גילדה עשתה זאת שוב

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1971 >> גילדה עשתה זאת שוב

 

28.5.71

גילדה עשתה זאת שוב

היא הופיעה בשמי ישראל כמו מטאור. היה זה עוד בימים הטובים ההם, לפני שבע-עשרה שנה, כשהיינו הרבה פחות מתוחכמים והרבה יותר לבביים, והרבה יותר מוכנים לצאת מן הכלים ולהביע הערכה. 

היינו פשוט יותר צעירים.

היא הופיעה בקרקס הישן שעל דרך פתח תקווה, שהיה מביא אלינו בין השאר "חגיגות על הקרח". ומי שנכח באותן "הצגות בלט על הקרח" לא ישכח את הרגע שלזירה זינקה, בסיפור השלגיה, קרן אור מפזזת, צבעונית, מקסימה – רקדנית דקיקה ומלאת חן, קוסמת של ממש – שהוציאה מכליהם את כל רואיה. 

הקהל עצר נשימתו, מחה כפיים, הריע. ולא עברו יומיים שלושה וגילדה הפכה לאלילת הישראלים במלוא מובנה של מילה זו. פשוט התאהבנו בה. ילדים, גברים (מובן מאליו) ונשים (וזה לא מובן מאליו). היא היתה כל כך מקסימה ולבבית בהופעתה על הבמה, וכל כך מטורפת-חיבה בפגישה מאחורי הקלעים, ברחוב, בבית שהלכה לבקר בו – עד שפשוט היה כורח להודות שגילדה זה דבר אחר. "מובן שבעלי משתגע אחריה...", היתה אומרת אישה לא אחת ביותר מקורטוב של נחת.

הבלט על הקרח נשתהה אז הרבה יותר ממה שנתכונן לשהות בישראל. וכבר בא הקיץ, והקרח ממש נמס תחת רגלי הרקדנים, וטרם שבענו מראות את גילדה. אהלו של הקרקס היה חוזר ומתמלא צופים שלא הסתפקו בביקור אחד או שניים, והיו חוזרים ובאים להזין עיניהם ולרוות נחת למראה האלילה. וכאשר לבסוף קיפל הקרקס את יריעות האוהל שלו, והרקדנים והחיות הקטנות וארגזי ההוקוס-פוקוס התקפלו אף הם – הוציאה גילדה את צרור "מטלטלי הצועניה" והתחילה לחפש חדר. 

"אני לא יכולה לזוז מפה. אני שייכת הנה" – גילתה לעצמה וגילתה לידידיה הרבים.

חתונה והזמנה ל"ברית"

והיו לה ידידים שונים ומשונים. ילדים וילדות, וזקנים וזקנות, עירונים וכפריים וצבא שלם של בחורים צעירים שלכל מקום אליו הלכה גילדה הלכו אף הם.

וכך הודיעה יום אחד, שלא רק לגור בישראל היא רוצה, היא רוצה לחיות כאן תמיד – לא כאורחת, ולא כתושבת, אלא כאזרחית שוות זכויות וחובות. היא רוצה להיות יהודיה כשרה למהדרין. ועזר לה לממש את חלומה, צעיר נחמד אחד ששמו עמי סולל – בחור צעיר ממנה באיזה עשר או חמש-עשרה שנים שנשא אותה לאישה. ולפני שנישאה לצעיר הזה, הלכה גילדה ולמדה הלכות כשרות, ודת ודין ועברית. טבלה במקווה וקראו לה רות, למדה אף לבשל תבשילים יהודיים ומנהגי ימים טובים וחגים. הכול עשתה ברצינות, כיאה ונאה לאנגליה חרוצה וזריזה.

