געוואלד!

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1970 >> געוואלד!

 

21.8.1970

געוואלד!

רוזנווסר – השומר שנחטף במטולה

"מה אנחנו יכולים לעשות?!" מגמגמת בחוסר ישע ילדה בת 14 ומורה על עצמה ועל אמה, "אני בסך הכל עוד לומדת בבית ספר עממי, בסך הכל בת 14. מי ישמע אותי?!"

"אמא שלי," הביטו עליה. איך היא יושבת ומביטה כאילו עשיתי לה איזה דבר רע. רגע, אני אסביר לה בהונגרית – איגן...

"אמא שלי אפילו לא יודעת אם יש מלחמה או יש הפסקת אש. היא רק יודעת שאבא איננו והיא בוכה, זה מה שהיא יודעת – לבכות. היא אשה זקנה וחולה ועולה חדשה." – אומרת הבת.

אתם מבינים מה זה להיות עולים חדשים שלא יודעים שום דבר, שיודעים ללכת לעבוד קצת, לקנות אוכל, לבשל, לנקות את הבית ותו לא. אתם יודעים מה זה להיות חדש בארץ, לא להכיר אף אחד, לא לדעת שום דבר, שלא תהיה אף דלת לפתוח – והנה קורה אסון וצריך לעשות משהו ולא יודעים איך, ולא יודעים מה?! 

"זה אנחנו."

"אנחנו," הן אשתו ובתו של רוזנווסר – השומר שנחטף במטולה, על לא עוול בכפו, והוא מוחזק כבר שמונה חודשים בשבי ה"פתאח" בירדן, הדורש בעבור האיש תמורה שאין ממשלת ישראל מוכנה לתת.

השתיים כבר אינן גרות בעיירה השכוחה. נשכרה בעבורן דירה קטנה בקרית מוצקין – משלמים להן את שכרו של האב בתור שומר לילה, ומדי פעם מופיע מישהו מן הרשות, מישהו שאינו משאיר לא שם ולא כתובת – ומבטיח שהכל יהיה בסדר ושמטפלים.

לבד מן האנשים המסתוריים האלה איש אינו פותח את דלתן. אבל הן – יש להן דלת אחת לפתוח אותה, וזו שייכת לשכנה טובה, אף היא עולה חדשה הדוברת בעיקר הונגרית. ושם לפני השכנה הטובה ובעלה, לפני האינסטנציה הזאת יושבת משפחת החטוף ומטפלת בשחרור.

בשעות הקטנות של הלילה. כשהחום קצת מתעייף להציק לדיירי קומות הקרע, חוזרות האם והבת היחידה, שהיא דוברת המשפחה והיד הכותבת מכתבים לממשלה, לצלב האדום, לגולדה מאיר, ולברוך הוא היושב במרומים ורואה הכל.

"הוא רואה ולא יפקיר אותם," סבורה אניקו, הבת. "בעזרת השם, יעשו משהו."

האם נותנת בנו עיניים חשדניות, למה בכלל באנו בשעה כה מאוחרת. מי שצריך לטפל בוודאי יטפל. ועייפות כזאת נשמעת בהונגרית שלה – ומבינים, גם בלי לדעת את השפה, שהיא חדלה להאמין.

"את צריכה לדרוש שלא יחזירו את שני האלז'ירים הטייסים, אלא בתמורה לבעלך."

"איזה אלז'ירים?"

מספרים לה, כולם ביחד וכל אחד לחוד. 

"אבל לא האלז'ירים חטפו אותו. זה לא יהיה בצדק..."

"וזה בצדק שחטפו את בעלך? – והאלז'ירים לא היו הראשונים שחטפו מטוס. ואחד העצורים, זה שהוא יועץ לבומדיין, אולי יעץ לו אז להמשיך ולהחזיק בישראלים ולסחוט שחרור מחבלים בתמורה – וזה בצדק?"

עיני האשה עייפות כאלה מעבר לבכי. "מה לעשות, מה לעשות," היא פוכרת ידיה. היא יודעת שאין מזניחים את בעלה – אמרו לה כך, ולא צריך להיכנע לסחיטות – היא מבינה. אבל למה נכנעו לסחיטות במקרים אחרים?

"אני רוצה לדבר עם גולדה זה הכל." 

"תגידי לי מה את רוצה שגולדה תעשה. מה תגידי לה ואני אכתוב והיא תקרא."

"אני אגיד – אני אגיד גולדה, געוואלד!"

 
לייבסיטי - בניית אתרים