוני מס' שניים ואהרוני מס' שלושה. פרידה ואהרוני, היו במשך הרבה מאוד שנים – היחידים שביתם בסדום, מאז היתה שם לאחרונה אשת לוט.

והנה, לפתע פתאום, נתגשם חלומו העקשני של בעל, שניבא עתיד לחוף ים המוות, ומתה הבדידות המזהירה - הפרטיות המוחלטת שלמדה לאהבה, אישה קטנה מרחובות, שהיתה חביבתו של בית הנשיא הראשון של מדינת ישראל; ואשר נשיא מדינת ישראל המיועד, הפרופ' אפרים קציר אף הוא נמנה עם אורחיה, כאשר היה לה עדיין מזנון ברחובות המושבה, שהיתה לאם ועיר בישראל, משכן נשיאים...

הקיוסק של פרידה – שהיה גבוה ורם וקשתות לו כמו לאינטרקונטיננטל בירושלים, ושנשקף עד לעבר הירדן, וחלש על כל התנועה היבשתית והימית – נתגמד. כמעט אין רואים אותו. בלע אותו ענק בטון ומלט, פאן אמריקן, בלע את חוף ים המלח של ארץ ישראל. גאווה לעיניים וכאב ללב.

על שום מה? תרשו לי לספר כאן בדיחה, אולי ידועה, אבל חשובה.

פעם נפגשו שלושה ילדים. צרפתי, אמריקני, וישראלי.

וכמו ילדים – התפארו במעשי אבותיהם.

"אמר הצרפתי: אתם יודעים שבפריז ישנו מגדל אייפל. המגדל הגבוה בתבל?"

"יודעים."

"ויודעים מי בנה אותו? אבא שלי בנה אותו."

אמר האמריקני, "דבר גדול... ושמעתם על ה-אמפייר-סטיט-בילדינג?"

"שמענו."

"ובכן – זהו הבניין הגבוה בתבל. יודעים מי בנה אותו? אבי בנה אותו..."

"ובארצי," אמר היהודי באנגלי. "ישנו ים-המוות." (כפי שקוראים לים המלח באנגלית...)

"אז מה?"

"ובכן – אבא שלי הרג אותו..."

ענקי הבטון הללו שנבנו עם חוף ים המלח, ובייחוד הענק הקרוי "פאן אמריקן", הגדול והמגישם והאטים. יביא אולי מבריאים לחוף, אבל הרוג הרג את הנוף. איפה איפה המתכננים, איפה כל הדואגים לארץ ישראל היפה. הלא שם לא רק המיתו את ים המוות, שם קברו וכנראה עוד יקברו המון כסף ציבורי, על בניני פאר ושיש וריהוט איטלקי ודני, על קירות שסוגרים את הנוף, סותמים את חדירת האוויר הטבעי, גם בשעות היפות לנשימה טבעית - ומי יודע אם לא ימכרו במבצרים הממוזגים הללו, אוויר מים-המלח בבלונים...

 
לייבסיטי - בניית אתרים