בטקס הקידושין שנערך בוועד הקהילה הישן, נכחה "כל הארץ". לסעודת החתונה נבחרו בקפידה בני המשפחה והידידים הקרובים ביותר – ביחד כחמישים זוגות לבושים בתלבושת ערב של ממש. הכלה היתה יפה מכל יופי, ואפילו מלצרי מלון דן של אז – רגשו והזיעו מעל למקובל. את הריקוד הראשון רקדה הכלה גילדה-רות עם החותן הצעיר, שאם גם לא רווה נחת מנשואי בנו – נשא את נטל השמחה בגבורה ראויה לשבח. מה עוד שהכלה, הלבושה לבן בתול, לא חדלה להזמין את הקרואים, לבוא ולהשתתף בשמחת הכנסת בנם בכורם בבריתו של אברהם אבינו, שתתקיים בעוד חודש ימים...

וגילדה – כאשר היא מבטיחה, היא מקיימת. לחודש, ואולי היה זה לשישה שבועות, היא הביאה לעולם ילד חמודות – ומסיבת הברית "שמה בכיס" את נשף הכלולות.

היא נהגה לספר אז שיש לה גם בן באנגליה. בן גדול. אבל מי היה מסוגל להאמין שלבחורה הצעירה הזאת יש בן בן חמש-עשרה, שש-עשרה! היא אמרה שהוא בנו של טייס הולנדי אשר ניספה במלחמה ולא זכה לראות את בנו. כן סיפרה שמבעלה השני, כוכב הטלוויזיה והקולנוע, רוג'ר מור ("הקדוש") היא התגרשה. יותר נכון, הוא גרש אותה מפאת איזה אישה קשישה. (בושה וחרפה לי, היתה חוזרת ואומרת בעלבון) – עתה היא תבנה בית קבע עם בעלה הישראלי. היהודים – יודעים לכבד בית ונישואים ויהיו אלה נשואים לעולם ועד. לברית, או מעט אחריו, הופיע מאנגליה הבן של גילדה – ואכן, בחור מגודל וחייכני שנראה קצת מבוגר יותר מן האם עצמה, לא כל שכן מן האב החורג... והארבעה, גילדה, עמי, שון והבן הפעוט – חיו בטוב ובנועם ככתוב בספרים...

הבית המוזר בכפר אונו

הזוג הצעיר קנה לעצמו בית קטן בכפר אונו. בית שהיה קבוע בתוך חלקה נמוכה ובקושי ראו את הבית מן השביל, בין הרבה בניני שיכון קטנים ודי עלובים. וגילדה התחילה לפתח "יחסי שכנים" והכול הלך יפה וטוב עד שהתחילו הנשים בסביבה לקנא. היה זה בעת שגילדה החליטה לעשות שיפורים ושיפוצים. את הבית הרסה כמעט כליל. לבד משנים שלושה קירות חיצוניים לא נשאר על תילו דבר. ובפנים – אל אלוהים. מי שסבור שבבית צריכים להיות חדרים, ומטבח ואיזה מקום להתרחץ בו – היה מקבל הלם. עוד בטרם ראו אצלנו פלקטים וקירות צבעוניים, הפך ביתה הקטן של גילדה לקרוואן של צוענים. הכול היה אדום וירוק ו"כחול מזעזע". המטבח היה בחדר האורחים, הסלון במטבח והאמבטיה היתה למקווה. ממש מקווה טהרה. בית הכבוד – למקום המכובד ביותר בבית – והכול מחובר ומופרד בערבוביה מדהימה ונהדרת. האנשים היו מושכים בכתפיהם. ומשהו מן הבוז נצטייר בפניהם. אבל כשהיו חוזרים לבתיהם הצנועים והסדורים והמאורגנים – היה נעשה ביתם צר. הקירות המהוגנים והאורתודוקסיים, היו סוגרים עליהם. היה חסר להם אוויר. והיו מקנאים. וכשמקנאים – מתחילים גם קצת לשנוא...

מה עוד שיום אחד החליטה גילדה לכרות בריכה. שנה ואולי שנתיים היתה מענה את עצמה ואת בעלה ואת כל ידידיה בחפירות. להוציא עוד חול ועוד חול ועוד אדמה כבדה ולהכין את הבור שיהיה מוכן לקלוט בטון והרבה מים ואפשר יהיה לשחות בחווילתה של גילדה-רות.

