דואר דואר ודורשיו

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1966 >> דואר דואר ודורשיו

 

5.8.66

דואר דואר ודורשיו

מתי תכתבי משהו על הסניף שלנו – שאלו אותי לא פעם הטובים והאדיבים בפקידי דואר – הלא הם עובדי הסניף של קרליבך.

ואני אמרתי – באמת אכתוב, ולא כתבתי. קשה לקום פתאום ולכתוב בשבחו של מישהו, כשזה עודו בחיים. לא מקובל, משעמם. ואם תעשה כן, אוי ואבוי לך מכל "ידידי" המשובח.

ודאי שלעולם לא הייתי מצליחה להעלות על הנייר אפילו צל צילה של האווירה היפה השוררת בסניף שלנו, לולא היה לי העונש "ליהנות" משירותו של הדואר היחיד בתל אביב, הפתוח תמיד. כלומר, זה שברחוב מקווה ישראל.

השעה היתה 9 בערב – וכידוע כל בתי הדואר סגורים כבר, פרט לאחד הנ"ל. רצתי לשם עם מכתב דחוף. מתנשמת מתנשפת הגעתי למקום.

הייתם כבר שם? אלה שהיו אין צורך לתאר את התמונה לפניהם. אלה שלא היו – אנא, תארו לעצמכם כי: אנו בתיאטרון אימים. המסך עולה. "תאורה בקושי" על הבמה, מתוך נורה מלוכלכת. רהיטים ירוקים מימי המנדט בהשפעה קולוניאלית ערבית. כל האשנבים סגורים, פרט לשלושה שמאחוריהם יושבים פקידים. יושבת בחורה שחרחורת. דווקא לא רעת-מראה. ועושה את ציפורניה. לפני האשנב שלה אין איש. לפני אשנב שני עומד פקיד ומנקר באפו. פעם באף ופעם באוזן. ולפניו אין איש. גם הוא צעיר פחות או יותר.

מאחרי האשנב השלישי עומד קרח, חיוור, פניו משוכים כלפי מטה – דומה לקטיגור שפשט גלימתו. הוא שותק כמו קבר. אינו מחייך. אינו משוחח. יורק מילת שאלה – בקצרה, לעניין. תולש אט אט בול ומחזיר אותו ביחד עם המעטפה למבקש. מעטפה כבדה, הוא נוטל את המעטפה, ואט אט, בשקט בשקט, באין קול ואין רחש מחליק הוא, בתנועות של סרט אטי, "סלו מוישן", אל ירכתי המשרד שמאחורי הסורגים, לשקול את המכתב – חוזר ויורק: "שלוש ארבעים".

הלקוח מגיש 5 לירות. הוא חוכך את השטר בידיו, "סלו מוישן", אבל בכעס. וזה נורא מוזר לראות כעס אטי בהמשכים ובייחוד שלפני האשב הזה מזדנב תור של כל מבקשי שירותיו של הדואר. בשעה זו עמדו 12 איש וחזו בתרגילים המוזרים של הקרח.

אחד האנשים רגז. הוא צריך לשלוח מברק. שמא תוכל לקבלו הגברת העושה ציפורניה?

היא אינה עונה. רק עיניה עונות ומורות. האשנב שלה עוסק רק במברקים לחו"ל.

מה אפשר לעשות – עונה אחד מן הממתינים לאחר שדמו עולה בראשו, כיוון שאינו יכול להבין מפני מה לא יחלקו את התור ומפני מה אין הנערה עוזרת לזקן – כשמשלמים משכורות זעומות, מקבלים פקידים כאלה, ואוי לשרות כזה.

וכך עומדים אנו עד שעה 9:45. מצטבר עוד קהל. כולם צובאים על אשנב אחד ואילו באשנבים האחרים עושה הנערה את ציפורניה והפקיד ממשיך לנקר באף ובאוזניים חליפות.

ואז נזכרתי בסניף שלנו – בסניף ההומה תמיד אנשים – אבל שבו כל אחד מתעכב רק דקות ספורות. בו יושב צוות של עובדים, חברים. רק יש עומס אצל אחד – מיד מופיע השני לעזרה. אתה לא נכנס לסניף דואר, אלא למשפחה. מברכים אותך לשלום, מבשרים שיש לך מכתב מחו"ל, מצטערים עמך כשהגיע תשלום מס או קנס – מחמיאים על מאמר – מחווים דעה על שמלה – ו... אסור לכתוב על כך – אך לעתים אף מוכרים לך בולים בהקפה.

הם אינם מקבלים משכורות יותר טובות. הם פשוט אנשים הגונים יותר, יפים יותר כבני אדם וכעובדים – והמנהל שלהם יודע את מלאכתו.

לו הייתי אני שר הדואר, הייתי מתחפש פעם לפעם לסתם אדם ויורד לראות מה נעשה במשרדים שלי.

 
לייבסיטי - בניית אתרים