גבס

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1970 >> גבס

 

5.6.70 

גבס

הוא כל כך ארוך עד שהרגלים יוצאות מן המיטה. מצחיק לראות אותן יחפות, בלא נעל הצנחנים הענקית והאדומה.

שוכב על הבטן. והגוף כולו בגבס. ומי שלא טעם לא יודע טעם. הגבס הזה אינו סוגר על הגוף. הוא סוגר על הנשמה. הוא כולא אותה. זה מין מאסר עולם של הנשמה, לא רק בבוץ בשרך, שלומדים להשלים ולא להשלים עמו, אלא בתוך צינוק צר של גבס.

טוב. הוא אינו הראשון ששמו את גופו בגבס. כמה מפיקודיו ראה כבר בכך. כמה מהם ביקר הוא באותו בית חולים גדול שבהרי ירושלים, באותו חדר שבו הוא שוכב עתה פצוע מכדור של חבלן. באים אליהם, אל החיילים, אל הקצינים הצעירים – מספרים בדיחות ישנות – לא מראים להם, לבחורים הללו, כמה חרדים להם. מה דואב לבו של מפקד, מה מאשים את עצמו ומחטט ומחטט – שמא ניתן היה למנוע, איך נודדת השינה. שנתו של הנוקשה במפקדים, איך היא נודדת, השינה הזו, משום שמה שנקרא מצפון בא ומייסר וחוזר לשאול – מי שמך פוקד עליהם לחיים, למוות, לפציעה.

הוא אינו מתאונן. אך גם אינו שותק ואינו מעמיד פני גיבור. כואב לו – והוא אומר שכואב. אינו מוצא מקום לפניו במהופך. ירצו – לא ירצו – עוד מעט יתן פקודה, להסיר את הגבס. אלא שכאן, לא הוא המפקד, אלא שכאן כשהוא מוטל אין אונים מריסוק אברים, אין דרגות. רק דרגות של כאב, רק דירוג של פציעה. והוא אינו פצוע בכיר. פציעה של מה בכך. שלושה ארבעה חודשים וייצא בשלום. איך יצא לבו להיות המפקד. איך היה מאושר כשהגיזרה הבוערת הזו היתה לשלו. ולא משום ששש אלי קרב. ולא משום שהשררה ו"העלים" קסמו לו. פעם הסביר לי שמפקד הוא כמו בעל אחוזה גדול. עם הזמן לומד לאהוב את אחוזתו, כל נקיק בה, כל אדם בה, עם חייליו – ועם תושבי המקום הלא-יהודיים, יש לו תוכניות ורוצה לנהלה בהתאם... אבל גם טעם אהבת מולדת פשוטה, בנאלית, שלא יפה לספר עליה בימי פיקחון אלה – פיתתה באלף פיתיונות. וכך יושבים עוד שנה, מה יש, עוד שנה יושבים הרחק מן הבית, אי שם בגזרה הבוערת, ואלה הממתינים בעורף, ממשיכים לפרפר אפילו שעה שצועקים לתוך שפופרת הטלפון, המקולקל על-פי-רוב.

טוב. אז עכשיו הוא גם פצוע. עוד משהו שכדאי למפקד לדעת מקרוב... אף כי מותר היה לוותר על כך. אבל, אצלנו זה כך. המפקדים יוצאים עם החיילים, לא שולחים אותם... יוצאים איתם. וכנראה כל הפקודות הטובות לא יועילו. מי גבר ויישב במפקדה שעה שמחבלים חדרו מעבר לקו ונכנסו ל"אחוזה שלך"?

החדר מלא פרחים. חייליו מביאים. בחוץ עוד לא יודעים. והם, הבחורים הצעירים, באים ומביאים פרחים וקופסות שוקולדה. באים, עומדים ומתביישים והולכים. לפעמים אומרים: "נו מה, פצועים, מה?" על פי הרוב אינם אומרים מאומה.

אחר כך עומדים קצת בחצר בית החולים ומשחזרים איך זה קרה. וכמה זמן ישכב. וחבל. כזה מין חרבון.

ביחד איתו הביאו עוד שני פצועים. והם נאנקים בחדר אחר. 

ועוד פצוע הביאו. את מי שפצע את המפקד... 

מחדר שלישי בוקעות זעקות אימים. שם שוכב בחור מחוסר הכרה וזועק מתוך שינה. בתוך שינה אי אפשר לשמור על ה"פאסון". לנשוך שפתים ולשתוק. אז זועקים. ובחדר סמוך לו – צוחקים ומספרים בדיחות ונערות יפות עם שמלות קצרצרות מסתובבות שם עוד יותר יפה מאשר בדיזנגוף. אלה כבר הוותיקים. אחרי הפציעה, אחרי הניתוחים. 

ובחדר הרביעי – שוכבים בשקט. מחליפים לו תחבושת – והוא נאנק. 

בערבית.

 
לייבסיטי - בניית אתרים