רק בריכה היתה חסרה לה לזו...

ובשבתות היו באים סבא וסבתא לרוות נחת מנכדם – בכורם. והיו רווים נחת. וכדי להנעים להם עוד יותר למדה גילדה להכין חמין וגם "קישקע". וכיבדה את כל חגי ישראל בהרבה טאקט וטעם. אבל – כשהיה מגיע חג המולד, היה מתעורר אי שם בתוך לבה של רות זכר ימי גילדה דורן מבריטניה הגדולה. געגועים היו תוקפים את לבה, ובאוזניה הצטלצלו ה"כריסטמס קרולס" וריח ה"טרקי" הממולא עם כל תבליניו היה עולה באפה עד שדחקו דמעות לעיניה – והתנצנצו בהן, באותן עינים קטנות ועירניות, קישוטי אשוח של חג המולד – ואז היה רואה עמי בצערה של אשתו, והיה זוכר כיצד היא יודעת לכבד את חגיו, ואיך עזבה ארץ ומולדת כדי להיות בת לעמו, והיה יוצא לאחד מיערות הקרן הקיימת וקונה שם אשוח צעיר, ומביא אותו הביתה לאשתו, והיא היתה שולחת את ידיה בניירות צבעוניים, והיתה צובעת ביצים, ועוטפת בעטיפות מבריקות מתנות זעירות והפתעות לרוב, והיו עומדים ומקשטים את העץ ומעמידים אותו כיאה וכדרוש בחלון, וכל השכונה מביטה ורואה את חג המולד זוהר בחלונה של הגיורת...

ובערב – היו מזמנים את כל הידידים, מן העיר ומן הכפר, ואלה – וכי למה לא? וכי לא השתרשה במדינתנו הנוסחה של גם חגי וגם חגיך. ואיזה אדם המכבד את עצמו כאיש חברה אינו נהנה מכריסטמס פודינג ומתרנגול הודו ממולא כדת וכדין, ואם לא את חג המולד, מי אינו חוגג את הסילבסטר. אז אם כך ואם אחרת, אם מחמת חיבתם לגילדה-רות ואם מחמת חיבה עצמית – היו באים כאיש אחד אל הבית הקטן והצבעוני שכל חדריו פתוחים וסגורים בערבוביה גדולה, ויושבים ליד השולחן הגדול, והבעל מתכבד ב"ניתוח" העוף הגדול והאורחים מצפים איש איש לנתחו ולמילויו ושרים יה-בה-בם-בם שירי חסידים ושאר שירים של ימים טובים...

אל הבן הגדול שבא מבריטניה הגדולה נוספה גם דודה קשישה בת שמונים, ובן אחות גבוה ובלונדיני וגם אחיה של גילדה, שלא ידע מה היא מחפשת בארץ היהודים הרחוקה הזאת, וגם אבא ואמא של גילדה-רות באו לברך את הבת לדתה החדשה – כולם באו ונשארו.

וגר זאב עם כבש...

ואילו גילדה שלנו? – הרבה עבר על הבחורה הזו. איכשהו הנישואין עם עמי התפוררו. והיו משפטים. וכל הארץ דיברה עליהם. עמי הלך לאן שהלך, וספק רב אם אי פעם ישכח את שנות חייו היפות ביותר. כי מה שמסוגלת להעניק חסרת המנוחה הזו – הרוח שהיא יודעת להפיח במפרשי חיים, המערבולת שהיא יוצרת סביבה – מי יוכל להתחרות בהם?! אז נשארה גילדה עם בנה הפעוט בבית המטורף והמקסים אשר בכפר אונו, שיש בו אח, ובריכה ויש בו מקווה ואין בו קירות... במקום הבעל הופיעו בבית המון חיות קטנות וגדולות, חמור, וגמל צעיר, ועז, ונחש, ואיילה וצבי וחתול וכלבים ועכברי שדה וקופים ותוכים ודגים. וגר שם זאב עם כבש – אחרית הימים. ואת כל החיים הרבים האלה היתה גילדה מצלמת ומספרת שהיא עושה סרט. משהו יוצא מן הכלל. פעם גם תקרין אותו. ועד אז היתה מחפשת במה להשתכר ובמה להביא תועלת, כפי שחייב לעשות כל ישראלי. היתה עוסקת בריפוי בעיסוק לילדים נפגעי שיתוק, היתה מנצחת על "צרמוניות" במלון רמת אביב ומלמדת רכיבה על גמל ורכיבה על סוסים יחד עם גורדון הגדול.

