דואר הלבבות

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1965 >> דואר הלבבות

 

19.11.65

דואר הלבבות

סניף הדואר שלנו הוא מסכן. הוא שוכן בחנות קטנטונת וצדדית, בבית מגורים עלוב, באיזור המפורז של עיר הגנים הגנוזים הלא היא רמת גן, על גבול רמת יצחק מול בני ברק.

שאלו אצל אחד מדיירי איזור זה והוא יתחיל לגמגם ולא יידע להשיב ולהגדיר את מיקומו. יש שירימו קולם ויאמרו בגאוות אין קץ: אני גר בשכונת הלל! ויש שינמיכו קולם ויאמרו כמתנצלים: "אני – גר – ברמת יצחק." וגם אלה וגם אלה יהיו צודקים. וגם אלה וגם אלה יהיו חצויים בדעתם. האיזור כולו סובל מסכיזופרניה.

במעלה שוכנת תלפיות שכונת הלל של החווילות. בתים מטופחים, גנים מוריקים, אנשים מדברים לועזית ומרבים לעמוד שעות ארוכות בבגדי-תפארת ונעלים על עקבים גבוהים כשכוס משקה לועזי תוסס בידיהם. למטה שוכנת שכונת הלל של הפרוליטאריון. בתים מוזנחים, טיח מתקלף, גנים - מקריחים, אמהות מבוהלות מתרוצצות אחרי ילדים המשחקים ברחוב סואן ומרופש. חנויות של עיירה קטנה נוסח גולת פולין ועיראק – נוכח תפרחת של שושנים אדומות באי תנועה מטופש.

סניף הדואר המסכן שלנו הוא ארמון למרות עליבותו. הוא אי של חן וחסד. הוא שער אחווה. הוא בית ועד, משרד סעד, פתח התקווה, מרכז חברה, בנק, מודיעין, והמוכתר השכונתי. סניף הדואר שלנו הוא כתר ההופך את הפירוז לשכונת מגורים. וכל אלה בשל אישה קטנה אחת, ששמה בתיה שניאורסון, שהיא גם מנהל הסניף, גם הפקידה, גם הקופאי, גם בנק הדואר, גם דואר חבילות, גם פוסט רסטנט, גם מברקה, גם ביטוח לאומי, גם שלם צבאי. ועוד הרבה "גמים" – והכל באישה אחת שחרחורת, נעימת פנים וקול, וטובת שכל.

אם תשכח לבוא ולדרוש את המכתב הרשום שנשלח אליך או חבילה כלשהי, היא תחפש את שמך ברשימת מנויי הטלפון, ואחרי שעות העבודה תצלצל לביתך ותזכיר. חבל הדואר שומר על חבילות רק 14 יום ואחרי כן משלח אותן. אנשים מזניחים מחוסר פנאי, לעתים בשל מחלה. צריך להזכיר.

ואם חולה האיש, לוקחת מנהלת הדואר את המכתב ביד ומביאה אותו  בדרכה הביתה.

אם מקבל מי מדיירי השכונה התחתית חבילה והמכס דורש תשלום גבוה, אצה מנהלת דואר החבילות למרכז, בשעות הפנאי שלה שבהפסקת צהריים, ומתמקחת עם הממונה. ביום בו משלמים את קצבות הזיקנה מטעם הביטוח הלאומי, מקדימה בתיה להגיע לסניף הדואר שלה. היא יודעת. כבר משעה 7 בבוקר ימתינו הזקנים שלה. אלה שידיהם רועדות, שכל פרנסתם על שישים הלירות לחודש. הם באים ביום הראשון לתשלום מחשש, שאם יאחרו ויבואו אחרי יום או יומים תחשוב הממשלה שהם אינם זקוקים עוד לקיצבה ותבטל אותה. וקורה לא אחת, שאחד משכים חודשיים-שלושה לפתחו של הדואר חודש. הוא הגיע לגיל הזיקנה אך הביטוח הלאומי טרם כלל אותו ברשימה. ואז מתחילה בתיה יקירתנו, הלוואי ולא תדעי צער לעולם – לנהל קורספונדנציה עם המוסדות, ולהטריד ולהתריע. וכשאין מענה מיידי, אינה מתעצלת והולכת לחלונות הגבוהים וכן הולכת היא לראות במו עיניה אם לזקנה יש אוכל ומעות לצרכים ראשונים. ובאין מעות יש בתיה. ויש חוג לקוחו של בתיה מן השכונה העילית, העוזרים לידה.

כשבתיה נמצאת בחופשה וממלא את מקומה אחד הפקידים מן הדואר המרכזי, מבכרות המורות להמתין לקבלת משכורתן עד שובה. ארבעה בתי ספר משלמים משכורת באמצעותה. וחיילים צעירים וחינניים גם הם מקבלים את משכורתם בסניפה של בתיה. בלי תור. והיא נושמת מלוא ריאותיה ועיניה החייכניות את מראיהם ונעוריהם, ומברכת אותם עם כל לירה מרשרשת היוצאת מתחת ידיה במומחיות המהירה הזו של קופאים. היא יודעת את השמחות הביתיות או חלילה צער ואסון, ותמיד ישנה הערה מתאימה בפיה ותמיד שאלה אם תוכל לעזור. אך יותר מכל שמחה היא ברומנטיקה, שרבים מן המכתבים והחבילות, הפוסט רסטנט, מחביאים בין עטיפותיהם. באיזה טקט ודיסקרטיות היא יודעת להודיע על בוא חבילה או מכתב. באיזה אור נדלקות עיניה כששכונת הלל החצויה והמפורדת מתאחדת בזוג נאהבים אחד.

מעולם לא תדחוף אפה לעניין לא לה. אך רוב הלקוחות-הנערות מספרות לה ממי המכתב ולמה אסור להראותו לאמא. כי אמא רוצה שאני אתחתן עם העשיר הזה. ובאמת. הוא טוב. אמריקני, צעיר ואוהב אותי כמו משוגע. אבל הוא נמוך ממני בשני סנטימטר. עם עקבים גבוהים יהיה נמוך ממני בשבעה סנטימטר לפחות. אז או שאני צריכה לוותר על עקבים גבוהים לכל החיים, או שכל הרחוב יצחק ממני. אז מוטב לוותר עליו.

אתמול, או היה זה שלשום, בשעה מאוחרת של הערב, ראיתי אור בוקע מסניף דואר הלבבות.

צר לי – שמעתי את קולה עונה לנקישתי בדלת – הדואר כבר סגור. אני מאוד מצטערת."

בתיה, רק רגע. פקוח נפש ממש.

היא פתחה את הדלת, כדי רוחב סדק. ראתה אותי, ביקשה שאכנס פנימה חיש חיש כי היא עושה את הבנק ואז עשיתי את המעשה וצילמתי אותה בצילום בזק בלתי מחמיא זה והיא אמר: אוי ואבוי. זה אסור.

מה אסור?

כלומר, בשביל מה?

בשבילי.

ובשביל מנהל הדואר, ובשביל השכונה, ובשביל מקבלי הקיצבה, ובשביל העצובים שמעולם אינם מקבלים מכתבים אך בתיה יודעת להאיר להם פניה, ובשביל דיירי השכונה העילית, שהשמחה לא תמיד במעונם ובשביל עובדי הדואר שיש להם פקידה כזו ובשביל כל משרתי הציבור הטובים, האלמוניים, שעיתונאי לא נקרה על דרכם, אך שהתודה מגיעה גם להם.

 
לייבסיטי - בניית אתרים