"ברוך הבא"

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1966 >> "ברוך הבא"

 

12.8.66

"ברוך הבא"

את הוריה פגשתי ב...פורטוגל, בכפר דייגים קטן – לפני שנה. אביה היה יועץ כלכלי רב חשיבות במיניסטריון המושבות הבלגי, איש שנסע הרבה וראה הרבה ועכשיו יצא לפנסיה. אמה היתה בת אצילים ממש, ושניהם נראו כבני מלכים, עטורי הילה של בגרות מכסיפה.

"מישל," סיפר האב. "לומדת לשונות עתיקות וארכיאולוגיה, ועשתה כבר תוארים אחדים."

"מישל היא הבת הבכורה שלה," הסבירה האם.

"היא רוצה ללמוד עברית ומשתוקקת לעבוד עם פרופ' ידין במסדה, היינו רוצים מאוד שתלמד באוניברסיטה העברית בירושלים."

האיש הפליא לספר על ישראל וידע עליה ועל עתיקותיה ועל המתרחש בה (על הדברים היפים המתרחשים בה...) יותר משידענו אנו.

משלנו, לא משלנו? לא נעים היה לשאול.

כפר הדייגים שלנו היה קטן, כאמור, אך צבעוני, גאה בעוניו ומלא שלוות נצח. טבלנו רגלינו במי האוקיינוס הצוננים, שלינו צדפות מבין הסלעים, הבטנו באוניות המחליקות בשקט בשקט, כמו באגדה, והיינו תלושים מן העולם כולו.

והיה כה טוב.

אפילו מסיה רוליה, אביה של מישל, שחזר ודיבר ללא הפסק על ישראל – לא הצליח להפיג את הרגשת הבדידות הטובה. ואולי משום שגוי זה ידע לצייר ישראל-של-מעלה, על עתידה כמגשימת חלומות על פאר עברה ההיסטורי, ההווה ההיסטורי שלנו – נמוג, כלא היה.

איזו ישראל מקסימה ראיתי ביושבי על חוף האוקיינוס האטלנטי, בכפר דייגים פורטוגזי קטן.

זהו. צריך רק לזווית ראייה טובה.

ברגע של חולשה, אמרתי: "אעזור למישל לממש חלומה והיא מוזמנת להיות אורחת בביתי עד שתסתדר באוניברסיטה."

אני, ככל הישראלים, ובתוכם כבוד הנשיא שלנו, זריזה מאוד להזמין אורחים מחו"ל. אני שוכחת שאחר כך קצת קשה לקיים את ההבטחה...

בכל אופן, היו לי הרבה התרוצצויות לאוניברסיטה, לסוכנות, לסידור אולפן, התכתבות עם האגודה לידידות בלגיה-ישראל, או משהו כזה. ותוך כדי כל הטיפולים האלה הצלחתי לאבד כמה מידידי ב"חלונות הגבוהים" שהבטיחו בהתלהבות לעשות משהו למען בתו המצטיינת בלימודיה של מי שנמנה עם חסידי אומות העולם וכמובן, לא קיימו. לעומת זאת קיבלתי הרבה מכתבים מבלגיה, ודרישות שלום ומתנות. עד שלבסוף – ביום בהיר אחד קיבלתי טלגרמה שמישל עומדת להגיע ב-20 לחודש בשעה 8 בערב, כמובן, ב"אל-על".

למישל הוכנה קבלת פנים מתוכננת לכל פרטיה. גייסתי בחורים ובחורות, בני גילה, עם פרחים, ממתקים וכו'. הפכנו את הבית ו"בראנו" חדר מיוחד לה, אפיתי עוגה ענקית עם כתובת "ברוך הבא" – וכשכל זה מוכן, יצאנו לשדה התעופה.

במקום בשמונה בערב, הודיעו שהמטוס יגיע בעשר. בעשר הסבירו שבחצות, ואולי בשעה 2 אחרי חצות. בני הנעורים התחילו לדהות. "כבר יראוה מחר" החליטו. אני שקלתי אפשרות של נסיעה ושיבה מאוחרת יותר, אך בינתיים פשטה שמועה שהמטוס יגיע בשעה 4 לפנות בוקר.

לא נעים. מאוד לא נעים. אך עוד פחות נעים ולא מתקבל על הדעת לשבת כך בלי סוף. ביקשתי להשאיר מכתב למישל אך אמרו לי שאין הסדר כזה. הלכתי ל"אל-על" – ואמרו לי שאין. ואז האיר מזלי פנים בצורת דיילת מוכרת, והיא לקחה ממני את המכתב אל מישל, וגם כסף להוצאות האוטובוס עד תל אביב, והבטיחה "אם לא שאמות בקבר השחור" – המכתב יוגש בידה של הדיילת לידה של האורחת.

בשעה 4 בבוקר קמתי. העול הקים אותי וציפיתי לטלפון של מישל. העוגה היתה קפואה כלשהו, הוצאתי אותה מן המקרר. הכינותי קפה וחיכתי. בשעה 5 התקשרתי ללוד. המטוס הגיע. אם נמסרה פתקה לאחת הנוסעות? איזו פתקה. לא מוסרים פתקאות. ביקשתי לקרוא לדיילת – היא הלכה. מתי? כבר מזמן. טילפנתי לתחנה בתל אביב, האוטובוס כבר הגיע – הנוסעים הלכו. אולי מחכה שם מישהו – איש אינו מחכה.

דאגתי מאוד. קשה למצוא כתובת ביתי, נוסף לכך שונה מספר הטלפון בביתי ובדואר, משום מה, מודיעים לכל דורש שהטלפון מקולקל. איך אמצא עתה את מישל?

בשעה 8:30 טילפן קול קטן ועייף. מישל! היכן היא – בתחנה התל אביבית של "אל-על". רצתי לקחתה. כבר אסביר לה הכל. אשתדל לתקן איכשהו. שתראה שמקבלים אותה ברצון – שחיכינו לה.

בשובנו פתחתי את דלת המטבח בגאווה. על הכירה חיכה קפה חם. אך הקפה אינו העיקר. העוגה. העוגה היפה עם כתובת "ברוך הבא" – תסביר הכל.

אלא – אלא שאת העוגה אכלה ברעבתנות חתול איומה – ורק חורבות נותרו ממנה.

איזו מדינה?

 
לייבסיטי - בניית אתרים