ואחר כך עסקה גילדה בניהול חנות רהיטים גדולה, "וורסאי", ושם בא יום אחד לקוח, או היה זה במסיבה אצל אחד מידידה הרבים. כשעל כוס ויסקי ארוכה נכנסה בשיחה עם מזכיר ראשון או שני של שגרירות ארצות הברית. השיחה הזאת נסתיימה באירושין ובנסיעה לארצות הברית, לוושינגטון, כדי להתחתן שם. וכבר חשבה וחישבה גילדה איזו שמלה תלבש הפעם, והיכן יתקיים טקס הנישואין שלה. הגיורת, שכחה שהיא יהודיה. הפעם חלמה על נישואין בכנסיה. כי זה יפה. אלא שמטקס זה לא יצא מאומה. החתן נשלח רחוק מאוד מוושינגטון. וגילדה נשארה שם, עם תכנית יפה בטלוויזיה, המראה את "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ" – ארבעה-עשר סיפורי חיות מארץ ישראל. כיצד נמצאו, כיצד גדלו, כיצד חיו בשלום ובשלווה בארץ המלחמות. ואנשים מוושינגטון ומן הסביבה שמגדלים חיות בית מוזרות, מספרים את סיפוריהם אף הם, וגילדה מנצחת על התכנית שנעשתה פופולרית מאוד – ומפרנסת את הגברת מכפר אונו.

צלם בבית הלבן

כך, לפני כמחצית השנה, קיבלו ידידיה הזמנה עליזה לחתונה ומכתב מלבב בו מסופר שמן הנישואין עם המזכיר אמנם לא יצא מאום – היא, הכלה, לא נשאה חן בעיני ה"סטייט דיפרטמנט" – אך לעומת זאת היא הכירה בחור צעיר ונחמד, בן עשרים וחמש, והרי היא מזמינה לטקס הנישואין עמו אשר יתקיים בכנסיה זו וזו ביום זה וזה בשעה טובה ומוצלחת... בעלה לעתיד נמנה עם צוות צלמי הבית הלבן והוא מקסים ביותר. לא רצו בה ב"סטייט דיפרטמנט" – היא נכנסה לבית הלבן.

ולפני שבוע נתקבל עוד מכתב ובו הזמנה לבוא ולהכיר את בעלה במסיבה אשר תתקיים בביתם אשר בכפר אונו. 

נו-נו. מי לא היה שם. לבד מידידים שכל מה שגילדה עושה, הם יודעים לראות בו את התשוקה לחיים, ואת היכולת והכשרון לחיים – היו שם אנשים שבאו ללגלג ויצאו מכרסמים צפרניהם בקנאה. זה שגבר יכול להיות מבוגר מכלתו בעשרים וחמש שנים – זה מקובל ומובן. אבל זאת שאישה יכולה להיות מבוגרת מבעלה בעשרים, עשרים וחמש שנים – זה לא יפה! והנה הבעל של אישה מבוגרת זו מרחף בעננים. הוא אומר, חוזר ומכריז שהוא מאושר. ולוחץ אל לוח לבו את בנה של אשתו, שבא במיוחד מאנגליה לשמחת ההיכרות, ומי עוד היה באותה שמחה? כמובן הדודה – עדיין בת שמונים וכמה. הרבה נחת רוותה הדודה הזו מבת אחותה. בהרבה מחתונותיה השתתפה. בהרבה מסיבות רקדה. והיה שם אחיה של גילדה, שהגיע הנה לפני תשע שנים ונשאר. והיה שם עוד בחור דומה לגילדה. מי זה? – זה בן אחותה. הגיע הבחור הזה לפני תשע שנים לבלות את הקיץ, אצל דודתו הצעירה ונשאר לגדל פרחים בכפר אז"ר. קולוניה שלמה של אנגלים באה בעקבותיה.

