גונבי אופנים

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1963 >> גונבי אופנים

 

12.7.63

גונבי אופנים

הלכנו לשלם דמי לימוד לשנה הבאה בבית ספר אחד בגבעתיים, ומשהגיע תורנו, גילינו למגינת לבנו שיושבת שם אישה טורדנית ו"עושה את המוות" למזכירה.

"אני משלמת את דמי הלימוד בתנאי מפורש כי לשנה הבאה תתקינו סככה לאופניים בבית הספר. שלא תהפכו את ילדינו לגנבים. את שומעת. תכתבי זאת בקבלה. עכשיו יש לכם חודשיים – תעשו משהו."

ומשלא בא מענה, התחילה האם לספר את סיפורה.

*

זה קרה לפני שבועיים. השעה היתה כבר שלוש אחר הצהריים והבן לא חזר. דאגנו כמובן, אך תיארנו לעצמנו שהדרך הביתה הוסיפה לפתע קילומטרים אחדים של כדור רגל, או דחפור חדש, או גדוד "אויבים" מבית ספר מתחרה. חיכינו, אפוא, עם ארוחת הצהריים. ואז – בשעה ארבע הוא בא. פניו חיוורות ואגרופיו קמוצים.

"גנבו לי את המושב."

"גנבו לך, מה?"

"גנבו לי את המושב של האופניים!"

השיניים נתהדקו והעיניים נלחמו לשמור על שלוותן. הוא התרוצץ, סיפר, בכל בתי הספר ובבתים הסמוכים. לו תפש את המנוול הזה. לו תפש! זו כבר הפעם השלישית שסוחבים לו פנס, וונטיל ופעמון. הוא כבר נסחב ברגל קילומטרים עם פנצ'ר שנוקב במפגיע. אבל כיסא! הוא יראה להם. הוא רק יאכל משהו, ייקח כלים ויסחוב כיסא. הפעם יחזיר מנה אחת אפיים. שני כיסאות יסחוב.

עמלנו עליו קשות. אם ימצא את הכיסא שלו – בבקשה. ניקח את הילד הרע למשטרה ונעשה לו, אוי ואבוי מה שנעשה לו. אבל להעניש ילד חף מפשע!

לקחת כיסא אין זו סחיבה, זו פשוט גנבה. הסברנו לבן. הצענו כי נלך להתאונן בבית הספר (וכך גם עשינו – ללא כל תוצאות), שנלך למשטרה; כי נקנה מחר בבוקר כיסא חדש (אם כי זו הוצאה גדולה – ורתחנו), הטוב שבכיסאות ניקה.

"אין כיסא כמו שלי" – אמר וקולו נשבר. – "אני מוכרח לסחוב כיסא. זה עניין של כבוד" – ניסה להסביר בקול קצת יותר קטן.

סוכם שלא סוחבים כיסא ושבינתיים הולכים למשטרה.

הלך הבן ואחותו למשטרה וחזרו מבוהלים. בקושי ברחו משם – סיפרו. בכניסה נזכרו שאין להם רישיון אופניים.

ובינתיים עניין רדף עניין והופיעו גם אורחים, ועורכים כבר שולחן לארוחת ערב והילד איננו.

"אמר שישוב מיד" – הסבירה הבת.

עברה שעה, עברו שעתיים – והילד איננו.

ואז הופיע אחד החברים שלו וסיפר כי ראהו עם עוד ברנש קטן ומפתחות בידיהם, אורבים לאופניים לנקמה.

בשעה 11 בלילה הבן טרם חזר. התחלנו לסרוק את העיר לפי תור. חמתי בערה בי להשחית. מה צורך היה במעשה זה. וכי כעסתי עליו, וכי לא הבטחתי לקנות כיסא אחר. וכי לא הסברתי שאין זו נקמה כלל. זהו, הוא אינו פוחד מפני אמא. אין הוא פוחד מנחת זרועה. לו אמר לו אבא – היה אחרת – טען הבעל.

משקרבה שעת חצות, התחלתי להתפלל לנס. ראיתי את ניידת המשטרה תופסת אותו. ראיתי את הפחד בעיניו, את צעדיו ההססניים ואת הלב הקטן ההולם כמטורף. הם יתפסו אותו, הרשעים בעלי האופניים. אלוהים אדירים – התפללתי תפילת אם כל הגנבים – אל תתן לאנשים הרעים שיתפסו אותו. עשה שכל הניידות תהיינה מקולקלות. ושמא לצלצל למשטרה – הציע הבעל – שייצאו לחפשו ויענישו אותו.

הגברים הללו.

כיוון שלא קיבלתי את עצתו, הלך לחדר השני ונרדם כעונש. הגברים הללו.

בשעה אחת אחר חצות – הבן הופיע. חיוור כסיד, נושא בידו מושב מרופט.

"הנה" – אמר – והושיט אלי כיסא, לא בגאווה. "אתה, אתה..."

"אל תגידי לי כלום. אני בעצמי יודע. ורע לי. כל הזמן היה לי רע, אבל מוכרח הייתי לעשות את זה."

למחרת בבוקר, משעמדתי להעירו עם נאום מוכן ומזומן ומנה עוד יותר מזומנת משל אביו, מצאתיו יושב לבוש ומהורהר.

"אני החזרתי את הכיסא. והברגתי אותו בחזרה. אני מקווה שהילד שלו האופניים, לא ירגיש כלום. ואני מקווה שהילד שגנב את הכיסא הרגיש מה שאני הרגשתי."

"מתי החזרת את הכיסא?"

"בארבע בבוקר."

עד כאן סיפורה של אותה אם, במעט תוספת ספרותית, כמובן. ומכאן מתחיל סיפורו של כל בית ספר שלא דאג להבטיח את רכוש הילדים. שבבטלנותו קורא ל"גנב" שיגבר בנפשו של הילד. יידעו נא מחנכינו ומנהלינו הנכבדים ש"ארבע בבוקר" הוא מקרה נדיר. שהשעה שתים-עשרה נוחה יותר. אל נא יחכו לשתים-עשרה וחמישה. כי אז יהיה מאוחר.

 
לייבסיטי - בניית אתרים