גשם ושמש

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1961 >> גשם ושמש

 

20.10.61

גשם ושמש

ירד הגשם הראשון ועצוב היה הגשם ורטוב יודעת אני: גשם ראשון קוראים לו "היורה". וכשהוא בא בשטף – קוראים לו "גשמי ברכה" אבל הגשם הזה שונה היה מאלה. לא בכמויותיו ולא בכוונותיו. כי מי יידע מה הוא נושא בחובו? מה הוא זומם?!

הרדיו לא הזכיר שהוא רדיו-אקטיבי. הרדיו הישראלי אינו אוהב מתחרים. את כל הזכויות האקטיביות הוא שומר לעצמו.

הילדים הוציאו את ראשיהם הקטנים – בחרדה. הפעם לא צריך היה להפציר בהם שילבשו מעיל גשם וכובע. הוי לא.

ואילו המבוגרים – מעניין כיצד מגיבים המה.

דומה שדבר לא אירע. המכוניות נוסעות, בחנות המכולת מוכרים לחם וגבינה ומרגרינה ורושמים "על חשבון", בבתי הדין עומדים על קוצו של יוד ודוחים משפטים לעוד שנה, שנתיים, השוטרים עושים "רפורטים", והמורים נותנים ציונים רעים. ואנשים מתחתנים ומתגרשים, והנשים עושות תסרוקות, ובחלונות הראווה מופיעות "מודות חדשות", ובכנסת מעבירים עוד חוקים לוועדות וסופרים חולמים על פרס ביאליק... ובכל זאת.

כולם, כולם כאחד, נתקפו בבולמוס "חטוף ואכול..." ואקזיסטנציאליזם.

חברותי מספרות לי שאין הן מסוגלות לצעוד צעד אחד ברחוב מבלי שתיעצר לידן מכונית ובלי שנהגה יציע הסעה ובהמשכה לא יספר על חרושצ'וב, מגאטון ואקזיסטנציאליזם. האבות משתהים יותר ויותר ליד כוס הקפה של הבוקר: "וכי מה בוער?" (ועוד איך בוער!) ורק תאבי הבצע מצילים את המוראל איכשהו. ברקים, רעמים, מגאטונים, סוף העולם – הם צריכים לגבות, הם צריכים לעשות כסף. כסף, כסף, כסף! יחי הכסף הארור הזה – אביה הרוחני של האנושות בת-ימינו.

סיפר לי המשורר סוצקובר, כי הכיר רוקח בבית כלא בסיביר. אותו יהודי נידון למוות ובתאו ישבו עמו עוד שותפים לגורל. נדברו ביניהם הנידונים-על-לא-חטא, כי באפוס כל תקווה, לא יתנו לתליינים להיות שופטיהם האחרונים עלי אדמות, ובדרך לגרדום יבלעו מן הרעל אשר הרוקח הצליח להגניב לתוך בית הכלא. הם ימותו כבני חורין.

אלא שהרוקח הזה לא נתן לחבריו את הגלולות – כי אם בתמורה כספית מלאה. גם שעה אחת בטרם הגיעה שעתו, דרש את כספו, והחביא אותו במקום סתרים...

לאחר שנים מצאתי את הסיפור הנ"ל, בהרחבה, באחד מספריו של סוצקבר, ביידיש.

אכן, גם אם יקרב קץ העולם, ישמרנו האל, גם ביום האחרון עלי אדמות, יסנוור הכסף עינינו בברקו – מראות את השאול. ועל כך – יבורך.

קוראי יתפלאו, ודאי, על שנתפסתי לפסימיות כזו ויאמרו שאני מזרה אימים. ולא כך הוא. כי סוף העולם לא הגיע, ולמרות הכיעור והאכזריות – יפים החיים. יפים עד אימה. רק למען השם, יזכור כל אחד מאתנו את סיפור הרוקח. ולא רק בחלוקת מנות רעל, אלא גם ביום בו זורחת השמש.

 
לייבסיטי - בניית אתרים