וגילדה ובעלה הצעיר, חוזרים לוושינגטון בסוף שבוע זה, אבל אחרי חודשים אחדים ישובו. וכך יחיו מחצית השנה כאן ומחצית השנה בארה"ב. שם יעבדו ויעשו כסף, והנה יבואו לבזבז את הכסף. זה מוזר מאוד – מסבירה גילדה – עכשיו כשאני אומרת צריך לנסוע הביתה – אני מתכוונת לא לאנגליה – אני מתכוונת לישראל.

"עכשיו יהיו לך גם אב גם אם"

אולי זה לא יפה לשאול – אבל איך אפשר להתאפק, כאשר מסתכלים בתצלומים מן החתונה המפוארת, ורואים את הורי החתן – משיאים את בנם לכלה כמעט בת גילם? ואומרים לגילדה: "סליחה, והורי בעלך, איך קיבלו אותך. היו עצובים, כמובן, לא כן?"

פוקחת הגיורת לשעבר את עיניה הקטנות והעליזות במלוא הרצינות העליזה שלה, ואמת ניבטת מהן. אמת אמיתית יותר מעובדות. "שמעי – היא אומרת – לפני החתונה הלכתי לראות את אמו של רולנד."

"פחדת?"

"אני פחדתי?! אחרי שש-עשרה שנות חיים בישראל, אני לא פוחדת משום דבר. אני למדתי כאן לא לכופף את ראשי, למדתי לחיות כפי שמתחשק לי. בלי ישראל, בלי החופש הפנימי שאדם רוכש בישראל לא הייתי מעיזה ללכת לאם הזו ולומר לה אני רוצה להיות אשתו של בנך. כל אחד, ולא חשוב איזו בן ארץ הוא, צריך לבוא הנה ולחיות פה, הרבה שנים, כדי שיקבל את היהירות הזאת, היפה. את הביטחון הזה הממזרי. אני (היא אומרת באנגלית) אני ממזרה (היא מסיימת בעברית).

"אז הלכתי אליה בראש מורם. והיא אמרה לי: 'אני שומעת בתי, שאת אבדת את אביך ואת אמך' (הם מתו בגיל שמונים ועוד משהו, הרי הכרת אותם?) אמרתי אכן. אמרה היא: 'עכשיו יש לך אם וגם אב'. ובין השאר שאלה: 'בת כמה את, בתי,' אמרתי לה – שלושים וארבע ועוד קצת. ככה. צחקה לתנועה 'ככה' שעשיתי בידי. כך עושים בישראל – הסברתי לה. ואחרי שהות מה היא הוסיפה: 'אגיד לך מה, אנחנו מאושרים שבננו יכול להרשות לעצמו לשאת אישה לא שהסביבה בחרה בשבילו, אלא שהוא בחר בשביל עצמו. שהוא יכול לשאת אישה שהוא אוהב...'"

"אני אוהבת את כל העולם"

עיניה של גילדה מתרוצצות סביב ומחפשות פנים מוכרות. כל פרצוף נדמה לה שהיא מכירה אותו משכבר הימים, נכונה היא ליפול על צווארו ולצווח צווחות גדולות ומאושרות. ובעלה הצעיר יושב על ידה, ועיניו תלויות בעיניה, בכל העוויה מהעוויותיה, וכמו שאלה נצחית תלויה על שפתיו: "גם הוא היה חבר שלך?..."

"את מענה אותו, גילדה. תפסיקי לפלרטט עם כל העולם."

"אבל אני אוהבת את כל העולם... ולבד מזאת, טוב שהבעל יקנא קצת. זה בריא."

 
לייבסיטי - בניית אתרים