גלידה

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1960 >> גלידה

29.1.60

גלידה

היה ערב. ערב חורפי קר, צובט בלחיים. הכיכר ההומה המתה יותר מתמיד. בני התשחורת פשטו כבר ברחוב לשחר פני לילם הצוהל והאמהות טרם חזרו לטרדות בתיהן והן צמאו לחטוף עוד קמצוץ מרגעי השלוה שבין ערבית לארוחת-הערב. זו אחזה בידו של ילדה וטיילה להנאתה, אחרת עוד פטפטה את פטפוט שעת-התה, המזללות קראו וזהרו באלפי אורות ניאון צבעוניים ומכרו מיני מטעמים לועזיים פחות ויותר: פיצה ואספרסו וקפוצ'ינו ופלאפל, ומיץ-גזר ותפודים מלובבים... רק עקשן אחד נותר בכיכר ההומה שמכר גלידה לעת חורף. עקשן או אופטימיסט – או סתם שמרני ועקבי וחסר חוש עונה. עיוור לתמורות.

"הא, תל-אביב יפתי," נאנחתי אל לבי בגעגועים עזים של שוכני השכונות, "הא, רחוב דיזנגוף סטריט חמודון שלי, על מה לא בזבזתי כבר את מיטב מצלצלי וזמני, וטרם שבעתי מראייך ומטעמייך..."

באחת הפינות של תחנת בנזין מרכזית המקדימה לשכב לישון, עמד אדם, כפוף, ראשו רכון בין כתפיו, ונשען אל גדר חשוכה. עמד וגבו אל האורות הרבים, אל כל החיים שברחוב. עצובה היתה הדמות, כל כך בודדת בכרך הסואן הערוך כולו זוגות-זוגות לכבוד תחילתו של לילה.

"נדמה לי," אמרתי למלווי. "שזהו הסופר כך וכך. כנראה, אינו מרגיש בטוב או מה..."

"ניגש ונראה," אמר מלווי באותה נימה של סדר האפיינית לאנשים שאינם אוהבים ספקות. וניגשנו.

"דוקטור ברוֹד." לחשתי. 

אין תשובה. "פרופסור ברוֹד!" חזרתי ואמרתי בקול רם יותר ונגעתי בכתפו, "אינך מרגיש בטוב?"

האיש סובב ראשו. 

"אה!" אמר ומיהר להסתיר ידו. "ערב טוב," אמר וסומק עלה בפניו. "אני מרגיש בטוב, תודה, הכל בסדר, המ... המ..."

לפתע החל פרופסור ברוֹד לצחוק.

"אתם יודעים? זה שנים אני מביט איך ילדים קטנים מהלכים ברחוב ומלקקים גלידה מתוך גביע. לכל אורך לשונותיהם הזעירות מלקקים הם גלידה צבעונית בהנאה כזו. וחשבתי לי, שצריך היה לנסות. זה ודאי טוב. והנה הערב קניתי לי גביע גלידה צבעונית והנה אני עומד פה ומלקק וחושב לי שמה שילדים קטנים יודעים מאז, אני מגלה רק עכשיו..."

"וזה טוב?"

"כן, אבל קצת קר..."

"כיוון שגלידה אוכלים בקיץ."

"אה? מעניין!..."

 
לייבסיטי - בניית אתרים